הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

פציעתו של מברוכ ג'ראר מכלב התקיפה הצה"לי.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

איברהים אבו-ת'ורייה.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

סירת דיג אחרי תקיפה של חיל הים הישראלי, נמל עזה.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

ב-4 בפברואר 2018 הרס המנהל האזרחי שתי כיתות לימוד בקהילת אבו-נוואר, מדרום למעלה אדומים. מאז הלימודים מתנהלים מתחת לכיפת השמיים. צילום: אי-פי

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

אל-וולאג'ה. למעלה – בתי הכפר. למטה – גידולי הטראסות. בתווך – גדר ההפרדה. צילום: אמיל סלמן

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

עהד תמימי.

חאלדה ג'ראר.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

בחודשיים האחרונים, מאחורי גבה של התקשורת המעולפת-שדודה לרגלי נתניהו, הולכים ונערמים ענני הגזענות האפלה, יוצאים ממחבואם ומשלחים לשונות אש אלימה ברחבי הארץ – משני עברי הקו הירוק. האירועים מדווחים קצרות, או שאינם מדווחים, אך תמיד נותרים כנקודות מבודדות על איזו יריעה עמומה, נטולות הקשר. הנה ניסיון קצר לבנות את ההקשר. סימני אזהרה לפעמים מובנים ככאלה מאוחר מדי.

על פי נתוני מערכת הביטחון, בשנה החולפת אירעו 256 פשעי שנאה נגד פלסטינים בשטחים, מתוכם 170 מוגדרים אלימים; רבע מהם יצאו מיצהר וגרורותיה, בנקמה על הכרזת מאחז "קומי אורי" כשטח צבאי סגור. הלקט הבא מסכם את רובם כמו גם אחרים שאירעו באותה תקופה:

16 באוקטובר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 13 כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("אין בארץ מקום לאויבים") בכפר קירה.

16 באוקטובר: מתנחלים תקפו מתנדבים מ"רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע במסיק זיתים בכפר בורין, פצעו אותם והשחיתו עצים במטע.

23 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-20 כלי רכב בעיירה אל-בירה וריססו כתובות נאצה ("בוגדים בוחרים להתנכל ליהודים").

25 באוקטובר: פורעים השחיתו יותר מ-30 כלי רכב בכפר יתמא וריססו כתובות נאצה ("ד"ש מהגבעה ביצהר").

31 באוקטובר: פורעים ניקבו צמיגי כלי רכב וריססו כתובות נאצה ("רק גויים מגרשים מהארץ") בכפר עכברה הסמוך לצפת.

10 בנובמבר: פורעים השחיתו וניסרו את ענפיהם של 120 עצי זית בכפרים א-סאווייה, יאסוף ובורין, וגנבו גם ציוד חקלאי.

14 בנובמבר: פורעים השחיתו 25 כלי רכב בכפר קראוות בני חסן וריססו כתובות נאצה ("גויים בארץ – אויבים") על קירות המסגד שבו.

22 בנובמבר: פורעים הציתו מכוניות וריססו כתובות נאצה ("גבעת קומי אורי") בארבעה כפרים –  בית דג׳ן, קבלאן, מג׳דל בני פאדל וא-דיכ.

23 בנובמבר: חוגגים יהודים בשבת "חיי שרה" בחברון השתוללו ופצעו 10 תושבים, ותקפו אחדים בגז פלפל, כולל ילד בן 9. הפורעים השליכו אבנים לתוך ביתו של עמאד אבו שמסייה (הצלם שצילם את אלאור אזריה), ופצעו את נכדו בן השנה וחצי בגולגלתו.

25 בנובמבר: פורעים ניקבו צמיגים של כלי רכב בכפר ג'בעה וריססו כתובות נאצה ("נקמה בת עין").

28 בנובמבר: פורעים הציתו רכב בכפר טייבה וריססו כתובת נאצה ("שטח צבאי סגור קומי אורי"), ניקבו את צמיגיהם של 3 כלי רכב בכפר דיר עמאר וריססו אותן במגן דוד.

28 בנובמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 40 כלי רכב בג'לג'וליה וריססו כתובת על אוטובוס (""יהודים תעצרו את הגלות ותפסיקו להתבולל").

שבוע ראשון של דצמבר: דירה בשכונת תל כביר, שיועדה לאשה ערביה, זכאית דיור ציבורי, נפרצה והושחתה; הערביה הבינה את המסר ולא ביקרה בה יותר.

8 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 160 כלי רכב בשכונת שועפט במזרח ירושלים וריססו כתובות נאצה ("אין מקום בארץ לאויבים").

12 בדצמבר: פורעים ניקבו את צמיגיהם של 20 כלי רכב בכפר מנשייה זבדה בעמק יזרעאל וריססו כתובות נאצה ("מוחמד חזיר", "ערבים אויבים – לגרש או להרוג").

כתובת שרוססה על בית פרטי במנשייה זבדה, 12 בדצמבר 2019. צילום: דוברות המשטרה

רוב האירועים האלה זכו לסיקור תקשורתי זעום, ולא בכל כלי התקשורת. גם הם מייצגים חלק קטן בלבד ממציאות קבועה של התנכלויות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים, לעתים תחת פיקוחם של חיילי צה"ל; הכל מצולם והכל מתועד, רק אין מי שיחקור. הנה רשימה ארוכה שקיבץ "בצלם", מן החודשיים האחרונים בלבד, של תקיפות כלפי חקלאים פלסטינים במטעי הזיתים שלהם – תקיפה פיזית ופציעה, השחתת עצים, הצתת דליקות, גניבת ציוד, גניבת שקי זיתים ועוד. נתוני האו"ם מצביעים על עלייה של 50% בכמות התקיפות האלה ביחס לשנה שעברה.

בלי ספק, השטח קולט את היד החופשית הזאת, את העלמת העין של הרשויות, ולוחץ עוד ועוד על דוושת הגז. עסאם עבדאללה מכפר יאסוף עמד מול 35 עצי זית שלו שהושחתו, ותהה: " אני לא מבין את זה — אם מישהו מהתושבים הפלסטינים מתקרב לגדר של ההתנחלות — תוך רגע יגיע אליהם מישהו מהצבא. יש פה מצלמות בכל מקום. אז למה כשמישהו גונב או פוגע בעצים אף אחד לא עושה כלום?". התהייה במקום אבל הסטטיסטיקה לועגת לה בפנים: מחקר ארוך-שנים של "יש דין" גילה שמתוך כל תיקי חקירה שנפתחו במשטרת מחוז ש"י במקרים של עבירות של מתנחלים כלפי פלסטינים, רק 8% הובילו להגשת כתב אישום, ורק כ-3% הובילו להרשעה.

החידוש של החודשים האחרונים הוא הזליגה של פשעי השנאה האלה לתחומי הקו הירוק. לא שלא היו כאלה בעבר, אלא שכעת ניכרת טביעת האצבע של אותם פורעים גם בפשעי השנאה שבוצעו בעכברה, ג'לג'וליה, שועפט ומנשייה זבדה (וגם בג'סר א-זרקא, ביולי השנה). לעת עתה נראה שהרשויות לוקחות יותר ברצינות את הפשעים נגד ערבים תושבי ישראל מאשר נגד ערבים בגדה המערבית; אבל להערכתי מדובר בעיקר בהצהרות של עסקנים בשלטון המקומי, שאין להן משקל רב בקרב גורמי החקירה והאכיפה. כידוע, משטרת ישראל מושכת ידה מטיפול יסודי בפשיעה של ערבים נגד ערבים; קשה להאמין שתצא מגדרה כדי לטפל ביהודים שפושעים נגד ערבים.

וכך, בלי ששמנו לב, בדיוק כמו "השטחים המוחזקים" זמנית, גדר ההפרדה הזמנית, רצועת הביטחון הזמנית (קודם בלבנון וכיום בעזה), הוראת השעה "הזמנית" בחוק האזרחות והכניסה לישראל – הפכו פשעי השנאה הזמניים לתו של קבע בישראל; לא קילקול בשיטה, אלא עצם מעצמותיה. פיצ'ר, לא באג.

המטרה האמיתית של פשעי השנאה איננה רק לגרום נזק כלכלי לערבים או לתמוך בתעשיית הצמיגים. המטרה היא הטלת אימה לא מוגדרת – תחושה של חוסר-מוגנות בכפר או ברחוב הפרטי שלך. והתחושה הזאת אכן מחלחלת. חוסיין אבו-חדיר משועפט, אביו של מוחמד אבו-חדיר, אמר לאחר שפשטו הפורעים על 160 כלי רכב בשכונה שלו: "מ-2014, מאז ששרפו את מוחמד, הבן שלי, עד עכשיו אנחנו חיים בפחד". הפלסטינים בגדה מאז ומעולם חיו בידיעה שחייהם ורכושם הפקר לשרירות ליבם ולנחת זרועם של מתנחלים ופורעי מאחזים; כעת התחושה הזאת מחלחלת גם לתושבי מזרח ירושלים והכפרים הערבים בגליל. זה רק עניין של זמן עד שנראה פשעי שנאה בתוך ערים מעורבות, שהרי חלומם הרטוב של הפורעים הללו הוא להצית מחדש את הזעם הערבי הכבוש, שהתפרץ אי-אז באוקטובר 2000, ומאז רוחש על אש קטנה, ולא צריך הרבה כדי להציתו מחדש. ומרגע שזה יקרה, סיסמת העליונות היהודית – "ערבים החוצה!" – תינשא בראש חוצות, ותשתרש היטב בלבבות. כך הולכת ונוצרת תרבות של לינץ'.

והרי הגירוש הגדול, הטרנספר האולטימטיבי, נמצא תמיד באופק הפנטזיה הציונית, לעולם לא מוגר סופית, ובכל דור ודור יש מי שישקוד על התכניות. קו רציף, גם אם עקלקל, מחבר בין מעשי הנבלה הפרטיים, הבלתי-מאורגנים לכאורה, של פורעי "תג מחיר", לבין תכניות גירוש רשמיות של מדינת ישראל. זה לא צריך להפתיע, שכן "תג מחיר" עצמו נולד במוחם הקודח של עובדי ציבור, נציגים רשמיים של המדינה – במועצות האזוריות שומרון ובנימין. אותו זרם מעמקים דורס את החוק אם זה אינו לצידו: כך יכולים מתנחלים מאיזור שילה לחבל בעבודות בניין מאושרות וחוקיות בשטח פלסטיני פרטי, בכפר תורמוסעיא, רק כי הן לא באות להם טוב בעין – ואז לקבל את תמיכת הצבא, שעוצר את הבנייה כדי לרצותם (איך עוצר אם זה שטח B, ואין לצבא שם סמכויות מנהליות? אה, זה פשוט: מגדירים את הבנייה כ"סיכון בטחוני").

תקריות לכאורה שוליות, כמו התעקשות עיריית ירושלים לשנות שמות רחובות בלב סילואן הערבית לשמות רבנים, מהדהדות את אותה תשוקת ההדרה הגירוש, שזוכה לרוח גבית רשמית בערים כמו עפולה ונצרת עילית. הציבור היהודי כבר הוכיח במעשים שהוא אינו סובל נוכחות של ערבים באיזורי בילוי כמו פארקים עירוניים, בריכות שחיה, גני ילדים ובתי חולים. זה כבר לא מובן מאליו שלערבים יש זכות לחלוק במרחב הציבורי לא פחות מאשר ליהודים. רק צעד אחד מפריד בין הזכות הנרמסת הזאת לבין רמיסת הזכות למרחב ערבי פרטי. ככלל, הם על זמן שאול.

באוגוסט הסתננה ידיעה על כך שהמטה לביטחון לאומי "מכין תכניות" ליציאה חד-כיוונית של תושבים מעזה; גם נעשו פניות למדינות במזרח התיכון כדי לבדוק אם יסכימו לקלוט תושבים מעזה, "אך מדינה כזו טרם נמצאה". רעיון העיוועים הזה שב ועלה מן הרגע הראשון שנפלו לידי ישראל שטחי עזה והגדה המערבית – על מאות אלפי תושביהן הפלסטינים; הנה סיכום מאיר-עיניים של גילגוליו השונים. "טרנספר מרצון" קיים רק בהזיות הציוניות.

אם לא מרצון, אולי בכפייה? אני קורא שוב את הפוסט שכתבתי לפני 9 שנים, "במדרגות הטיהור האתני", ונזכר שבעצם הגירוש הממוסד כלפי ערבים תמיד היה כאן; מה שהשתנה בעשור האחרון הוא דווקא הלגיטימציה שמקבלת פשיעה עממית שנושאת את בשורת הגירוש, "טרור יחידים" של יושבי מאחזים וכהניסטים, שמשרתים יפה את המדיניות ארוכת השנים של הממסד. יותר מכך: לפעמים מתפלקת לפורעי החוק היהודים איזו תקיפה של חיילי צה"ל: או-אז יזעיפו פנים הפוליטיקאים ויעשו להם נו-נו-נו, כדי שכולנו נשתכנע שהם לא נמצאים באותו צד של המתרס. אפשר לומר שהמדרגה הנוכחית של הטיהור האתני נהנית ממסך העשן של פורעי המאחזים, שמסווה את הפושעים הכבדים באמת, אלה שלובשים חליפות ומתראיינים באולפנים וחולשים על מדיניות הטרנספר הזוחל.

לפני שבוע וחצי פורסם תחקיר מטלטל של אורן זיו ב"שיחה מקומית", שעבר בשקט תקשורתי מדהים, שקט שאפשר ללמוד ממנו הרבה על השעמום המפוהק (או ההפנמה המוחלטת) שמעורר בקרב היהודים חזון הטרנספר לערבים. בקצרה, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב הגישה תכניות לפינוי עשרות אלפי בדואים מביתם ל"מחנות עקורים", וזאת לטובת פיתוח פרוייקטים של תשתיות לאומיות: הרחבת אזור תעשייה רמת בקע, הקמת קווי מתח גבוה, והקמת מחלף לכביש 6. האם מישהו שמע שלצורך הקמת אזורי תעשייה בשרון ובגליל ולצורך סלילת כביש 6 פונה יהודי אחד מביתו? האם תושבי הכפרים הלא מוכרים – תופעה שמדינת ישראל יצרה והנציחה בעצמה – עתידים לאכלס מחנות פליטים ברחבי הנגב? האם מישהו מעוניין להמאיס עליהם כך את החיים עד שיישברו ויעזבו?

התכנית המפלצתית הזאת ממקמת את מחנות העקורים בפאתי העיירות הבדואיות בדרום, הקורסות כבר כעת ממצוקת דיור וממחסור חמור באפשרויות תעסוקה. כמובן שאף אחד מן המעורבים – לא תושבי הכפרים ולא ראשי המועצות – לא שותף בהליכי התכנון האלה. הם בסך הכל מספרים בטבלאות אקסל. ישראל של שנת 2020 עדיין מציצה בקנאה אל סין, משתעשעת בהנדסה חברתית מגלומנית, הרואה ביצורי אנוש חבילות לשינוע, מכשול בפני פיתוח וקידמה, מטרד שיש לסלקו מעל הדרך. את החטא הקדמון של "אזור הסייג" בעשור הראשון למדינה רוצים כעת הקברניטים לשכפל בעשורה השמיני; דבר לא נלמד, והתשוקה למרחב נקי מערבים גוברת על כל שיקול אחר, מוסרי או מעשי.

כמה יהודים יתמכו בזה? לפחות סקר ענק אחד, שנערך בקרב 5,600 יהודים, גילה שמחציתם תומכים בגירוש ערבים מישראל. בקרב הדתיים יש לתכנית 71% תמיכה. כיוון שישראל הולך ונעשית דתית יותר, הכיוון ברור. אם מחר בבוקר תפתח ממשלת ישראל במבצע טרנספר לערבים, היא לא תיתקל בהתנגדות פנימית תקיפה. הסיבה היחידה שזה לא קורה היא שהקהילה הבינלאומית – לעת עתה – לא תאפשר למבצע כזה להתממש.

עכשיו תחשבו מה זה אומר, מבחינת ערבי שחי כאן, לדעת שרק כוחות עלומים בעולם הגדול מסוגלים להגן עליו ביום מן הימים מפני חרב הגירוש. לא שכניו, לא המשטרה, לא נבחרי הציבור שלו, ולא חבריו היהודים. חיים נטולי הגנה.

כל זה מותיר לשמאל בעת הזאת משימה מאד ברורה וממוקדת: לעמוד שכם אל שכם עם שותפינו הערבים, בישראל ובפלסטין: להדוף כל ניסיון לתקוע טריז בינינו; להתנער מכל ארגון או גוף פוליטי שמוחל על הפשיעה העממית והממוסדת נגד ערבים ומבליג על שתיקת הרשויות, בשם איזו אחדות פנים-יהודית מאלחשת; להכניס מה שיותר חברי כנסת ערבים לכנסת; לעמוד בכל מקום שבו יהודים מנסים לגרש או להטיל פחד על ערבים, ולהיאבק בהם. מלחמות אזרחים צודקות פרצו כבר על פחות מזה.

(פוסט ארוך; מפת דרכים בהמשך)

פתיחה: NSO כמשל

בשנה האחרונה נדמה היה שחברת הסייבר ההתקפי הישראלית, NSO, לא יורדת מהכותרות. בתחילת השנה גויסה לשורות החברה, בחיפזון ניכר, הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן-אברהם, לתפקיד מנהלת קשרי הציבור: המו"מ החל עוד טרם פשטה בן-אברהם את מדיה, ולצורך המעבר לחברה אף הוקדמה פרישתה. ימים ספורים לאחר מכן גויס ל-NSO שרון שלום, ראש מטה משרד הביטחון שמונה על ידי השר ליברמן, לתפקיד מנהל מערך המדיניות הבינלאומית של החברה. חודשיים קודם לכן החליפה החברה את משרד יחסי הציבור שלה ל-MFU, בבעלותו של עודד הרשקוביץ', סגן דובר צה"ל לשעבר.

מעניין, לא? בתוך חודשיים מקימה NSO מערך חדש של קשרי חוץ, על טהרת יוצאי מערכת הביטחון. לא סתם יוצאים, אלא יוצאים טריים מאד. ההקשר המיידי ברור: NSO מצאה את עצמה תחת מתקפת דעת קהל לאחר שקורבנות מערכת המעקב שהיא מכרה התחילו לצאת לאור היום וגם לתבוע אותה, כולל כמה קורבנות שלא מומלץ להתעסק איתם. החיים הנוחים בחשכת עולם הצללים של העסקות הבטחוניות התפוגגו. למרבה המבוכה, טכנולוגית המעקב של NSO נחשפה לא רק במדינות עולם שלישי אלא גם בספרד ובפולין, שם נעשה בה שימוש נגד אופוזיציה פוליטית לגיטימית. המשחק השתנה.

אלא שאת הקשרים ההדוקים של NSO עם הקהילה הבטחונית הישראלית צריך לבחון בהקשר רחב ועמוק יותר, שקודם לגילויים האחרונים.

ההקשר הזה הוא מערכת של אינטרסים שלובים בין החברה לבין ממשלות ישראל, שמוצאות את עצמן יותר ויותר מבודדות בעולם המערבי; ממשלות שנאלצות להסתמך בהצבעות באו"ם ובשאר פורומים בינלאומיים על אצבעותיהן של מדינות מפוקפקות יותר ויותר. בהקשר הזה מלבלבים היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם המשטרים הרודניים במפרץ הפרסי, בדרום אמריקה ובאפריקה. ואיזו תמורה נאה יותר מטכנולוגיות מעקב וניטור יכולה ישראל להציע לאותם משטרים? קבלו רישיון ייצוא למשטר המטונף הזה, מציעה המדינה ל-NSO  (ולא רק לה). אתם תרוויחו עשרות מיליוני דולרים, אנחנו נרוויח שותפים נאמנים לדרכנו המדינית.

עד כמה הדוקה הסימביוזה הזאת אפשר היה ללמוד מכך שבתביעתה של "אמנסטי" לשלול את רישיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" הפולשנית של NSO (שהביאה לרדיפתם ולכידתם של פעילי זכויות אדם במדינות רבות), מדינת ישראל דרשה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. למדינה ול-NSO יש סודות משותפים והם לא רוצים לחשוף אותם. בית המשפט נענה, ובכך אישר את מה שרחש מתחת לפני השטח: אין הפרדה אמיתית בין האינטרסים הבטחוניים של ישראל בייצוא סייבר התקפי לבין האינטרסים העסקיים של NSO. יד רוחצת יד בדמם של חפים מפשע.

שותפות הדרך הזאת קיבלה ביטוי גרוטסקי כשבאחת התביעות נגדה החברה טען מנכ"ל NSO, שלו חוליו, שהתובעים הם "ארגונים עוינים, אשר פועלים נגדנו כחלק ממערכה רחבה, שמטרתה לגרום נזק הן לחברה עצמה והן למדינת ישראל." הגנת האנטישמיות הרפלכסיבית של ההסברה הישראלית הפכה למרכיב יסוד ביחסי הציבור של החברה. ראוי לציין שלמהלך הזה יש שותף שלישי – קבוצת "ידיעות אחרונות". העיתון מדווח בשקידה על "הרדיפות אחרי NSO" ברחבי העולם ולאחרונה אף הגדיל לעשות והעניק טור דעה במקום מובלט למנכ"ל החברה, שלו חוליו, שבו הסביר חוליו מדוע חשוב כל כך לעקוב אחרי חולי הקורונה בישראל באמצעות מערכת המעקב שחברתו מספקת. יחסי ציבור באדיבות מוזס, את התמורה עלינו לנחש. הפיתול האחרון בריקוד המושחת של NSO עם הממסד הישראלי הוא הגילוי שנשיאת החברה, שירי דולב, היא חברתה הקרובה של איילת שקד (יקירת "ידיעות אחרונות"), ומכרה של השר בנט עצמו.

מקור: "כלכליסט"

על ההיסטוריה המלוכלכת של NSO  כבר נכתב לא מעט, ואני גאה בחלקי הצנוע בחשיפתה. NSO כמובן לא לבד – יש עוד רבות כמוה, וכל אחת מהן גוררת אחריה שובל מצחין של פשעים בשירות משטרים רודניים. לפני שנה וחצי פירסם ה"ניו-יורקר" תחקיר נרחב על "סיי-גרופ" הישראלית ומלחמתה בפעילי BDS פלסטיניים בארה"ב. החברה הפעילה יוצאי מוסד ואמ"ן לשעבר כדי לרגל אחרי פעילי BDS ולאסוף מידע אישי ומביך עליהם (למשל, לחשוף מוסלמי מוצהר בשתיית אלכוהול). בין גילויי התחקיר היתה מעורבותו הישירה של יועץ רה"מ לביטחון לאומי דאז, יעקב עמידרור, בפעילות הזאת. עמידרור הסביר: "הממשלה הישראלית לא נמצאת שם, ואני חשבתי שאם אנשים פרטיים מוכנים לעשות זאת, אפשר לעזור להם." זהו משפט מפתח שמסכם יפה את מנגנון הפעולה המשטרי שעומד במוקד הפוסט הזה.

הסקירה הזאת מאפשרת לנו לזקק פרופיל מסוים של התנהלות ארגונית מול השלטון אך בעיקר גם מטעם השלטון. כפי שנראה, הפרופיל הזה שב ועולה במדויק בשורה של חברות ועמותות הפועלות לכאורה בשדות שונים לחלוטין. הקו העובר ביניהן סמוי מן העין, אך מרגע שהוא נחשף, קשה להתעלם ממנו. לפרופיל הזה אין שם או זהות מוכרת, וגם זה מקשה על זיהויו. נקרא לו כך: בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות. ובקיצור נוח יותר, בשמ"ל. המונח הזה אמור לכלול בתוכו גם אבל לא רק את מושג ה-Gongo, שחל על עמותות מגזר שלישי הנשלטות באופן סמוי בידי השלטון. הוא רחב יותר בהכילו גם חברות פרטיות וישויות חצי-ציבוריות, וספציפי יותר בהתייחסו לאורח הפעולה הבריוני, החסין מעונש, של כל אותם ארגונים.

לפני שנמשיך, כמה הערות מתודיות על הפוסט הארוך הזה, אחד הארוכים בבלוג. מדוע יש בכלל צורך בפוסטים ארוכים – על כך כבר עניתי במקום אחר. לפוסט הנוכחי יש שתי מטרות, וסביר להניח שכל אחת מהן תשרת קהל קוראים קצת שונה. המטרה הראשונה היא תיאורית-אמפירית: ליצור מעין בסיס נתונים, או בסיס ידע, מקושר ככל האפשר למקורות ראשוניים, בנושא ארגוני הבשמ"ל בישראל. ריכוז שכזה במקום אחד, ככל הידוע לי, לא קיים. יש הרבה מאד חומר עיתונאי, חלקו מעולה באמת, בנוגע לארגונים ולעמותות שיידונו כאן. אבל מטיבו של חומר כזה שהוא נעוץ בזמן מסוים, ואין בו צבירת פרספקטיבה והבנה שאפשר להפיק רק מהתבוננות אנכית, לאורך הזמן, בפעילות של אותם גופים. פרספקטיבה כזאת נבנית כאן, במטרה שהידע הזה, שיש בו חשיבות פוליטית רבה, יהיה שמיש ונגיש לכל מי שחפץ בו. על NSO, על עמותת "רגבים", ועוד.

המטרה השניה של הפוסט היא אנליטית-תיאורטית: לייצר מבט רוחבי על תופעת הבשמ"לים, לזהות את קווי הדמיון ביניהם ולחלץ מתוכם מעין פרופיל קבוע, קוד פעולה חוזר ונשנה, שמכוחו הם מתארגנים. היכולת לזהות פרופיל שכזה בעתיד היא מיומנות בעלת ערך בגיבושה של תודעה פוליטית-ביקורתית. היא תאפשר לנו להבחין בסדר בתוך הכאוס, ומתוך כך, תקל עלינו להתמודד עם שפע של עובדות ואירועים, בלתי-קשורים לכאורה, אך למעשה, ביטוי של תבנית עמוקה יותר. אין צורך לומר שיכולת כזאת נחוצה עוד יותר בעידן הפייק-ניוז שבו האזרח נדרש לא רק לארגן את העובדות האמיתיות לכדי תבנית ממשמעת אלא גם, ובו-זמנית, לסנן החוצה "עובדות" מזוייפות.

קונקרטית, אני מציע שלוש דרכים לקרוא את הפוסט:

1. אם אתם כבר חכמים ויודעים את התורה כולה, ושוחים בחומר, הציצו בפתיחה ובסיום, קחו את המסקנות מן המוכן, והמשיכו הלאה. לא באתי לחדש למי שכבר יודע הכל.

2. אם אתם מכירים רק חלק מן החומר – למשל, יודעים את כל תולדות עמותת אלע"ד, אבל לא כל כך מכירים את NGO מוניטור – דלגו ללא נקיפות מצפון אל החלקים הפחות מוכרים לכם. הפוסט בנוי בצורה מודולרית ותוכלו לעקוב אחרי כל חלק מבלי לקרוא את החלקים האחרים.

3. אם רוב החומר לא מוכר לכם, או אם אתם סתם אנשים יסודיים שאוהבים לקרוא מאל"ף עד ת"ו, אני דוחק בכם לעשות זאת ללא היסוס, שכן בשבילכם במיוחד הפוסט נכתב. רק המלצה אחת: אל תנסו לבלוע אותו בביס אחד. קראו אותו בחלקים, לאורך כמה ימים, וכך תפיקו ממנו את המירב.

בשמ"ל: קווים לדמותו

המילים "בריונות שלטונית" אינן מקריות, ומטרתן להסב את תשומת הלב מפעילותה של החברה או העמותה, הנתפסת ברגיל כמונעת מאינטרסים פנימיים שלה בלבד – עסקיים או אידאולוגיים – אל יד מכוונת מצד השלטון, שעושה בה שימוש למטרותיו. על היתרונות שמפיק השלטון מפעולה "מרחוק" שכזאת נעמוד בהמשך. לעת עתה חשוב להבין ש"היד המכוונת" יכולה להתגלם בשלל צורות שונות, עקיפות יותר או פחות, ואין זה נדרש כלל (למרות שלעתים קרובות גם זה קורה) שיהיה לדבר ביטוי מפורש. לא פחות חשוב להבין שהעובדה כי נציגי החברה או העמותה מדבררים את עצמם או אפילו מכחישים כל קשר מהותי לשלטון – אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הקשרים המהותיים שלהם אליו. אלה ייבחנו לאור מעשים, מדיניות, החלטות או הימנעות מכוונת מהחלטות.

אם כן, מהו פרופיל הפעולה של ארגונים של בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות? המרכיבים הבאים חוזרים ונשנים בהם:

• עבודה מלוכלכת
• התנהלות עבריינית
• הסתרה וחוסר שקיפות
• דלת מסתובבת לממסד
• צינור תקציבי לממסד
• גיבוי משפטי מן הממסד
• חיבוק אידאולוגי מן הממסד

כל המאפיינים האלה הודגמו כבר בפסקאות הפתיחה שהוקדשו לחברת NSO, והאמת ניתנת להיאמר, שמגיעה לחברה הזאת תודה גדולה על כך שבתקופה קצרה כל כך הצליחה להציף לפני השטח פרופיל עבודה שעל הסתרתו עמלו שורה שלמה של ארגונים במשך שנים. כעת קל יותר להבחין בו, גם במקומות אחרים. לאורך כל הפוסט הזה, המאפיינים האלה יוזכרו באות מובלטת בכל פעם שניתקל בראיות לקיומם. 

בחרתי דווקא לפתוח ב-NSO, דוגמה לא שגרתית לבשמ"ל, ולא בדוגמת הכתר, המוכרת לכל – "אם תרצו". זאת מכיוון שמנגנון הפעולה של "אם תרצו" כבר גלוי וידוע ופורסם במקומות רבים; מדובר במיליציה מופרטת של הליכוד. הנה ריכוז תזכורות קצרצר.

ב-2007 שלח לנתניהו מייסד התנועה, רונן שובל, "תכנית פעולה" להפלת אהוד אולמרט; ב-2008 תרם ל"אם תרצו" יואב הורביץ, ראש מטה הליכוד, 74 אלף שקלים; גם קרן סגל לישראל, של האחים פאליק, תורמת מרכזית לנתניהו, תרמה באותה שנה ל"אם תרצו" סכום של 190 אלף שקלים; בין השנים 2011-2013 קיבלה התנועה כ-113 אלף שקלים מקרן עצמאות, שבראשה עומד קנת אברמוביץ', יו"ר ידידי הליכוד בארה"ב ותורם חשוב לנתניהו; ויש עוד, למי שמעוניין לגלות (הקרדיט ל"בלוק הדמוקרטי").

במהלך השנים הריצה "אם תרצו" שורה של קמפיינים לרדיפה ונידוי נגד "שתולים", נגד של קולות ביקורתיים באקדמיה, בעולם התרבות, במערכת המשפט ועוד. הקמפיינים האלה זכו לחיבוק ממסדי רצוף: שרים וח"כים של הימין מצטטים "ניירות עמדה" של הארגון כאילו מדובר במחקרים רציניים, ומהדהדים פייק-ניוז שלהם. התנועה פועלת בכל מערכת בחירות לטובת הליכוד, ולאחרונה נחשף שקבוצת "החולצות הלבנות" משכונת רחביה בירושלים אינה אלא שם סתרים נוסף לפעילי "אם תרצו" (שתמיד מעדיפים לפעול דרך פרוקסי, ממש כפי שהשלטון פועל דרכם) שמטרתם לחבל במחאה נגד נתניהו.

נניח ל"אם תרצו", ונפנה כעת לארגונים ועמותות אחרים שפועלים בתבנית הבשמ"ל. חלק הארי של הפוסט עוסק בשישה ארגוני בשמ"ל: NSO, אלע"ד ו"עטרת כוהנים" (שניים שהם אחד לצורך הדיון), "קלע שלמה", "רגבים", NGO מוניטור, והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. הפרק האחרון של הפוסט עוסק, באופן תמציתי יותר, בארבעה ארגוני בשמ"ל נוספים: "אופק להתיישבות", "התנועה למשילות ודמוקרטיה", "שורת הדין" ו"עד כאן". יש כמובן עוד, שלא הזכרתי.

מסיבות מובנות, התמקדתי בארגוני בשמ"ל שפועלים בתחום הביטחוני ובתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך ברור שהמודל הבסיסי קיים גם בזירות אחרות, למשל בתחומי החינוך והבריאות, ואפשר למצוא לו דוגמאות לא מעטות תחת הכותרת של "נזקי ההפרטה". פונקציות שלטוניות מובהקות, כמו שירותי בריאות וקביעת תכני לימודים נמסרו לידיהן של חברות פרטיות ואלה נוקטות לא פעם מדיניות ברוטלית לצורך מיקסום רווחים: ניצול עובדים, העלמת עין מפגמי בטיחות, גבייה לא מוצדקת של עמלות שירות מן האזרח וכדומה. את איסוף הנתונים וניתוחם בזירות האלה אני משאיר לאחרים.

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" כעמותות בשמ"ל

שתי זרועות של נישול והתנחלות מפעיל השלטון בשכונות מזרח ירושלים: עמותות אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אלע"ד פועלת בעיקר בשכונת סילואן אבל שולחת את ידיה בעוד אתרים מסביב להר הבית.

המשימה הלאומית של עמותת אלע"ד בסילואן היא השתלטות על כמה שיותר אדמות פלסטיניות והעברתן לידיים יהודיות, עם או בלי איצטלה ארכיאולוגית; וביסוס הקשר הבלעדי של העם היהודי למורשת ההסטורית של האתר. בשנים הראשונות לפעולתה, בין 1986-1992, אלע"ד פעלה במישור הנדל"ני בלבד, דרך שני ערוצים: השתלטות על נכסי "נפקדים" ורכישת נכסים מקק"ל. הבסיס המשפטי ל"נפקדות" תושבים ממזרח ירושלים ביום סיפוחה היה בעייתי מלכתחילה (תושבים שלא זזו ממקומם הפכו ל"נפקדים" בן לילה) וספג ביקורת מצד שופטים שאינם חשודים בשמאלנות, כמו מאיר שמגר ומני מזוז; לפני מספר שנים נתן בג"ץ הכשר מסריח להחלת החוק במזרח ירושלים, תוך גלגול האחריות להפעלתו המתונה והזהירה על השלטון – אותו שלטון שמעלליו העידו בו בבירור כי "מתינות וזהירות" בנישול פלסטינים הן ממנו והלאה.

לא זו בלבד שהחוק עצמו זועק למרומים בחוסר צידקתו, גם החלתו היתה נגועה בשחיתות ומירמה, שכן עמותות הימין עשו שימוש נרחב בעדויות כוזבות לביסוס ה"נפקדות": משת"פים שתיפקדו כ"מצהירים סדרתיים" (תמורת תשלום) ועל בסיס עדויותיהם העביר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי אלע"ד ו"עטרת כוהנים". השיטה הזאת נחשפה בדו"ח שהכין מנכ"ל משרד המשפטים ב-1992, חיים קלוגמן, שקבע, בין השאר, כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

השיטה השניה להשתלטות על אדמות בסילואן התבססה על רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. מנכ"ל אלעד, דוד בארי, הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

בפועל, קק"ל ואלע"ד פועלות ביד אחת לסילוק תושבים פלסטיניים משטחי הגן הלאומי "עיר דוד" – גן לאומי שפלש לשכונה קיימת, נזכיר, ולא התושבים פלשו אליו. ב-2005 סולקו כך 20 בני משפחת ג'וזלן (שהצילו יהודים בפרעות תרפ"ט), ואחרי מאבק נוסף של קק"ל ואלע"ד, אישר בג"ץ את פינוים של 18 בני משפחת סומרין על בסיס דומה. כרגיל, הידיים ידי המדינה והקול – עורך הדין שפועל מטעם קק"ל – הוא קול אלע"ד. גם הפינויים האלה מבוססים על אי צדק עקרוני: מסמכי בעלות יהודית מלפני קום המדינה שבית המשפט מכיר בתוקפם, הכרה שלעולם לא תינתן למסמכי בעלות ערביים על נכסים במערב ירושלים מאותה תקופה. לפטנט הגזעני הזה יש שם משפטי מהוגן ותמים-למראה, "חוק הסדרי משפט ומנהל" משנת 1970.

דו"ח קלוגמן נגנז כלא היה, והמציאות לא השתנתה. מסתבר שלא רק האפוטרופוס על נכסי נפקדים חש חיבה עמוקה לאלע"ד. ב-2006 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על התנהלות מופקרת של עוד רשויות מדינה – רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות והחברה לפיתוח הרובע היהודי – מול אלע"ד: המדינה מסרה לאלע"ד פרוייקטים ללא מכרז, רשות העתיקות לא פיקחה על חפירות ארכיאולוגיות שביצעה אלע"ד, רט"ג לא פיקחה על ניהול הגן הלאומי "עיר דוד", והחברה לפיתוח הרובע היהודי השכירה לעמותה ללא מכרז ובמחיר זול את ניהול פיר וורן ופארק דוידסון, מהאתרים הארכיאולוגים החשובים בעיר העתיקה.

כמובן, עניין פעוט אחד חמק מתשומת ליבו של מבקר המדינה: השלטון ואלע"ד חד הם. כשרט"ג לא מפקחת על אלע"ד – בניגוד לפסיקת בג"ץ – היא בעצם לא מפקחת על עצמה. והיא לא מפקחת על עצמה כי היא לגמרי סבבה עם עצמה; פעילותה החמסנית של אלע"ד בסילואן תואמת לחלוטין את האג'נדה של רט"ג. לא ממש מפליא, כשנזכרים שמנהל מרחב ירושלים ברט"ג הוא אביתר כהן, מתנחל מעופרה (שגם הקים שני מאחזים בלתי חוקיים) שבתפקידו הקודם כיהן כראש מרכז המבקרים של אלע"ד וגם רוכש נכסים בשבילה. מאלע"ד לרט"ג ומרט"ג בשביל אלע"ד, כך פועלת הדלת המסתובבת.

עד כמה עמותות הימין פועלות בשליחות השלטון (ולא באמת כופות עליו דבר) אפשר לראות במרוכז בפרשת בטן אל הווא, שכונה צפופה בסילואן, שמאז שנת 2001 עמותת "עטרת כוהנים" שמה לה למטרה לתקוע בתוכה התנחלות יהודית גדולה – למעשה, הגדולה ביותר בכל מזרח ירושלים. לטענת העמותה, שטח של 5.2 דונם בשכונה, שעליו חיים כ-700 תושבים, היה שייך לפני יותר ממאה שנים ל"הקדש בנבנישתי", גוף יהודי של"עטרת כוהנים" אין שום קשר אליו, ובכל זאת, לאחר מסע "לחצים" במסדרונות השלטון ("לחצים" במרכאות, כי כאמור, העמותות והשלטון אינם באמת ישויות נפרדות), קיבלה העמותה לידיה את "ירושת" ההקדש. תוך זמן קצר החלה העמותה להפעיל מכבש לחצים בריוני נגד תושבים בשכונה לפנות את בתיהם.

בדיון בבג"ץ התגלה שהאפוטרופוס הכללי לא בדק כלל מי חי בשטח שהועבר לידי העמותה, ואם זכויות ההקדש חלות על הקרקע או על המבנים. כל זה לא מנע מן השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויוסף אלרון, בסופו של דבר, להכשיר את השרץ – טרנספר של מאות פלסטינים באישור בג"ץ.

ושוב, גם כאן אין מקום לפליאה, כיצד מוסר האפוטרופוס בהתלהבות שכזאת קרקע שחיים עליה פלסטינים יותר ממאה שנה לעמותת מתנחלים. הכירו נא את האחראי על תיק מזרח ירושלים באפוטורופוס הכללי – חננאל גורפינקל – תושב נוף ציון, התנחלות-אצבע-בעין בלב שכונת ג'בל-מוכבר, פעיל "הבית היהודי" שהקים עמותה לייהוד מזרח ירושלים. בלי ספק, מועמד הגון ונטול-פניות לתפקיד ממלכתי שכל כולו טיפול בהעברת נכסים וקרקעות מידי פלסטינים ליהודים. לצידו של גורפינקל, האפוטרופוס גם משתמש בשירותי הייצוג של עו"ד אברהם משה סגל בתיקים שונים שעניינים פינוי תושבים פלסטינים. עו"ד סגל, הפלא ופלא, מייצג בו זמנית גם את "עטרת כוהנים", אלע"ד ו"רגבים" בתיקים משפטיים שונים שמטרתם זהה: לפנות תושבים פלסטינים מבתיהם. ניגוד עניינים? מה פתאום. הרי העמותות והשלטון חד הם, איך יכול השלטון להתנגד לענייניו שלו?

ובכן, מדוע לטרוח במראית-עין של הפרדה? הנה תשובתו הפיקחית של עו"ד מוהנד ג'בארה, המייצג חלק מהמשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח: האפוטרופוס מספק למתנחלים שירות חשוב –  מראית עין של ממלכתיות. בית המשפט מתרשם יותר מרשות ממלכתית שתובעת פינוי מאשר מבעלים פרטיים. לכך כמובן צריך להוסיף את הצד השני – מה מרוויח האפוטרופוס – והשלטון בכלל – מבחישתן של העמותות בעסקאות נדל"ן במזרח ירושלים? התשובה ברורה: עמותות הן "פרטיות", אינן נתונות לפיקוח ציבורי, ויכולות לקדם באופן אגרסיבי מטרות אידאולוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית, ללא כל גינוני ממלכתיות. כשדרכן צולחת, הן יקבלו את ברכתו השקטה של השלטון. כשהן מועדות פה ושם – שוחד קרקעות, עסקה לא כשרה, פעילות מחוץ לתנאי המכרז, אם היה בכלל מכרז – יכול השלטון למשוך בכתפיו ולגלגל עיניים תמימות למרומים; ידו לא היתה במעל. עסקה טובה לכולם.

גם שטחי ציבור צריך להפקיע

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" משתלטות לא רק על נכסים פרטיים. אלע"ד במיוחד משקיעה מאמצים והון רב בהקמת פרוייקטים "תיירותיים" באגן העיר העתיקה, שהמסר הקבוע שלהם הוא: כאן תמיד היו יהודים, רק יהודים, והמקום רשום על שמנו בטאבו של הנצח. הפרוייקט הגרנדיוזי ביותר הוא "מתחם קדם" שיוקם על "חניון גבעתי" במעלה ואדי חילווה בסילואן, היישר מול חומות העיר העתיקה. על מסלול הכחש והשחיתות שבו אושר פרוייקט הגזל הזה כתבתי ארוכות; מהלך אישורו חשף שיתוף פעולה עמוק בין אלע"ד לרשות העתיקות, כשלא ברור מי מוביל את מי באף. באחרונה נחשף שאלע"ד הפעילה גם את משרד המשפטים כדי להפוך על פיה החלטה של ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון להקטין ביותר משליש את גודל המתחם. משרד המשפטים, כצפוי, שיתף פעולה וגם סירב לחשוף את עצם שיתוף הפעולה. דילים נעשים במחשכים.

מתחם קדם יהיה בנין של 7 קומות, עם שטח בנוי של 15,000 מ"ר, שבסמוך לו תוקם תחנת רכבל ("דיסניפיקציה של ירושלים", כדברי מומחה תכנון אחד). הכל נעשה כמובן נגד המלצות אנשי מקצוע ותחת מחאות חריפות של ארכיאולוגים ואדריכלים. הרשות לפיתוח ירושלים הזמינה דו"ח כדאיות כלכלית לפרוייקט הרכבל, שעלותו מוערכת ב-200 מיליון שקל – אך סירבה לחשוף את מסקנות הדו"ח. חוסר השקיפות הזה אופייני ליחסי השלטון עם אלע"ד בפרט ועם ארגוני הבשמ"ל בכלל: למרות שאלע"ד אינה משתתפת במימון הרכבל, הוא יביא לה רווחי ענק – עשרות אלפי מבקרים שיירדו ישירות מתחנת הרכבל למתחם קדם. הפרוייקט כבר אושר בממשלה, והמכשול האחרון בפניו הוא עתירת ארכיאולוגים לבג"ץ.

דיברנו על העבודה המלוכלכת של אלע"ד, על הדלת המסתובבת לממסד, על הצינור התקציבי (הדו-כיווני – אלע"ד, אחת העמותות העשירות בארץ, מאפשרת למדינה לממש פרוייקטים שלא ניתן היה לגייס עבורם מימון ציבורי), דיברנו גם על הגיבוי המשפטי והחיבוק האידאולוגי של הממסד. נסיים בכמה תזכורות לאופייה העברייני של אלע"ד – עבריינות ברשות השלטון – ותרבות ההסתרה שאופפת אותה.

כל כך להוטה המדינה להפקיד את פיתוח וניהול האתרים הקדושים בידי אלע"ד, שלפעמים מתפלקות לה החלטות לא חוקיות. תיקון, לפעמים האי-חוקיות נחשפת. בדרך כלל היא סמויה. פרשת ניהול הגן הארכיאולוגי של רחבת הכותל (מרכז דוידסון) הביא לגבהים קומיים את הטנגו המושחת של המדינה עם אלע"ד. ראשית, הגן הועבר לניהול אלע"ד ללא כל מכרז; שנית, המדינה ערערה על ההחלטה – אותה מדינה שהחליטה להעביר מוחה נגד עצמה! – ובית משפט השלום ביטל אותה; שלישית, אלע"ד ערערה על הביטול, ובית משפט מחוזי פסק לטובתה. במבט מן החוץ – טירלול ופרטאץ'. במבט קרוב יותר נחשף ההיגיון. את הערעור של המדינה כתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר – שריד אחרון של יושרה ומחויבות לשלטון החוק במערכת. "המדינה", כלומר הרשויות שמופקדות על הטיפול ברחבת הכותל, דווקא ראו בעין יפה את השתלטות אלע"ד על רחבת הכותל. לכן לא ממש נלחמו בבית המשפט וקיבלו באהבה את פסיקתו.

ברגע של גילוי לב, עוד ב-2008, אמר מנהל הפיתוח של אלע"ד, דורון שפילמן, למירון רפופורט: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית."

דוגמאות לאופן שבו משתמשות המדינה ואלע"ד זו בזו, מתוך סימביוזה מושלמת, לא חסרות. אחת הבוטות שבהן היא הצעת חוק "גן לאומי עירוני" שאלע"ד גילגלה בכנסת בשנים האחרונות, בשיתוף ח"כ נורית קורן מהליכוד. הבעיה פשוטה: כל שטח "עיר דוד" ושכונת ואדי חילווה בסילואן נמצא בתוך גן לאומי, ועל פי חוק, אין להקים מבנים בשטחו, ודאי שלא לצורך מגורים. אבל כל עילת קיומה של אלע"ד היא ההתנחלות – הארכיאולוגיה היא מכשיר ותו לא. על כן מוצע בחוק להגדיר סוג חדש של "גן לאומי עירוני", שבשטחו יותר לבנות. שורת ההתניות להגדרה מבהירה שרק הגן הלאומי המסוים הזה ייהנה מן החוק. עמותת "עמק שווה" מבארת: מדוע לא פשוט לגרוע שטחים מן הגן הלאומי? כי אז ייהנו מאפשרות הבנייה גם התושבים הפלסטינים. עדיף להשאיר את הגדרת הגן על כנה ולהשאיר את שיקול הדעת במתן היתרי הבנייה לרט"ג, השותפה במעל. לפני שנה וחצי אושר התיקון לחוק.

מעבר לתזרים הכיבודים וההטבות הבלתי פוסק של השלטון לאלע"ד, צריך כמובן להגביל את יכולתו של הציבור להבין מה קורה. לכן מסייעת המדינה באופן פעיל לאלע"ד להסתיר את צדדיה האפלים יותר. הוזכר כבר קודם הסירוב של משרד המשפטים ושל הרשות לפיתוח ירושלים לחשוף מידע שקשור לאלע"ד. מידע רגיש במיוחד קשור לזהותם של התורמים, שאלע"ד סירבה לחשוף במשך שנים. ב-2007 אפילו שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע הסירוב הזה, אבל – שימו לב, הטוויסט המוכר – שנה מאוחר יותר הוענק לה אישור חריג לחיסיון התורמים. שוב – פקיד שלפי תומו דואג למנהל תקין מקבל איתות מלמעלה שתפקידו בעצם להכשיר מנהל לא תקין. אחרי מאבק ציבורי ממושך נחשפו התרומות של אלע"ד ב-2016; סכומי עתק שחלק ניכר מהן נותר בעלטה, כי מקורו בחברות קש במקלטי מס. המדינה גם סירבה תקופה ממושכת לחשוף אילו נכסים העבירה לרשות אלע"ד ו"עטרת כוהנים" ועשתה זאת רק בלחץ עתירה משפטית. בשנה האחרונה גם "עטרת כוהנים" נדרשה לשקיפות מרשם העמותות, שאף איים לפרקה; אל דאגה, ימצאו דרך להחריג גם אותה. דגלי ההתנחלויות של העמותה במזרח ירושלים מתנפנפים בגאון, אבל מסלולי המימון שלה יוותרו במחשכים. זהו "מסך העשן שמספקת המדינה לעמותות", כתב ודייק ניר חסון.

מי שנלחם בתרבות ההסתרה האופפת את פעולות המדינה בסילואן ללא הרף הוא עמותת "עמק שווה"; אלמלא התלונות והעתירות הרבות שהגישו אנשי העמותה, ספק אם היינו יודעים כל כך הרבה. גם ההצקה הזאת נמאסה על שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד – נזכיר: אותה שרה שכפתה על המועצה הארצית לתכנון לאשר את הבנייה המורחבת במתחם קדם – וזו הוציאה לפני שנתיים צו שקובע כי עתירות משפטיות נגד רשות הטבע והגנים יידונו מעתה בבית משפט מחוזי ולא בבג"ץ. לכאורה, צעד טכני; בפועל, עוד מעטפת הגנה שהמוטב העיקרי שלה הוא אלע"ד. לצד רשות העתיקות, רט"ג היא השותף הראשי של אלע"ד בפרוייקט הייהוד של סילואן והתנכלות שיטתית לתושבים הפלסטינים במקום. רט"ג היא גם הגוף האמור "לפקח" על אלע"ד בניהול הגן הלאומי "עיר דוד"; "לפקח" ולא באמת לפקח, כידוע. העברת הדיון המשפטי לבית המשפט המחוזי (שרק ממנו, בדרך של ערעור אפשר להגיע לבג"ץ) תייקר ותסבך את פעולת הביקורת האזרחית החשובה כל כך של "עמק שווה". זאת בדיוק מטרת השכפ"ץ המנהלי שסיפקה איילת שקד לרט"ג.

אלע"ד היא אחת העמותות העשירות בארץ, ומגלגלת עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים בשנה. אבל מימון ציבורי נותנים לא למי שצריך אלא למי שרוצים לתת, ולכן העמותה מקבלת עשרות מיליוני שקלים מן המדינה בכל שנה. חלק מגיע מן האגף לחינוך תורני במשרד החינוך, אבל העיקר מוזרם דרך רשות העתיקות: 47 מיליון שקל הוקצו ב-2018 למשך שנתיים להמשך החפירות הארכיאולוגיות בסילואן (והחיבור התת-קרקעי לעיר העתיקה), סכום של 20% מכלל תקציב רשות העתיקות. צריך לראות זאת כפשוטו: העברה תקציבית בין זרוע שלטונית אחת לשניה. כך גם יש לראות את פרס ישראל שהוענק למנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, לפני שלוש שנים: אות הוקרה לעובד מדינה מסור, ש"מפעל חייו הוא מפעל חיינו", כדברי שר החינוך נפתלי בנט. מפעל הגזל והנישול בסילואן הוא מפעל של כולנו.

הנהגת "כחול לבן" בסיור עם מנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, ב"עיר דוד", ינואר 2020. מקור: עמוד הפייסבוק של יועז הנדל

הציטוט הבא מסכם את העניין כולו; אי אפשר להמציא אותו. לפני כמה שנה וחצי נחנך המרכז למורשת יהודי תימן בסילואן – מיזם ברוטלי של נישול שמתכסה באיצטלה צדקנית של השבת עטרה ליושנה – ובטקס אמר השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, את הדברים הבאים על מתי דן, ראש עמותת "עטרת כוהנים": "הכהן הגדול מכולם, חברנו מתי דן, שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת בכל פעם שצריך להתגייס לתהליך החשוב הזה של חזרה למקומות האלו של עם ישראל."

"שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת". והמובן מאליו הושמט: שהוא עובד גם אצלנו.

[הסקירה הזאת הותירה בצד את החשוב מכל – חייהם של הפלסטינים בסילואן תחת הדיכוי הגובר והולך של עמותות הימין והרשויות הישראליות. לא הזכרנו את הבתים הנסדקים ומתמוטטים בשל החפירות מתחתיהם, לא הזכרנו את המאבטחים הפרטיים שמפליאים מכות בנערים פלסטינים, לא הזכרנו 50 גוונים של רוע שחווים התושבים על בסיס יומי].

"קלע שלמה" ("קונצרט") כארגון בשמ"ל

חברת "קלע שלמה" הוקמה ב-2016 כזרוע הביצועית של המשרד לנושאים אסטרטגיים, במטרה לאסוף מידע ולחולל "פעילויות תודעת המונים" כנגד ארגונים ואנשים הקשורים לקמפיין ה-BDS או "דה-לגיטימציה לישראל" – הגדרה רחבה, כידוע, בפיו של השר הממונה (לשעבר), גלעד ארדן. שיטות הפעולה המפוקפקות שלה, כמו גם קשריה הסמויים עם השלטון ועם תורמים זרים, נחשפו בשורת תחקירים מאלפים של איתמר ב"ז ב"עין השביעית" וכן במגזינים יהודים בחו"ל; העיסוק התקשורתי בה בארץ היה מצומצם מאד, ויש להניח שרוב הישראלים אינם מודעים כלל לקיומה (מישן אקומפלישט, מבחינתה). ביטוי תמציתי לרעיון שבבסיס החברה נתן יוסי מלמן: "קלע שלמה הוא מעין ארגון חזית. גוף חוצץ, מעין רצועת ביטחון, ומאפשר לממשלה לבצע פעולות שונות, אך מותיר בידיה מרחב להכחשה או להתנערות ממעשיה." בין התקדימים ההיסטוריים, מלמן מזכיר את הקומינטרן הסובייטי, ה-CIA וממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה, שמימנו כולם סוכני תעמולה, עיתונאים וסרטים, כדי להלבין את פשעיהם ולהשחיר את המבקרים. ישראל, אם כן, נמצאת בחברה טובה. במצגת של המשרד לנושאים אסטרטגיים שהוכנה לצורך גיוס התורמים מופיע השקף הבא, שאחריו אין עוד טעם להכביר מילים על מטרת הפרוייקט.

מקור: "העין השביעית"

כפי שיתברר בהמשך, "קלע שלמה" הוא, בסופו של דבר ארגון כושל. אבל הסיבות לכשלונו אינן פנים-ישראליות, וקשורות לגיוס הכספים בחו"ל. דפוס הקמתו ופעילותו לא ממש עוררו ביקורת בישראל, ואלמלא העירנות של תורמיו האמריקאים, היה פועל ללא מעצורים. על כן ראוי לדבר עליו.

ב-2018 החליט גלעד ארדן שכל הקטע המעיק הזה של שקיפות לציבור וחופש המידע לא מתאים להרפתקאות החסמב"ה של משרדו, ולכן יזם התקשרות בשווי של 128 מיליון שקל עם חברת "קלע שלמה", חברה פרטית שתוכל לבצע במחשכים את מה שמשרדו מתקשה לבצע לאור היום. אין חולק שהמשרד הממשלתי פועל דרך ובאמצעות החברה האזרחית – עניין בעייתי מראשיתו שכנראה לא הטריד את השר ארדן. בתגובת המשרד לעתירה שהוגשה נגד ההתקשרות עם "קלע שלמה", מוצהר בגלוי: "שיקול הדעת בקביעת המדיניות להובלת המערכה נגד קמפיין הדה-לגיטימציה והחרמות דנן – כמו גם שיקול הדעת לשם יישום המדיניות בפועל – ייוותרו בידי המדינה." על כך שהפרטת מיזם תודעת ההמונים פתרה את בעית השקיפות, כלומר האטימות, אפשר ללמוד מכך שהשר ארדן חזר בו מכוונתו להחריג את משרדו מחוק חופש המידע; כחברה פרטית, "קלע שלמה" אינה חייבת בדין וחשבון לציבור, ועל כן אפשר לשמור על חזות "שקופה" ככל שהדברים נוגעים למשרד עצמו. הנקודה הזאת חשובה מאין כמוה להבנת תופעת ארגוני הבשמ"ל, ואחזור אליה בפרק הסיכום.

עבור אילו שירותים ניתן התשלום ל"קלע שלמה" – את זה גם המשרד לנושאים אסטרטגיים וגם "קלע שלמה" סירבו לומר; כלומר, חלק מהגדרת התפקיד מלכתחילה היה חוסר שקיפות. אפשר להניח שהמשרד אינו רוצה "לשרוף" סוכני הסברה סמויים שפועלים עבור ישראל באופן לא רשמי בחו"ל. אחד מהם הוא חן מזיג, שעשה הכל כדי לחמוק מן החוק האמריקאי שמחייב שתדלנים של ממשלות זרות להירשם בגלוי ככאלה. שני הוא שי מסוט, פעיל הסברה שעשה הרבה בושות לישראל בבריטניה (המשרד לנושאים אסטרטגיים התנער ממנו). וישנן גם פעולות הטרדה ואיומים אמיתיות כלפי עורכי דין פלסטיניים שהגישו לבין הדין הבינלאומי בהאג תביעות נגד ישראל על פשעי מלחמה – אולי "ניסוי כלים", כהשערת יוסי מלמן. אחרי החשיפות המביכות של תחקיר אל-ג'זירה על צבא ההסברה הישראלי, המשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיף שלא תדעו עליו כלום. בפרסומים האחרונים נחשפה שורה של גופי הסברה ישראלים הפועלים בחו"ל שקיבלו מימון מ"קלע שלמה": "מילואימניקים בחזית", Our Soldiers Speak, ועמותת "הצד השני". ההתקשרות המעניינת ביותר – 1.3 מיליון דולר – היא עם Christians United for Israel, ארגון אוונגליסטי בראשות ג'ון הייגי, כומר אנטישמי שתרם בעבר לארגון "אם תרצו". מבחינה פיננסית טהורה, אפשר לומר שכספים של משלם המיסים הישראלי הועברו ל"אם תרצו" דרך שלוש תחנות מעבר – המשרדים לעניינים אסטרטגיים, "קלע שלמה" וארגונו של ג'ון הייגי.

כחלק מאטרטגיית ההסתרה שמאפיינת את הארגון, נעשה מאמץ לטשטש את עקבות המימון שהוא מעניק לארגוני הסברה. פיתרון יצירתי שעלה בסוף השנה שעברה היה להעביר אותו בעקיפין, בדמות "מענק" מטעם קרן בראשית; כספי המענקים הגיעו מן המיליארדר רוברט קראפט ו"קלע שלמה", שתרמה מצידה 5.7 מיליון שקל. בין הזוכים במענק, לא תופתעו לשמוע, היה גם ארגון NGO  מוניטור, גוף השחרה נוסף שנגיע אליו בהמשך.

על כך שההפרדה בין המשרד לבין "קלע שלמה" היתה טכנית בלבד תעיד העובדה שמייסד החברה, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חלף בדלת המסתובבת והקים אותה שנה בלבד לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים: פרישה לצורך הרחבת הפעילות. החיפזון ניכר גם בבקשה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לתת פטור ל"קלע שלמה" מחובת הניהול התקין שחלה על כל חברה שנתמכת על ידי הממשלה – שנתיים של פעילות חשבונאית תקינה. הפטור, כמובן, ניתן.

קופרווסר הגיע לתפקיד עם ניסיון: כבר כמנכ"ל המשרד דחף את אמ"ן לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים ש"פועלים נגד ישראל" (נזכיר – שם גג לכל מי שיוצא בתקיפות נגד משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי). בין לבין הוא חבר ב-NGO Monitor. עולם קטן.

הדלת המסתובבת לממסד לא נעצרת בקופרווסר. בגרעין המייסד של "קלע שלמה" נמנים גם דורי גולד, השגריר באו״ם לשעבר ויועצו המדיני לשעבר של נתניהו; רון פרושאוור, השגריר באו״ם לשעבר; אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי; יו"ר המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור; מנכ"ל המועצה הישראלית אמריקאית (IAC) לשעבר, שגיא בלשה, שהתורם המרכזי שלה הוא שלדון אדלסון; הקונסול הישראלי לשעבר בלוס אנג'לס, אהוד דנוך; ואל"מ (מיל') אייזן, יועצת לשעבר של ראש הממשלה לתקשורת הזרה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עם רשימת מייסדים כזאת, קשה שלא לראות שמי שמחזיק בקלע שלמה ומיידה בעזרתו בליסטראות הסברה ב"אויבים" עלומים הוא ממשלת ישראל, או הממסד השלטוני. רק שהוא מעדיף לעשות זאת תוך הסתרת היעדים או רשימת ה"אויבים" ושיטות המאבק.

מלכתחילה, כלומר כבר בשורות החוזה שנחתם בין המשרד לנושאים אסטרטגיים לבין "קלע שלמה", הוסדר מעמדה של החברה כארגון חזית: נשלט לחלוטין בידי המדינה, תוך טשטוש העקבות. בשלבים הראשונים מנתה ועדת ההיגוי של החברה שני אנשים – היו"ר, מיכה לייקין-אבני, ומנכ"לית המשרד, סימה ואקנין-גיל. חשב המשרד מפקח על החלטות כספיות והיועצת המשפטית של המשרד מפקחת על החלטות בנושאים משפטיים. למשרד גם יש השפעה (כך בחוזה) על גיוס ופיטורי עובדים. אבל – שימו לב – כל זה אינו מידע לציבור. החוזה קובע ביובש כי " החברה "לא תציג את עצמה כשליחה או נציגה של המשרד". בחודשים האחרונים נחשפו מסמכים של ועדת ההיגוי של "קלע שלמה", ומהם התברר כי "'קלע שלמה' הוקמה כדי לשמש כמעין מסך עשן ולאפשר לארגונים בארצות אחרות לפעול כזרוע של מדינת ישראל, וזאת מבלי לחשוף את עצמם כמי שפועלים מטעם המדינה" – דברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע.

עוד גורם משמעותי שזהותו מוסתרת הוא עשרת הנדבנים היהודים שגויסו כדי לתרום את חציו השני של תקציב הארגון – 128 מיליון שקלים נוספים. מדוע זהותם של אלה הוסתרה? אולי משום שיש להם נציגות שווה בוועדת ההיגוי שקובעת את הקמפיינים של "קלע שלמה", והם יודעים היטב שפעילותם ב"קלע שלמה" תאלץ אותם להירשם כ"סוכנים זרים" במשרד המשפטים האמריקאי, זיהוי שארגונים יהודים לא ששים לאמץ לעצמם. בספטבר 2018 חשף איתמר ב"ז שתי קרנות אמריקאיות שמימנו את "קלע שלמה" בשנת 2017: "הקרן המרכזית לישראל" ו"קרן ישראל אחת" – שתיהן תורמות קבועות לארגוני ימין ישראלים, החל ב"אם תרצו", דרך "נשים בירוק" ועד "חוננו" ו"רגבים". סך התרומות שלהן בשנתיים הראשונות לארגון הגיע ליותר מ-7 וחצי מיליון שקלים. על אף כל זאת, כאמור, "קלע שלמה" לא הצליחה לגייס יותר מ-13 מיליון מתוך 128 מיליון השקלים שהתחייבה לגייס מתורמים, ועל כן גם התקציב מן המשרד לנושאים אסטרטגיים נעצר.

הזיהוי הפוליטי המובהק של מקורות המימון חותר תחת העמדה הרשמית של "קלע שלמה" שהוא איננו גוף פוליטי ושכל פעילותו ממלכתית למהדרין. היה צורך להסתיר אותו, והוא אכן הוסתר ממשרד המשפטים כשביקש המשרד לנושאים אסטרטגיים את אישורו להתקשרות עם החברה: "הארגון אינו בעל תפיסת עולם צבועה וידועה מראש", כתבו אז למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר, ואכן קיבלו את אישורה. תפיסת העולם אולי לא היתה ידועה מראש (למי שהיה אמור לדעת אותה), אבל צבועה – בהחלט היתה, בשני המובנים.

כך או כך, הפרסומים השליליים עשו את שלהם ובאותה שנה הוחלט למתג מחדש את החברה בשם התרבותי "קונצרט". זה לא ממש עזר לקמפיין המימון, שצלע וקירטע עדיין בסוף 2018, בהיעדר תרומות מחו"ל.

והנה הטוויסט האחרון בעלילה הנפתלת: אחרי שהמשרד לנושאים אסטרטגיים הפריט את מלחמות תודעת ההמונים שלו ל"קלע שלמה", ואחרי ש"קלע שלמה" מיתגה את עצמה מחדש כ"קונצרט", נכנסה לתמונה חברה חדשה – "קשת דוד". "קשת דוד" מבצעת עבור "קונצרט" את המחקר והמידע הנחוצים לפעילותה. מדוע לא התקשרה המדינה ישירות עם "קשת דוד"? ב"שקוף" מסבירים כך: "ברגע שהמדינה לא מעבירה כסף ישירות ל"קשת דוד", העמותה לא תופיע כספק של המדינה. מי שיחפש אותה בטבלת ההתקשרויות של המשרד או יבקש מידע על הקשר של המדינה עם העמותה – לא ימצא לה זכר. במילים אחרות, התורמים שלה לא יעשו עסקים עם מדינת ישראל – אלא עם עמותה אחרת שבסך הכל חלק מתקציבה מגיע מהמדינה." ב"שקוף" משערים שהמהלך הזה גם קשור לכתף הקרה שקיבלה "קלע שלמה" מצד הארגונים היהודיים בארה"ב.

"קשת דוד" היא הסוואה מסדר שני של אותו מנגנון: שימוש בכספי ציבור וגם בתרומות כדי לנהל מאבק חשאי, בעל אופי פוליטי מובהק, נגד מבקרי ישראל. הקמתה הפכה את "קונצרט" למעטפת חשבונאית ריקה. בשנת 2018 עמדו הוצאות "קונצרט" על סך 5.3 מיליון ש"ח; כ-90% מתוכם, 4.8 מיליון ש"ח, הועברו ל"קשת דוד". זאת ועוד, ההתקשרות עם "קשת דוד" נוצרה ארבעה חודשים לפני חידוש ההתקשרות בין "קונצרט" למדינה, וכך חמקה מחובת המכרזים. בתגובה לשאלת "שקוף", השיב המשרד לנושאים אסטרטגיים כי לא הוא הקים את העמותה. הבנתם? הכסף מגיע אליה, אבל אנחנו לא יודעים מזה. כמה נוח.

מקור: "שקוף"

בדיקה משפטית שערך "שקוף" העלתה חשד רציני שהעברות הכספים ל"קשת דוד" הן בניגוד לחוק יסוד התקציב, אשר אינו מתיר "מסלולים עוקפים" (סעיף 9: "תמיכה תינתן בעד פעילות שמוסד הציבור, מבקש התמיכה, מקיים בעצמו… כספי התמיכה לא יועברו לתאגיד או לגורם אחר…"). חריגים מותרים רק לאחר שהוצא אישור ניהול תקין – אך טרם הוצא אישור כזה ל"קשת דוד". הנה לכם טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של הבשמ"ל.

כך כתבה עו"ד רחל אדרי על זרועות התמנון של "קלע שלמה":

"הצטלבויות דרכים חשאיות כאלה, בין גורמי ממשל לאילי הון חובבי השפעה, מעלות חשש שמעבר לתכלית המוצהרת של המיזם הסודי – שבמשרד מסרבים לפרט מה הוא בדיוק כולל – שיתוף הפעולה היקר הזה נועד גם לשמר ולפתח קשרי הון-שלטון. השלטון הנוכחי למד להעביר כספי ציבור לטובת פעילויות פוליטיות, ועל הדרך לסדר ג'ובים ותקציבים לארגונים ובעלי תפקידים מהמעגלים הקרובים להם – שחקנים "אזרחיים" שמקבלים מהממשלה כסף, כבוד וכוח השפעה כדי לחזק את הממשלה מבחוץ ולעשות דברים שהפוליטיקאים ופקידי הממשל לא רוצים לעשות בעצמם.

מיזמים אפלוליים, מסרים סמויים, אישי ציבור בכירים שחיים על התפר שבין מערכות השלטון למגזר הפרטי ולבעלי ההון – כל הדברים האלה מחזקים את התחושה שאנו חיים תחת הצל של מערכת שלטונית שמתנהלת לפי חוקים משל עצמה. החוקים האלה לא תמיד גלויים, והם בוודאי לא החוקים הכתובים שעליהם מתקוטטים בכנסת. אלו חוקים אחרים, שמבוססים על מערכות יחסים אישיות וקשרים ענפים שלעתים עוברים כמו ירושה מיד ליד, מבכיר אחד למשנהו."

ישראלים רבים סבורים, בלי ספק, שה-BDS הוא אויב אכזרי שאינו בוחל באמצעים, ולכן אין לבחול גם באמצעים שנוקטים נגדו. הסברה הזאת ניטעה במוחם חזק מאד בידי סוכני תעמולה כגון בן דרור ימיני, אברי גלעד ושלל פלטפורמות שממומנות בידי המשרד לנושאים אסטרטגיים. לא אנסה כאן לשכנעם אחרת, אף כי גם הם ייאלצו להכיר בכך שחלק ניכר מפעילות המשרד מופנית דווקא כלפיהם – במטרה לעצב את עמדות הישראלים ביחס ל-BDS. המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא, לפני הכל, משרד לתעמולת פנים. חלק מהישראלים אולי גם יופתע לגלות שארדן אינו מבחין בין חרם סלקטיבי על ההתנחלויות לבין ה-BDS וכורך את שניהם יחדיו, במילים מפורשות.

ובכן, גם מי שמאמין בלב שלם בצורך הקיומי של מדינת ישראל להיאבק ב-BDS, יוכה בתדהמה כשיגלה שמאחורי כל המלל הרב בנושא יש בעיקר אוויר חם. המשרד של ארדן ושלוחותיו האזרחיות הם בור שחור, השואב לתוכו כספי ציבור ללא בקרה, והודף כל ניסיון ביקורת בסיסמאות זקופות-קומה על "זכות הקיום שלנו" ו"מאבק באנטישמיות". אני מציע לכל מי שבאמת חושב שהמשרד הזה עושה משהו בעל ערך לעיין, באמת לעיין, בפרוטוקול הדיון בוועדת השקיפות של הכנסת, מאוקטובר 2018, שבו ניסו שוב ושוב חברי הוועדה – ללא הועיל – לקבל פיסת מידע כלשהי על השגי הפעילות, השימוש בכספים, הקריטריונים לגיוס נותני שירותים, או כל דבר אחר. מופע שומט-לסתות של טשטוש וגמגום, שאין מאחוריו שום כלום. בחודשים האחרונים לא התביישו מנהלי "קונצרט" לדרוש עוד תקציבים ממשלתיים ל"מאבק באנטישמיות הגואה על רקע מגפת הקורונה". כן כן, יש איזה מטורלל בדרום אוסטריה שכותב באינטרנט שהיהודים הפיצו את המגפה; הבו לנו עוד 50 מיליון שקל ונוריד לו את האתר!

עמותת "רגבים" כארגון בשמ"ל

בשנת 2006 התארגנו כמה חברים בתנועת "קוממיות" הכהניסטית, זו שעמדה מאחורי "מצעד הבהמות", והקימו את "רגבים". "רגבים" מוכרת לציבור הישראלי כעמותה פעלתנית שבולשת במרץ אחרי כל בדל של בנייה בלתי חוקית ערבית ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר בגדה המערבית, ומתריעה עליה בפני השלטונות – מכתבי תלונה, אזהרה, עתירות משפטיות וכד'. אבל תיאור לא פחות מדויק של העמותה "לשמירת אדמות הלאום" יהיה העמותה "להלבנת גנבי קרקעות". לא פחות מ-14 פעילים ומנהלים מרכזיים ב"רגבים", כך חשף שחר גינוסר בתחקיר מלפני שנתיים על בסיס עבודת השטח של "כרם נבות", מחזיקים בבית לא חוקי או רכשו נכס שנבנה ללא היתר. בראש ובראשונה צועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', ממייסדי "רגבים", שביתו בקדומים הוקם על קרקע שטרם הוכרזה "אדמת מדינה" (כלומר, ייתכן שבעליה פלסטינים); זה מעניין במיוחד, כמובן, כי סמוטריץ' היה מן הכוחות המובילים לחקיקת חוק ההסדרה, שאליו נשוב מיד.

עוד מגילויי "כרם נבות": מנכ"ל העמותה הראשון, יאיר בן דוד, פלש לקרקע פרטית, סולק ממנה, וכנגד ביתו במאחז חוות קשואלה הוצאו 8 צווי הריסה. שותפו של סמוטריץ' להקמת העמותה, והמנכ"ל שלה עד לא מזמן, היה יהודה אליהו, תושב המאחז הבלתי חוקי חרשה (שהוכשר בידי מנדלבליט), שנגד ביתו עומד צו הריסה של המנהל האזרחי. יהודה אליהו, אגב, הועסק במקביל כעוזר לראש מועצת בנימין, דוגמה ברורה לחיבוק האידאולוגי מן הממסד.

בועז ארזי, עורך הדין של "רגבים", שמגיש בשמה אינספור עתירות בדרישה להרוס בנייה בלתי חוקית של פלסטינים (תמיד צריך להזכיר: היא בלתי חוקית כי אין דרך חוקית לפלסטינים לבנות בשטח C, ישראל אינה מאפשרת תכניות מתאר שם), מתגורר בבית שנבנה על קרקע השייכת לתושבי כפר די דבואן, שהוצא נגדו צו הריסה. בתגובה לכתבה של גינוסר הוא הסביר שאיננו עבריין אלא פשוט קורבן של "כישלון תכנוני" של המדינה – פריווילגיה השמורה למתנחלים, כנראה, שיכולים לבנות כחוק ללא הגבלה ובכל זאת מצפצפים עליו, אבל לא לפלסטינים, שמהם נמנעת עצם האפשרות הבסיסית לבנות כחוק. גם רכז יו"ש של "רגבים", ישי חמו, רכש את ביתו באיתמר לפני שהיתה במקום תכנית מתאר. דובר התנועה, אברהם בנימין, מתגורר במאחז תקומה על קרקע פלסטינית פרטית וגם נגד ביתו יש צו הריסה. עו"ד דורון ניר צבי, ממקימי העמותה, מתגורר במאחז חוות יאיר וכנגד כמה מבנים שהקים עומדים צווי הריסה.

אפשר אם כן לסכם ולומר שיותר מש"רגבים" היא עמותה להפללת עברייני בניה פלסטינים, היא עמותה להלבנת עברייני בניה יהודים.

התיאור הזה משתלב להפליא בתפקיד המרכזי ששיחקה העמותה, ובמיוחד בצלאל סמוטריץ', בחוק ההסדרה. סמוטריץ', כזכור, יזם את החוק הזה, שנפסל באחרונה בידי בג"ץ, מה שמשאיר את ביתו ובתיהם של בכירי "רגבים" האחרים במעמד הבלתי חוקי שלהם; אך סמוטריץ' כבר התחייב שיפעל למען "פסקת ההתגברות", שתבטל את פסיקת בג"ץ. כך או כך, אין מה לדאוג לביתם של מנהיגי "רגבים", בשר מבשרו של הממסד, שלא יעלה על דעתו לשלוח אליהם בולדוזרים.

אם פעילותו של מייסד "רגבים" למען הסדרת הבנייה הבלתי חוקית של מתנחלים בשטחים נגועה בניגוד עניינים, הרי שמאמציו להסתיר את מקורות המימון של "רגבים" זועקים מניגוד עניינים בוטה; עוד אחד משיאי החוצפה שהעמותה וסמוטריץ' שוברים בזה אחר זה. ב-2017 פירסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי מועצת מטה בנימין תפרה מכרזים לטובת "רגבים". יותר מ-2 מיליון שקלים הועברו דרך המועצה לעמותה. ממש במקביל החל סמוטריץ' לקדם הצעת חוק שתמנע מן המבקר להתערב בפעולת משרדי ממשלה – בדיוק באותו אופן שהוא אכן "התערב" וביקר את ההתקשרות בין "רגבים" לבין מועצת מטה בנימין. סמוטריץ' טען בתגובה לדו"ח המבקר כי הוא כבר לא היה מעורב ב"רגבים" בתקופה שעליה נסוב הדו"ח, אבל לא תופתעו לגלות שהוא שיקר.

לרשות עברייני הבשמ"ל, אם כן, עומדות שתי אסטרטגיות בבואם להכשיר את פשעיהם. האחת – לשנות את החוק שהגדיר את הפשע כפשע ולהלבינו כשלג. השניה, לשנות את החוק שאיפשר לרשויות לאתר את הפשעים, כך שיוכלו להמשיך באין מפרע. מה שלא בא בחשבון, כמובן, הוא פשוט להפסיק עם הפשעים.

חכו, זה לא השיא. השיא הוא שעמותה שכל קיומה מושתת על ניגוד עניינים זועקת נגד ניגודי עניינים של אחרים. בסוף 2016 תבעה "רגבים" להדיח מתפקידו את תא"ל (מיל') דב צדקה, שמונה בידי המנהל האזרחי לנהל מו"מ עם הבדואים במישור אדומים על פינויים. הסיבה: הגילוי שצדקה שותף בעמותה של יוסי ביילין לשיתוף פעולה אזורי, שנתמכת בידי האיחוד האירופי. "ניגוד עניינים!" – זעקו ב"רגבים" והפעילו את ההרעשה הארטילרית השגורה של צווחני הימין. זה עבד וצדקה הודח. העובדה שאת מכבש הלחצים הפעילה עמותה בעלת עניין מובהק להכריע את המו"מ לכיוון מסוים (קרי, גירוש הבדואים מאדמתם) לא הפריעה לאיש. לאחרונה "רגבים" החלה להפעיל ארגון-בת, "שומרים על הנצח", שפועל לגירוש קהילות פלסטיניות מ"אתרים ארכיאולוגיים" – במרכאות, משום שברובם המכריע לא מתבצעת כל חפירה ארכיאולוגית (ולא ניכנס אפילו לעצם שאלת החוקיות של חפירות כאלה בשטח כבוש).

החיבור האורגני של "רגבים" עם השלטון הוא כמובן דרך ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אבל הוא לא היחידי. חודשים ספורים לאחר שנכנסה לתפקיד שרת המשפטים, מינתה איילת שקד יועץ מיוחד לענייני התיישבות – תפקיד מונפץ ללא כל תקדים. למשרה מונה עו"ד עמיר פישר – שנחת אליה היישר בדלת מסתובבת מתפקיד היועץ המשפטי של "רגבים". תפקידו של עו"ד פישר היה לעקוף את הפרקליטות בכל העתירות שנוגעות למאחזים בשטחים ולקבוע את עמדת המדינה כלפיהן. העובדה שהוא המשיך כל אותה תקופה לייצג מתנחלים וגופי ימין נגד המדינה נתפסה טבעית לחלוטין; עוד ראיה לטשטוש הגבולות הגמור בין המדינה לארגון הבשמ"ל.

הצינור התקציבי של "רגבים" לממסד הוא רב ערוצי ופועל גם דרך מועצות נוספות בגדה המערבית. תחקיר של יותם ברגר גילה כי "רגבים" קיבלה מאות אלפי שקלים ממועצת שומרון וממועצת הר חברון לצורך "טיפול בפיקוח וטיפול מערכתי בבנייה לא חוקית פלסטינית במרחב המועצה" וגם לצורך "שמירה וגאולת קרקעות" (כך במסמך רשמי). חלק הארי מן התקציב השוטף של המועצות האלה הוא כמובן תקציבי ממשלה, והן גם נהנות מעדיפות במענקי איזון. בשנת 2012 גם הרשות לפיתוח הגליל העבירה תקציבים ל"רגבים"; גם שם, האג'נדה הבלתי מוסתרת היא ייהוד המרחב. הסכומים המלאים גדולים הרבה יותר, כפי שעולה מדו"ח של "שלום עכשיו". בין 2007-2016 קיבלה רגבים כ-17 מיליון שקל ממקורות ציבוריים; החל מ-2011, היא מקבלת 2 מיליון שקל בשנה מכספי ציבור. על פי הפרוטוקול הבשמ"לי של חוסר שקיפות, התיקצוב המלא של "רגבים" מוסתר מן הציבור. פניה של התנועה לחופש המידע לקבלת נתוני התמיכה ב"רגבים" מתקציבי המועצות המקומיות בגדה המערבית נענתה חלקית או לא זכתה להתייחסות. למה? כי הכפיפות לחוק היא מושג גמיש בעולם של המתנחלים.

כספי ציבור מרשויות מקומיות וממשלתיות שהועברו ל"רגבים". מקור: "שלום עכשיו"

נזכיר שבשטחה של מועצת הר חברון נמצאת חרבת סוסיא, ש"רגבים" מנהלת מסע צלב בלתי נלאה למחיקתו מעל פני האדמה, ובתמיכת בג"ץ גם זוכה להשגים חלקיים. על ההתעמרות ארוכת השנים של הממסד הישראלי בתושבי חרבת סוסיא כתבתי כאן. ההתעמרות הזאת החלה עוד הרבה לפני ש"רגבים" באה לעולם, ובעצם המדינה פשוט העבירה לה את הטיפול בתיק; במקום שהמנהל האזרחי יטריח את עצמו בבתי המשפט, עורכי הדין הנמרצים של "רגבים" יעשו זאת במקומו.

העברות מקל כאלה מבהירות יותר מכל עד כמה האבחנה בין המדינה לבין ארגון הבשמ"ל היא טקטית בלבד, שהרי זה ממשיך להוציא לפועל, וביתר מרץ, את המדיניות שמראש היתה רצויה למדינה. וכל זה, בל נשכח – הסיורים בשטח, עלות הטיפול המשפטי, משכורות לבעלי התפקידים – ממומן מכספי הציבור. כותרת התחקיר של יותם ברגר היא "עמותת רגבים מצליחה גם לעתור נגד המדינה וגם לקבל ממנה כסף"; משתמע ממנה כאילו למדינה אין יד ורגל בזה, כאילו "ההצלחה" כאן היא תולדה של התנהלות ערמומית במיוחד של "רגבים". ולא היא; השיטה כולה בנויה על הפרדת הרשויות המלאכותית הזאת, הפרטת הבריונות וטשטוש העקבות. ברור שהמדינה מממנת כאן "עתירות נגד עצמה", כי המדינה איננה גוף מונוליטי. היא נשלטת בידי מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן לחמוס כל פיסת קרקע אפשרית מידי פלסטינים, אבל לצערן אותה "מדינה" שהן מנהיגות גם מנסה לשמור על מראית עין של בירור משפטי הוגן לפני כל צעד שכזה. על כן "מדינת הימין" צריכה לעתור נגד "מדינת המשפט" – ומוטב לה למסור את התפקיד הבעייתי הזה לגוף עצמאי, עמותה אזרחית (וינק וינק) שכביכול צמחה מן השטח (וינק וינק) ולא מגופו של הממסד.

כל ארגון בשמ"ל ראוי לשמו מתהדר גם בכמה עבודות מלוכלכות, ו"רגבים" לא טומנת ידה בצלחת; למעשה, היא טמנה את ידה בפח, פח הזבל האישי של עו"ד מיכאל ספרד, שבו חיטטה כדי להעלות בחכתה אי אלו חומרים "מפלילים"; עבודת הזבל הזאת גילתה, כמה מפתיע, שארגון "יש דין" פועל לחיזוק ההכרה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. תנועה אחרת, בעלת סממנים פשיסטיים, השתמשה בגילויים שומטי-הלסת האלה במסע הרדיפה שלה נגד ארגוני השמאל.

"רגבים" פועלת גם בתחומי הקו הירוק, בייחוד נגד הכפרים הלא מוכרים בנגב. גם כאן ניתן לראות את טביעת אצבעותיה של המדינה בעתירות של העמותה. קחו את הכפר אל-זרנוג. כ-4,000  תושבים היושבים על מאות דונמים, מתוכם שטח מזערי שהיה בבעלות יהודית לפני כמאה שנה. "רגבים" הגישה עתירה בשמם של היורשים, וזו נדחתה בבית המשפט העליון ב-2013. אבל "רגבים" לא מוותרת וממשיכה לסכל בנייה ציבורית, למשל בתי ספר, בתחום היישוב. במקביל פועלת המדינה לפנות את תושבי הכפר לשכונה חדשה שתוקם בעיירה רהט – צעד שנתקל במחאה תקיפה משני הצדדים, שכמובן לא היו צד להחלטה. המדינה כבר תיכננה יישוב יהודי על אדמות אל-זרנוג – בדומה לחירן שירשה את אום אל-חירן – בשם עומרית, ואף הוחל בשיווק אדמותיו לציבור הדתי. בשלב זה הפרוייקט נעצר, אך ניסיון העבר מלמד שזו הפוגה טקטית בלבד. מקרה אל-זרנוג הוא דוגמה מאלפת לפעולת המלקחיים של המדינה עם ארגון הבשמ"ל – זרוע הנישול (מערבים) וזרוע היישוב (ביהודים) פועלות במתואם כדי להשיג מטרה משותפת.

NGO מוניטור כארגון בשמ"ל

NGO מוניטור (נגו"ם) הוקם ב-2002 כשלוחה של "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", מכון מחקר ימני-שמרני בראשות דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם. מייסד הארגון, ג'רלד שטיינברג, עבד במשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. מראשיתו, אם כן, הארגון נוצק בדמותו של הממסד הימני בישראל. תקופה ארוכה הוא פעל כזרוע צללים של התעמולה הישראלית, אבל לפני שנתיים פרסמה "קבוצת העבודה המדינית" של קרן רוזה לוקסמבורג מחקר מקיף על הארגון הזה, שחושף את ערוותו ברבים.

נגו"ם מתמחה בהכפשה של ארגוני זכויות אדם שמבקרים את הכיבוש הישראלי. עיקר פעילותו היא במישור הדיפלומטי: פרסום ושיווק אגרסיבי של "מחקרים" (תיכף יוסברו המרכאות האלה) על "התמיכה" כביכול של האיחוד האירופי בארגוני טרור. את ה"מחקרים" שלו מניח נגו"ם בידיהם של פוליטיקאים ישראלים מאותגרי-עובדות, כמו יאיר לפיד או ציפי חוטובלי, ואלה, חמושים בדו"ח המרשיע, יוצאים לסיבובי נזיפות (לפעמים על חשבון נגו"ם) בפרלמנטים אירופיים ש"מממנים ארגוני BDS אנטי-ישראלים" (אמת) הקשורים לחזית העממית לשחרור פלסטין (לפעמים שקר ולפעמים אמת חסרת משמעות; גם ממשלת ישראל "קשורה" לטרור של "תג מחיר").

גילוי העריות בין נגו"ם לשלטון אינו סודי. משרד החוץ הודה בגלוי שהוא משתמש בדו"חות הארגון וגם משתתף במפגשים שהוא יוזם עם פוליטיקאים בחו"ל. דובר משרד החוץ, עמנואל נחשון, תיאר את שיתוף הפעולה עם נגו"ם כך: ״אנחנו עובדים איתם באופן הדוק. קיים תיאום ואנחנו חולקים מידע." מדובר, אם כן, בשלוחה ביצועית של המערך הדיפלומטי הישראלי, הזוכה לחיבוק אידאולוגי ממנו, תחת איצטלה לא-מושקעת-במיוחד של עמותה פרטית.

נגו"ם גם סמוך אל שולחנו של נתניהו וכך הצליח לחלץ התחייבות מדנמרק "להקשיח" את הקריטריונים להענקת מימון כספי לארגוני חברה אזרחית, החלטה שיושמה לפני שנתיים. בפברואר השנה "נזף" משרד החוץ הישראלי בסגן שגריר בלגיה, על רקע דיון במועצת הביטחון שאליו הוזמן פעיל אנטי ישראלי ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד בפלסטין". נגו"מ סימן את הארגון כ"קשור" לחזית העממית, אך מדינות האיחוד האירופי לא קנו את הטענה הזאת.

שקרים וחצאי אמיתות הם לחם חוקו של נגו"ם. לא פעם הוא מאלץ דיפלומטים או ארגוני חברה אזרחית לפרסם מאמרי "הצטדקות" שמונים אחד לאחד את השקרים. כך עשה HRW, וכך עשה גם שגריר האיחוד האירופי בישראל; נגו"ם האשים את האיחוד האירופי שעיקר תקציביה של אחת מתכניות הסיוע הראשיות שלו (EIDHR) מופנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקידום החרם – טענות מופרכות עובדתית, שגם עומדות בסתירה לשיתוף הפעולה המסיבי של האיחוד, בהיקף של מאות מיליוני יורו, עם ישראל. איפה שלא פותחים דו"ח של נגו"ם, נוחתים על אי-דיוקים ובדיות.

למעשה, הרקורד הבעייתי של נגו"ם בכל הקשור לדיווח אמת הוא עניין ידוע בקרב עיתונאים לא ישראלים. מתי פרידמן, שהיה כתב איי-פי בישראל בעשור האחרון, סיפר כי סוכנות הידיעות אסרה על עובדיה לצטט את נגו"ם או את העומד בראשו. נגו"ם שיקר גם כשטען שבית הדין הבינלאומי שלל את זכותה של ישראל להגנה עצמית (בפסיקתו נגד התוואי – תוואי! לא עצם הקיום – של גדר ההפרדה); אך בית הדין קבע במפורש: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה."

נגו"ם שיכלל לאמנות את מתקפת האד-הומינם ו"אשמה בשל קרבה". אם בארגון זכויות אדם פלסטיני יושב פעיל עם עבר בכלא הישראלי (אין כמעט משפחה פלסטינית ללא עבר או הווה כזה), נגו"ם ישתמש בעובדה הזאת כדי להסיח את הדעת מטענות הארגון. כך, כשארגון "אל-חאק" פירסם שישראל גונבת מים מפלסטינים, נגו"ם הכפיש את הארגון – בעזרת התקשורת הישראלית, תמיד פלטפורמה נוחה לתעמולה – אף כי העובדות מדויקות: ישראל גונבת מים משטחי יהודה ושומרון במשך שנים ארוכות ונוקטת אפליה קשה בהקצאתם לפלסטינים. גנו"ם מתעלם מן האבחנה בין הזרוע הפוליטית של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – שישראל הרשמית איפשרה לנציגיה להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית – לבין הזרוע הצבאית. חרף ניסיונותיו העקשים "לטמא" ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בעלי קשרים לחזית העממית, מדינות כגון הולנד ממשיכות לממן אותם כל עוד אין הוכחה למעורבותם בטרור.

נגו"ם זוכה לאהדה בלתי מסוייגת בתקשורת הישראלית לרוחבה ולאורכה (בעוד שמושאי "תחקיריו" לא מקבלים שום פתחון פה לתגובה). נציגו הנאמן ביותר הוא כמובן בן דרור ימיני. מדי פעם אנשי נגו"ם כותבים מאמרי עמדה משלהם; אלה מתאפיינים תמיד בהיעדר טענות עובדתיות וחזרה בלתי-נלאית על המנטרה שארגוני זכויות האדם רק רוצים להכפיש את ישראל בעולם. באורח אופייני, נגו"ם מאשים את הארגונים ב"בינאום" הסכסוך ובאותה נשימה פועל ללא לאות בפרלמנטים האירופיים למניעת מימון מאותם ארגונים. היה זה נגו"ם שעמד מאחורי "חוק אלקין"  לחשיפת מימון זר של עמותות. החוק מדבר על מימון ממשלתי בלבד, פעולת הסחה מן המימון הפרטי המסיבי שמקבלים ארגוני הימין ובמיוחד נגו"ם עצמו, שאפוף בשתיקה (מיד נחזור לזה).

עד כאן ההתנהלות הבריונית והעיסוק בעבודות מלוכלכות. מטרתם של כל אלה, כפי שמסכם הדו"ח של קבוצת העבודה המדינית, היא בראש ובראשונה להשתיק את האמת על הכיבוש: "להסתיר ולמזער את ההשלכות האנושיות והפוליטיות, וכן את ההיבטים המשפטיים, בכל הנוגע לכיבוש ולשליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים."

נחזור לקשרים העבותים שמקיים נגו"ם עם הממסד – הדלת המסתובבת. חוץ מהמייסדים דורי גולד וג'רלד שטיינברג, שהוזכרו כבר, ראוי להזכיר את יו"ר נגו"ם לשעבר, יואל גולובנסקי, שהגיע לארגון מן הסוכנות היהודית, ושימש גם כנשיא המכון לאסטרטגיה ציונית. ובכיוון ההפוך: אשר פרדמן, ראש הסגל של השר לנושאים אסטרטגיים לשעבר, גלעד ארדן, עבד לפני כן בנגו"ם. פרדמן גם עבד אצל השרים יובל שטייניץ ומשה יעלון. ומי מייעץ לנגו"ם בענייני משפט צבאי? אל"מ (מיל.) מוריס הירש, שכיהן עד שנת 2016 בראש התביעה הצבאית באיו"ש, הגוף שאחראי על האכיפה המשפטית של האפרטהייד. לא תיפלו מן הכיסא, אגב, אם תשמעו שהירש מתגורר בבית בלתי חוקי שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית – ממש כמו החברים ב"רגבים".

נאמנה לאופייה כארגון בשמ"ל, גם נגו"ם מקפיד לטשטש ולהסתיר את מקורות המימון שלה, ממש בעודו מקציף מן הפה כנגד מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם. נגו"ם טוען כי "מימון מארגונים ואנשים פרטיים מייצג עניין אישי, ואינו משקף יחסים בין מדינות ברמה הפוליטית והדיפלומטית״. זאת כמובן שטות גמורה בעידן שבו להון הגדול מאחורי פוליטיקאים יש השפעה מכרעת על החלטותיהם. כך או כך, הצביעות זועקת לשמים, משום שהגנת "התרומות הפרטיות" איננה עומדת לארגוני זכויות אדם. אלה נרדפים גם כאשר הם נשענים על תרומות פרטיות. 96% מתקציב "הקרן החדשה לישראל" מקורם בתרומות פרטיות, והן כמובן גלויות לעין כל. אבל זה לא מפריע לנגו"ם להשתלח בקרן ובתמיכתה בארגונים כמו "עדאלה", "שוברים שתיקה", "רופאים לזכויות אדם" וכד', שמוצגים באתר של נגו"ם כסוכנים דמוניים של ה-BDS.

לפני שמונה שנים ניסה העיתונאי אורי בלאו להתחקות אחר התורמים של נגו"ם; הכתבה שהפיק היא מסע בלשי מתסכל בין קרנות, עמותות, ארגוני קש וכדומה. רק את שמות התורמים האמיתיים אי אפשר לחלץ. על פי דו"ח קבוצת העבודה המדינית, מרבית כספי נגו"ם מגויסים דרך קרן REPORT, הקשורה למכוני מחקר ניאו-שמרנים בארה"ב. זהותם של התורמים חסויה. ב-2010 השתמש הארגון בסוכנות היהודית כצינור להעברת תרומה פרטית על סך 570 מיליון ש"ח. אפילו האתר של נגו"ם מצנזר את רשימת הקרנות שמממנות אותו (שעליהן הוא מחויב לדווח לרשם העמותות). ב-2013 נגו"ם לא הגיש אפילו דיווח לרשם העמותות. כשאתה בימין, מותר לך.

מקור: קבוצת העבודה המדינית

קשה למצוא הוכחה ברורה יותר להעמדת הפנים הצינית של נגו"ם מאשר הסטנדרט הכפול שהוא מפעיל כלפי עצמו וכלפי ארגוני זכויות אדם בכל הנוגע לתרומות פרטיות. העובדה שאלה חושפים לעין כל את רשימת התורמים – ומדוע לא? זאת גאווה להימנות עליהם – בעוד שנגו"ם מקפיד לשמור במחשכים את רשימת תורמיו מעידה כאלף עדים על כך שגם ראשי נגו"ם עצמם מודעים לנחיתות המוסרית שלהם במישור הזה. 

החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית כארגון בשמ"ל

החטיבה להתיישבות אחד מארגוני הבשמ"ל הוותיקים והידועים ביותר, הצינור התקציבי של מפעל ההתנחלויות וגם כלי השתלטות בריוני על אדמות פלסטיניות. לאורך שנים היה זה סוד גלוי שאין כל בקרה ופיקוח על צינור המימון הזה של ההתנחלויות, שכן מגבלות חוקיות לא נועדו למטרות שהשלטון חפץ לקדמן. כך חרג תקציב החטיבה מדי שנה במאות אחוזים מן התקציב המאושר, עד שב-2014 התגלה כי 75% ממנו מופנים לפרוייקטים שקשורים למפלגת "הבית היהודי". כמו כן קיבלה החטיבה כספים קואליציונים של "ישראל ביתנו" תמורת טובות הנאה ומינוי מקורבים.

לאורך שנים פירסם מבקר המדינה דו"חות חמורים על התנהלות החטיבה, ללא הועיל, וב-2014 פורסם תחקיר מקיף עליה בידי מכון "מולד", שחשף בין היתר כיצד הפכה אותה מפלגת "הבית היהודי" למנגנון בלתי חוקי לתקצוב גרעינים תורניים ביישובים עירוניים (שימוש שאין לו זכר בהגדרת התפקיד של החטיבה). סיכום טוב תוכלו למצוא גם בתחקיר של "שקוף" על החטיבה.

מקור: "הארץ"

במשך שנים פעלה החטיבה במחשכים, והנהלתה התחבטה בשאלה האם וכיצד לחשוף את פעילותה לציבור (שמממן את פעולותיה!). המטרה "היא גם לתת תשובה לחופש המידע אבל גם למצוא את הנוסחה שמונעת את האפשרות להראות את בסיס השליחות שיש לחטיבה", ציין יו"ר ההנהלה לפני שמונה שנים.

ההפקרות הפרועה הזאת נבלמה מעט, לא בלי לחצם של חברי כנסת כמו סתיו שפיר, כשמשרד המשפטים המליץ על סגירת החטיבה – גוף היברידי מוזר שנהנה מתקציבים ממשלתיים אבל כפוף רק להסתדרות הציונית, ועל כן לא חייב בייעוץ משפטי של משרד המשפטים או בבקרה תקציבית של החשב הכללי, ופטור מחוק המכרזים וחוק חופש המידע. את חוות הדעת הזאת חיברה המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר – שמיד סומנה בידי הממסד המתנחלי כאויבת העם (עוד על כך בהמשך).

מה שקרה אחר כך הוא שיעור מאלף בתעתועי ה"משילות" הישראלית. חודשיים לאחר חוות הדעת של זילבר הועלתה הדרישה להכפיף את החטיבה לחוק חופש המידע בוועדה לחוקה של הכנסת. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, דחה את הבקשה והצהיר ללא בושה: "אני רוצה למנוע ממכם לקבל מידע ולהשתמש בו כדי להגיש בג"ץ כדי למנוע בנייה ביהודה ושומרון". עו"ד רותם היה, כנראה, האיש הכי לא נכון במקום הכי לא נכון: הוא זה שייצג את החטיבה להתיישבות כנגד דו"ח המאחזים של טליה ששון כמה שנים לפני כן. ניגוד העניינים הבוטה הזה לא הפריע לו לקבור את הניסיון לחשוף את דרכי המימון של החטיבה. דבריו המפורשים אישרו אמת שלעתים נדירות חומקת החוצה: פרוייקט הכיבוש מחייב הסתרה ושקרים, ולכן נחוצים אנשים, ועדיף משפטנים מוסמכים, שיקדמו את ההסתרה והשקרים האלה בצמתי מפתח של השלטון. החיבוק האידאולוגי של ארגון הבשמ"ל עם המדינה, הדלת המסתובבת, זהות האינטרסים וחוסר השקיפות – הכל כאן.

אף על פי כן, בדצמבר 2015 אישרה הכנסת את החלת חוק חופש המידע על החטיבה. במקביל, ח"כ סמוטריץ' הנמרץ (שמו מככב בכמה וכמה פרקים בפוסט הזה, שלא במקרה) הצליח "להפשיר" את פעולות החטיבה, בניגוד להמלצת משרד המשפטים, ועד אמצע 2017 היא חזרה לפעילות מלאה. במהלך 2018 הכין סמוטריץ' יחד עם ח"כים יואב קיש ודוד ביטון הצעת חוק ל"הכשרת" החטיבה להתיישבות – שימו לב, שוב בניגוד גמור להמלצת משרד המשפטים, שקבעה כי יש לסגור אותה ולהחזיר את סמכויותיה למשרדי הממשלה. זהו בדיוק אותו היגיון "הסדרה" שיזם סמוטריץ' ביחס למאחזים הבלתי חוקיים. גם כאן הוא פעל מתוך ניגוד עניינים אישי בוטה (סמוטריץ' גר בבית לא חוקי וקשור לעמותות שתוקצבו באופן לא חוקי בידי החטיבה להתיישבות). כרגיל אצלו, הדברים בוצעו מהמקפצה: על פי ההצעה, מתנחל שקיבל מן החטיבה להתיישבות קרקע ללא תשלום לא יידרש לשלם עליה בעתיד. סמוטריץ' עצמו, תושב קדומים, יהיה מהמוטבים של השוד הציבורי הזה.

הצעת החוק של סמוטריץ' נתקלה בהתנגדות עזה של היועץ המשפטי לכנסת וגם מבקר המדינה. שניהם הצביעו על כך שההצעה למעשה דורסת את חוות הדעת של זילבר ומעגנת בחוק סמכויות תקציביות לחטיבה, ללא מנגנוני פיקוח מתאימים. המבקר כינה זאת – "כשל חמור בסדרי משילות". זהו ביטוי מאלף בהקשר הכולל של פרוייקט "המשילות" מבית היוצר של "הבית היהודי". אותם פוליטיקאים וארגונים שזועקים כל הזמן על פגיעתה הרעה של מערכת המשפט ב"משילות" של הממשלה, נתפסים כאן עם המכנסיים למטה: בעצם לפעמים נוח להם מאד לכרסם במשילות הזאת, כלומר, לגרוע ולהפריט החוצה פונקציות שלטוניות מובהקות, כדי שלמשילות האמיתית – זו שחייבת בשקיפות ובקרה חוקית – לא תהיה אחיזה בהן. בשפת הסתרים של הימין, "משילות" היא הזכות האדנותית להפעיל כוח שלטוני בלתי מרוסן, גם אם לשם כך יש להחליש מנגנוני שלטון מסוימים.

נכון לעכשיו, הצעת החוק של סמוטריץ' תקועה, אבל בחטיבה להתיישבות – העסקים המלוכלכים כרגיל. הקצבות חריגות ממשרד החקלאות עוברות כבעבר, ואלה מוזרמות דרך שגרה למימון פרוייקטים בלתי חוקיים בשטחים.

בהקשר הזה חשוב לציין שהחטיבה להתיישבות פעילה לא רק בצד הפיננסי אלא גם בהקצאות קרקע בלתי מפוקחות בשטחים, וגם שם ניכרת טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של ארגון הבשמ"ל: הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז מעלה ירבעם הבלתי חוקי; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי (שהוכשר בדיעבד) מצפה כרמים (וזאת ביודעין ולא בתום לב); הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי מצפה דני; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית בהתנחלות עפרה; ועוד ועוד. החטיבה לא בוחלת בקיצונים שבקיצונים בכדי לממש את יעדיה. ב-1995 הקצתה שטח עצום של 3,600 דונם בדרום הר חברון לחוות הבודדים של יעקב טליה, בריון שעלה מדרום אפריקה כדי ליישם בארץ הקודש את חזון האפרטהייד.

תחקיר של יותם ברגר מ-2018 חשף דפוס פעולה ארוך שנים שבו מקימי מאחזים בשטחים משכנו ציוד חקלאי או צאן כנגד הלוואות מן החטיבה להקמת מבנים בלתי חוקיים. חוקר ההתנחלויות, דרור אטקס, הגדיר זאת במונחים שתואמים להפליא את פרופיל ארגוני הבשמ"ל בכללותם: "זה שנים ארוכות ברור שהחטיבה להתיישבות אימצה דפוסי פעולה עברייניים, לאחר שקיבלה על עצמה לפעול כקבלן הביצוע לעבודות מלוכלכות שרשויות המדינה מנסות להרחיק את עצמן ממעורבות ישירה בהן."

מנכ"ל החטיבה, אגב, צביקי בר חי, הוא תושב התנחלות הבריונים סוסיא. תיראו מופתעים.

ויש עוד

תופעת ארגוני הבשמ"ל התרחבה מאד בשני העשורים האחרונים; שש הדוגמאות שתוארו כאן פועלות בזירות שונות – כלכליות, נדל"ניות, משפטיות ותקשורתיות – שמאכלסות בתוכן עוד לא מעט ארגונים בעלי פרופיל עבודה דומה. הנה רשימה קצרה שלהם.

"אופק להתיישבות". עמותת מתנחלים ל"גאולת אדמות", מעין אחות קטנה ל"רגבים", שמועצת מטה בנימין תפרה עבורה מכרזים, כלומר כספי ציבור הגיעו לכיסה, ומשם הועברו לחברת "אופק בע"מ", צינור כספים שכל תכליתו היתה לממן הקמת מבנים בלתי חוקיים במאחז עמונה. בין מייסדיה – בצלאל סמוטריץ', אבי רואה וחננאל דורני (שני האחרונים ראשי מועצת יש"ע לשעבר). הקשר הממסדי ההדוק והפעילות העבריינית שהביא איתו סמוטריץ' ל"רגבים" ניכרים גם כאן.

מקור: "הארץ"

"התנועה למשילות ודמוקרטיה". מאחורי השם החגיגי הזה עומדעוד  ארגון חזית משפטי של תנועת "קוממיות" הכהניסטית, יוזמת "מצעד הבהמות", תומכת בפעולות "תג מחיר", שחברים בה הרבנים דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, אליקים לבנון ועוד מאורות של האגפים הרעילים ביותר בימין הפוליטי בישראל. זו אותה "קוממיות" שעמדה מאחורי "רגבים" – שורש פורה רוש ולענה.

ב-2013 הקימו אנשי "קוממיות" את תמ"ד כמנוף משפטי להחלשת שומרי הסף. כל זאת, בהתאם לקוד הפעולה הבשמ"לי – בתמיכה כספית של אותו ממסד שתחתיו התנועה מבקשת לחתור. בראש תמ"ד עומדים עורכי הדין יהודה עמרני ושמחה רוטמן. תמ"ד היתה זו שהכינה את הצעת החוק לביטול חובת המכרזים במינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה ו"תידרכה" בה את אמיר אוחנה (ההצעה עברה בקריאה טרומית ונפלה בהמשך, אבל סביר שעוד נשמע ממנה).

כמו נגו"ם, מת"ד מתמחה בהפקת "ניירות עמדה" עבור פוליטיקאים שחפצים להלביש אג'נדה פופוליסטית במעטה ממלכתי לגליסטי. כך, בעקבות תיקוני בג"ץ לחוק המסתננים, התנועה דרשה לשנות את ההרכב הפרסונלי של בית המשפט העליון; כמצופה מארגון שמתפקד כזרוע של הרשות המבצעת, מת"ד מתנגדת לכל מגבלה שמושתת על הממשלה – למשל, המגבלה על מספר השרים בלי תיק. בתחקיר של שחר גינוסר על התנועה מלפני שנתיים תואר מאבק החורמה שהיא מנהלת נגד המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר. למה? משום שזילבר חיברה את חוות הדעת שהמליצה על סגירת החטיבה להתיישבות, כפי שתואר קודם לכן.

מבינים את השיטה? ארגון ימני קיצוני (קוממיות) פועל להפצת משנתו תוך שימוש פסול בכספי ציבור; שומרי הסף (משרד המשפטים) ממליצים להסדיר באופן שקוף את הקצאת הכספים כדי למנוע שימוש פסול בעתיד; בתגובה הארגון מפעיל "זרוע משפטית" (מת"ד) שחותרת לערער על החלטתם של שומרי הסף, לפטרם מתפקידם, ואף לשנות את חוקי המשחק מעיקרם.

"שורת הדין". עמותה ל"לוחמה משפטית", שנאבקת בגופים ומדינות העומדים לצד המאבק הפלסטיני, תחת כותרת מאד כוללנית של "מאבק בטרור". העמותה הוקמה בשנת 2002 בידי עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שעומדת בראשה עד היום. העמותה הגישה תביעות נגד חברות שמנהלות עסקים עם איראן, הצליחה להניא חברות ביטוח מלבטח את ספינות המשט לעזה, מייצגת משפחות של קורבנות טרור בתביעות כלכליות נגד הרש"פ, השתתפה בתביעה נגד Airbnb בעניין החרם על דירות בשטחים, וכיוב'.

דרשן-לייטנר אינה מסתירה את העובדה שהיא פועלת בשליחות המדינה, על אף שלא קיבלה שום מינוי רשמי לכך. "'שורת הדין’ עושה דברים היסטוריים שהמדינה במגבלותיה לא יכולה לעשות", היא אומרת, "לכן יש צורך ממש קיומי בגוף כזה… אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הרבה מהתביעות שהגשנו והדברים שעשינו היו בעקבות בקשות שהגיעו מהמדינה, ובסופו של יום אנחנו רואים עין בעין את האינטרס הביטחוני של ישראל ומנסים לעזור כאשר המדינה לא יכולה לעשות את הדברים בעצמה." אחת הזירות שבהן פועלת "שורת הדין" היא בייצוג "לא רשמי" של ישראל מול בית הדין הבינלאומי בהאג. "באופן רשמי המדינה אינה צד להליכים בהאג", דרשן-לייטנר מסבירה (ורק שוכחת להסביר למה – ישראל הרי החרימה את בית הדין), "ומעבר לכמה מסמכים היא לא תידרש לשלוח נציגים רשמיים למשפט. לכן כל הטענות שלה חייבות להיות מועלות על ידי גופים וולונטריים כמו "שורת הדין" או מומחים אחרים."

"וולנטריים" הוא הכינוי שארגוני בשמ"ל אוהבים לתת לעצמם.

הנה כמה עובדות מעניינות על דרשן-לייטנר. היא מתנחלת מחשמונאים, ובעברה עבדה בשליחות יחידת "צלצל" של המוסד, שהגה מאיר דגן לצורך לוחמה כלכלית בארגוני טרור. בגילוי לב נדיר היא עונה לשאלה מדוע המדינה לא עושה את מה שהיא שולחת את "שורת הדין" לעשות: "כי למדינה יש אינטרסים מתחלפים ולכן היא מוגבלת. כמו בדוגמה של בנק אוף צ’יינה. סין יכולה להיות פעם ידידה ופעם אויבת. הרשות הפלסטינית יכולה להיות פעם אויבת ופעם פרטנר למשא ומתן לשלום. מדינה גם מוגבלת ביחסי החוץ שלה ובשיקולים הפוליטיים שלה, והיא חתומה על אמנות בין-לאומיות המונעות ממנה לפעול במישור כזה. לכן היה צורך לעשות מיקור חוץ ולהפעיל אנשים פרטיים שאינם כפופים לאינטרסים של המדינה”.

רק שהפטור הזה מן האחריות המכבידה של גוף שלטוני הוא דו-צדדי. פעולות שלטוניות במהותן עוברות "מיקור חוץ" וכך מועלמות מן הזירה הציבורית. רוב הישראלים, מן הסתם, לא יראו שום בעיה עם פעולה חשאית לעצירת כספים לחיזבאללה. אבל כשזה מגיע להשתקת גופי BDS בלתי אלימים, נוח מאד לממשלה שלא יתנהל על כך שום דיון ציבורי. תחת הכותרת הגמישה-להפליא של "טרור" אפשר להכניס כל יריב אידאולוגי. כשמי שמנהל עבורך את המאבק המשפטי הוא עמותה פרטית ולא התביעה הכללית, אין כל צורך בדין וחשבון ציבורי. "שורת הדין" היא כלי מצוין להנצחת הטאבו התקשורתי סביב הגדרת ה"טרור" הפלסטיני; מעניין שנוגע לכולנו, הוא הופך לעניין משפטי שעוסקת בו עמותה ייעודית.

"עד כאן". עמותה שקמה ב-2015 להחדרת "שתולים" לארגוני זכויות אדם ושמאל במטרה לחשוף חומרים פליליים או מביכים על אודותם. ראשית העמותה בעמותת "מגן לישראל יהודית ודמוקרטית" שהקים גלעד אך, מתנחל מעלי שעוד לפני כן הקים את "הפורום לישראל ירוקה" – ארגון מתנחלים שמנסה לדחוק את רגלי הפלסטינים בתואנות של "הגנה על הסביבה" (הארגון פועל אך ורק נגד "מפגעי סביבה" פלסטינים). את "עד כאן" אך הקים בשיתוף עם אבירם זאבי וליאור בן צור. זאבי היה עובד המשרד לביטחון פנים, ופעילי העמותה הם יוצאי יחידות מובחרות. העמותה, אם כן, היא בשר מבשרו של הממסד.

"חיבוק ממסדי" – אילוסטרציה. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, עם מנכ"ל "עד כאן", גלעד אך (מימין) וסמנכ"ל הארגון, צחי דיקשטיין. צילום: "עד כאן"

כנהוג בקרב ארגוני בשמ"ל בהתנחלויות, גם גלעד אך מתגורר בבית בלתי חוקי שנבנה ללא היתר, וקיבל משכנתא בלתי חוקית מן החטיבה להתיישבות למימונו. בנוהל.

"עד כאן" התמחו ב"תחקירי נפל" מופרכים שהזינו כמה וכמה כתבות סנסציוניות בתקשורת; בשוך האבק, הסתבר שאין בהן כמעט כלום זולת פאניקה מוסרית לנוכח פעילות שגרתית של ארגוני שמאל וזכויות אדם. ב-2016 שתול שלהם ב"שוברים שתיקה" ניסה להפיל תחקירן בעדות שקרית שכוללת מידע חסוי, כדי להוכיח את טענתם שהארגון חושף מידע סודי בפרסומיו; "שוברים שתיקה" העבירו את החומר לצנזורה הצבאית (כמו תמיד), ופסלו את העדות המפוקפקת. הימין, ובראשו נתניהו, הדהד את ההכפשות, אבל היועץ המשפטי לא מצא עילה לפתוח בחקירה.

באותה שנה שתול של "עד כאן" הקליט את פעיל השמאל עזרא נאווי כשהוא מתפאר שבכך שהעביר את פרטיו של סוחר קרקעות שפנה אליו לכוחות הביטחון הפלסטיניים, כדי שיחסלו אותו. ההקלטה הזאת התפוצצה ברעש רב בתחקיר של "עובדה" שהתבסס בלעדית על החומרים של "עד כאן" ולא טרח לברר האם יש ממש בהתפארות של נאווי. שנתיים אחרי – מכל החשדות נגד נאווי נותר אישום אחד זניח – "מסירת מידע לרשות הפלסטינית" – סעיף בהסכם אוסלו שהופעל רק פעם אחת בעבר. גם כאן, פוליטיקאים ניצלו את ה"תחקיר" למסע רדיפה נגד ארגוני השמאל. כשהתברר גודל הבלוף, הם כבר לא היו שם לעשות חשבון נפש. גם התקשורת, שפועלת שוב ושוב כשופר שלטוני לבדיות שארגוני הבשמ"ל מאביסים אותה בהן, לא עצרה לרגע ולא הפיקה לקחים.

הפלופ הגדול ביותר של "עד כאן" היה התכנית הגזענית-להלל לנקות את האוטובוסים לשומרון מפלסטינים. השיטה: לדובב הערות פוגעניות מפועלים פלסטיניים כלפי שתולה שלהם באוטובוס. חשוב לציין שקמפיין הפרדת האוטובוסים הגזעני החל עוד קודם לכן בשורות הימין (וזכה לגיבוי של שר הביטחון משה יעלון); "עד כאן" פעלה כארגון בשמ"ל טיפוסי בדחיפת האג'נדה השלטונית עוד כמה צעדים קדימה, תוך שימוש באמצעים מלוכלכים יותר. על אף המאמצים העילאיים לעורר הטרדות מיניות או אמירות שיש בהן פוטנציאל סיכון בטחוני, התנובה של המבצע הזה היתה מגוחכת.

כמו נגו"ם ו"רגבים", "עד כאן" נהנה מגישה ישירה למקבלי ההחלטות, ומנצל אותה כדי להניח על שולחנם תחקירי-פח נגד ארגוני זכויות אדם. לפני שנתיים העביר הארגון למשרד החוץ "דו"ח" כזה על מכון "עקבות", הפועל לחשיפת חומרים ארכיוניים שתקופת חסיונם פגה לציבור. "עקבות" עובד בתיאום מלא עם ארכיון המדינה וארכיון צה"ל וברור שאין ביכולתו להוציא מהם חומרים שלא כחוק. זה לא הפריע לאנשי "עד כאן" לצייר אותו בדו"ח כמי שחושף חומרים "מסווגים" ש"יפגעו בביטחון המדינה" ו"שותל אנשים במועצת הארכיונים" (בלי ספק השלכה פסיכולוגית של ארגון השתולים עצמו). על כל השקרים והסילופים שבדו"ח – קראו כאן. על בסיס הדו"ח, פנתה ישראל לשווייץ בדרישה שתפסיק לתרום כספים ל"עקבות" (גוף זעיר שמעסיק שלושה עובדים בשכר). מאמר מערכת ב"הארץ" השתומם: "מתברר שמשרד החוץ נהפך לזרוע של עמותת הימין 'עד כאן'". המצב הפוך כמובן: הבשמ"ל הוא זרוע של השלטון לביצוע למשימות מלוכלכות.

גם הניסיון הזה כשל; המימון משווייץ לא נעצר. אבל אולי, מבחינת "עד כאן", לא זה מבחן ההצלחה. מישהו מכם שמע שהשווייצרים ניפנפו את הדרישה הישראלית? לא, כי זה לא דווח. ההרעשה התקשורתית התמקדה בעצם הפנית האצבע המאשימה ל"בוגדים" מן השמאל. דומה שזאת המטרה העיקרית של ארגוני הרדיפה: לא הפסקת פעולתם של "הבוגדים" (כי אז – לאן יופנה כל הזעם הפטריוטי הקדוש?) אלא העמדת מיצג ראוותני של הוקעה והוצאה מחוץ לגדר. הפנייה של הימין לגורמים בינלאומיים היא מס שפתיים בלבד בקרב תעמולתי בלתי פוסק על תודעתם של הישראלים. וכבר הזכרנו קודם את העובדה שחלק ניכר מפעילות "תודעת ההמונים" המשרד לנושאים אסטרטגיים מופנה פנימה, אל תודעת הישראלים.

"עד כאן" הוא ארגון בשמ"ל גולמי ולא מתוחכם. החיבוק האידאולוגי של הממסד, השיטות הבריוניות, ההתנהלות העקמומית והעקיפה של עמותה דרך עמותה דרך עמותה, אווירת השוּ-שוּ הבלתי נמנעת. מה בדבר המימון? גם כאן אין הפתעות. ועד מתיישבי שומרון, שעמד מאחורי הקמפיין להפרדה גזעית באוטובוסים בגדה המערבית, העביר בקביעות עשרות אלפי שקלים ל"עד כאן". בממוצע, 90% מכספי הוועד מגיעים מן המועצה האזורית שומרון, שבתורה ממומנת בידי המדינה בגובה של 65% מתקציבה. כלומר, חלק מפעילות "עד כאן" מתאפשרת הודות לכספי המיסים שלי ושלכם. את הנתונים התקציביים האלה ואחרים תוכלו למצוא בפוסט שבו תיארתי כיצד המדינה, דרך ועדי המתיישבים שומרון ובנימין, תומכת בטרור של "תג מחיר" (מקרה קיצון של משטר הבשמ"לים).

מה הבעיה במשטר הבשמ"לים?

לא בעיה אחת, אלא שתיים. ושתיהן יסודיות ויורדות לשורשי המשטר; על כן אין לראות בהן תוצר לוואי של מפלגת שלטון זו או אחרת, אלא חלק מהותי מצורת המשטר שהתגבשה בישראל בשני העשורים האחרונים. אומנם כן, המשטר הזה התגבש תחת הובלתו של הליכוד, ומרבית ארגוני הבשמ"ל משרתים את מטרותיו המדיניות. אך אין להסיק מכך שחילופי שלטון יביאו בהכרח לעקירת המשטר הזה. חישבו שוב על יחסי הגומלין של NSO עם מערכת הביטחון, של אלע"ד עם שלל רשויות השלטון (משרדי החינוך והתיירות, רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וכו'), חישבו על גדודי המסבירנים שמגייסים נגו"ם ו"קלע שלמה" – כל אלה אינם ספיחים מפלגתיים של הליכוד, ואחיזתם בחברה הישראלית עמוקה ואיתנה.

הבעיה הראשונה היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון הייצוגיות בדמוקרטיה. כל ארגוני הבשמ"ל פועלים בזירות שנתונות במחלוקת ציבורית עזה, ועוסקים בסוגיות ליבה של החיים בישראל: זכויות קרקע לאומיות, חופש ביטוי, מעורבות בפשעי מלחמה, סיוע למשטרים דכאניים, השקעה בהתנחלויות וכד'. הבשמ"לים אינם קבלני ביצוע מורשים של מדיניות רשמית, שזכתה לאמון הבוחר בכנסת; להיפך, מלאכתם מתבצעת בחשיכה, תוך הסתרה מסועפת של דרכי הפעולה והמימון שלהן. כשהמנהל האזרחי שולח את יחידת הדחפורים שלו להרוס דירי צאן בחאן אל-אחמר – הוא מוציא לפועל מדיניות ידועה, גם אם מתועבת, שעמדה למבחן ציבורי. לא רק עצם המדיניות, אלא גם דרך ביצועה עוברים אי-אלו מסננות של ביקורת (והראיה – חאן אל-אחמר עדיין עומדת על כנה, משלל סיבות שלא ניכנס אליהן כאן). אבל כשהמשרד לנושאים אסטרטגיים שוכר את שירותי קבלן הסברה כלשהו, דרך שרשרת מטשטשת של עמותות מתווכות, פעולותיו של אותו קבלן אינן חלק מן "החבילה הפוליטית" הפומבית שבזכותה הגיע השר של אותו משרד למעמדו (שלא לדבר על עצם קיומו של המשרד). כשעמותת אלע"ד מזייפת מסמכי בעלות, מפוררת את הקרקע מתחת לתושבי סילואן, ומוחקת את העבר הלא-יהודי של "עיר דוד" – גם היא נהנית מן החירות שמסורה לעמותה פרטית, שאינה חייבת דין וחשבון לציבור. מהלכיה לא הוצגו מראש לאף אחד, וקשה מאד להאשים את השלטון במעלליה: הוא רק מציץ בה מן הצד, אבל לה יש אג'נדה משלה. כביכול.

ציניקנים יכולים לבטל את הטיעון הזה ולומר: ממילא רוב הציבור מסכים בהתלהבות עם הטרנספר הזוחל בסילואן, עם מכירת תוכנות מעקב פולשניות לרודנים במפרץ הפרסי או באינדונזיה, לפיטוריהם של פעילי שמאל רדיקלי מן האקדמיה וכו'. אני לא יודע, אבל אם זה נכון, מאד מוזר שכל פעילות ארגוני הבשמ"ל אפופה חשאיות ומאמצי הסתרה; מדוע להסתיר את מה שממילא יש לו לגיטימציה ציבורית? ובכל מקרה, לא בזה העניין. גם אם רוב הציבור "מסכים" בדרך עמומה כלשהי לבריונות הזאת, הוא לא הביע את הסכמתו בשום דרך מקובלת בדמוקרטיה ייצוגית. אני חוזר: נתחים נכבדים מן המדיניות השלטונית בישראל, שנוגעים לסוגיות ליבה, אינם עוברים את מבחן הייצוגיות שכן אין להם ביטוי רשמי במצעי המפלגות, באיוש התפקידים הפוליטיים ובכל הספירה הציבורית, מרחב הניראות והפעולה הפוליטיים ("הפוליס" בתפיסתה של חנה ארנדט). לכן אין משמעות אופרטיבית להסכמה המשוערת של אותו "רוב" עם מדיניות שממילא לא הועמדה לדיון ציבורי. אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה ופגמיה ייחשפו, הרוב יתפוגג; אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה, השלטון עצמו ייסוג ממנה, שכן מדובר במשימות מלוכלכות שהוא מעדיף לא להיות מקושר אליהן. כל עוד מי שמבצע אותן הם גופים פרטיים או לא נבחרים, שאלת הייצוגיות לא יכולה בכלל להישאל – וזאת הבעיה.

הבעיה השניה, הקשורה הדוקות לראשונה ואף מחריפה אותה, היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון השקיפות בדמוקרטיה. כפי שתועד כאן בהרחבה, חלק אינטגרלי מקוד הפעולה של ארגוני הבשמ"ל הוא חוסר שקיפות והסתרה מכוונת. השיטות יצירתיות עד מאד: רכישת נכסים דרך אנשי קש, התחזות כשתולים, שימוש בצנזורה מטעמי "פגיעה ביחסי החוץ", החרגה מחוק חופש המידע, מימון באמצעות "מענקים" או "פרסים" ולא דרך צינורות תקציביים מקובלים, הסתרת שמותיהם של תורמים, ועוד ועוד. ההסתרה חיונית כיוון שלא פעם ארגוני הבשמ"ל עוברים על החוק, בישראל או במדינות זרות; וגם אם אינם עוברים עליו, הם מעורבים בפעילות בריונית מלוכלכת שמדינות אינן ששות לעמוד מאחוריה. בדמוקרטיה אמיתית, מנגנוני השקיפות מספיק חזקים וידם מספיק ארוכה כדי להשיג את פעילות הסתרים הזאת, וכך להעמיד אותה למבחן ציבורי – לכפוף אותה מחדש לעקרון הייצוגיות. בדמוקרטיה משובשת כמו שלנו, המנגנונים האלה – ועדות הכנסת, מבקר המדינה, תקשורת ביקורתית – חלשים מלכתחילה, חסרי-שיניים, והגרוע מכל – לעתים קרובות מזדהים עם ארגוני הבשמ"ל שתפקידם לבקר.

על הליקויים האלה אפשר להתגבר – באמצעות בנייתה של חברה אזרחית חזקה. זהו תהליך מתמשך (שהתחיל בקיץ 2011, המשיך בהפגנות האתיופים, עד למחאת קיץ 2020), וישראל רחוקה עדיין מסופו. אבל אין דרך לעקוף אותו; רק חברה אזרחית חזקה, בעלת מודעות פוליטית מפותחת, תוכל להטיל רסן על פעולות שלטוניות שמוסתרות ממנה כעיקרון. כך קרה עם מתווה הגז, כך גם קרה במידה מסוימת – באיטיות, באופן מקרטע, ועדיין, קרה משהו – בפיקוח החלקי שהופעל על המשרד לנושאים אסרטגיים ועל החטיבה להתיישבות. לשם כך נחוץ ציבור שמדי יום ביומו שואל שתי שאלות: מה עושים בשמי? מה עושים בכספי?; ציבור שלא מסתפק בשתיקה רבת-משמעות של גנרלים בדימוס, בהנהונים מרגיעים של "מומחים" לביטחון לאומי, ותובע תשובות מפורשות. אם הציבור כבר יודע לתבוע תשובות כאלה בתחומי התעסוקה, האנרגיה והבריאות, הוא יכול גם לתבוע אותן בתחומים שמהם הוא מודר בקביעות, כמו סחר בנשק וטכנולוגיות מעקב, נישול של פלסטינים מאדמתם, לוחמה מלוכלכת נגד מבקרי ישראל וכדומה. כן, עוד רבה הדרך, ובהיבטים רבים, החינוך הפוליטי של הישראלים עדיין בחיתוליו; אבל אין דרך אחרת. וכל ניסיון להתוות דרך חלופית יהיה חייב להתחיל במושכלות ראשונים: לדבר אמת לאזרחים.

משטר הבשמ"לים יכול לשגשג רק בתוך תרבות של שקר והסתרה; משיוטל אל אור הזרקורים, יפרפר כמו דג מחוץ למים ויגווע.

זה נראה כמו לפני נצח נצחים, אבל רק לפני שלושה חודשים התקיימו הפגנות סדירות של אזרחים ערבים נגד הפקרתם לידי כנופיות אלימות. ההפגנות התקיימו בכניסה לאום אלפחם, בקריאה למשטרה להיכנס ליישובים הערביים ולמגר את האלימות בתוכם. המשטרה אכן נענתה לקריאה (ב-26 בפברואר 2021), רק קצת אחרת: היא הגיעה ותקפה בברוטליות את המפגינים. כדורי ספוג שחורים, רימוני גז והלם, מי בואש ומכות נמרצות; בקיצור, נוהל ערבים, מחוץ או בתוך הקו הירוק. כ-35 מפגינים נפצעו, בניהם ח״כ יוסף ג'בארין ששוטרים ירו כדור ספוג בגבו. גם ראש העיר אום אלפחם פונה לטיפול רפואי.

אני מריץ קדימה ל-11 במאי 2021. הערים המעורבות מתחילות לבעור במעשי ונדליזם של יהודים וערבים, התפרצות שראשיתה במהומות שייח אבו ג'ראח, עבור במהומות אל-אקצא ועד למבצע "שומר חומות" בעזה. הרשתות החברתיות גועשות בהתארגנויות של כנופיות ימין קיצוני יהודיות במטרה לעשות שפטים בערבים. התעבורה גלויה, המסרים ברורים. נפגשים בגן הזה, צועדים לצומת הזה, להביא אגרופנים, סכינים, בקבוקי תבערה, לזיין את הערבים.

כל המידע הזה גלוי וידוע. ארגון פייק-ריפורטר מנטר באופן קבוע את הקבוצות של הימין הקיצוני (השמות מלאי השראה, למשל "מוות לערבים עדכונים"). ב-11 במאי הוא מעביר למשטרה את כל המידע שברשותו בבקשה למנוע את ההתלקחות. אבל מעצרים מונעים, מסתבר, הם פריוולגיה לערבים. מוקד המהומות הוא לוד. ב-12 במאי זורמים לעיר מאות מתנחלים, חמושים בנשק קר וגם חם, לעשות שפטים בערבים. עינת פישביין מתעדת את מה שקורה בשעות האלה. צעירים מארגון "שומר אחי", תנועת "אור", "קדמה – התיישבות צעירים" מגיעים לעיר וחוברים לגרעין התורני "יהודיה", פרוייקט ייהוד מנקר-עיניים שהוצנח אל לב מצוקה והזנחה של תושבי העיר הערבים. זה נראה כמו "תכנית סדורה לזריעת אנרכיה", מדווח ישראל פריי.

נזכיר: באותו לילה לוד אמורה להיכנס לעוצר לילי. זה פורסם בכל מקום. הפורעים המאורגנים באוטובוסים מההתנחלויות שמעו על כך ולא התרגשו. ואכן, בלילה שבין ה-12 ל-13 הם השתוללו בחופשיות בלוד, לצד פלוגות מג"ב שסיירו ברחובות. את מלאכי החבלה שזרמו באוטובוסים ללוד המשטרה לא עצרה. את מי כן? אוטובוסים עם נשים וילדים מוסלמים שביקשו להגיע באותו ערב למסגד אל-אקצא. ב-1 בלילה הותקף המסגד בדהמש בידי פורעים יהודים, הכל מול עיני שוטרים: "לדברי התושבים הערבים שהיו בפנים, המתנחלים ניסו לפרוץ פנימה, והמשטרה עמדה בסמוך בחוסר מעש. מחוץ למסגד נותרו עשרות אבנים על הכביש. 'זה טרור בגיבוי המשטרה והמדינה', אמר אחד התושבים. 'המשטרה היתה בצד השני עסוקה בנו.  נתנו להם לעשות מה שהם רוצים'".

בסרטון הזה אפשר לראות יהודים מיידים אבנים לעבר ערבים בשעה שהם מוקפים "אבטחה" משטרתית.

מה שראינו בערים המעורבות – לא רק בלוד אלא גם בעכו וחיפה ובת ים – הוא המשך ישיר של תחילת האירועים בירושלים. סעודת האיפטאר בשייח ג'ראח, לשבירת צום הרמדאן, הפכה לפיגוע לאומני בעקבות פרובוקציה של יהודי שריסס גז פלפל על פלסטיני. בן גביר קפץ על המציאה והקים בדיוק מול הסועדים "לשכה", להוסיף שמן למדורה. זה עבד. אבל גם שם, המשטרה לא מנעה את הפרובוקציה; להיפך, היא איבטחה אותה, איתרגה אותה, סיפקה לה תנאי מחיה נוחים.

בשייח ג'ראח ובערים המעורבות, המשטרה ידעה מראש על תכניות של יהודים לפלוש לשכונות של ערבים ולפעול באלימות, ובכל זאת לא מנעה זאת. באום אלפחם, לעומת זאת, המשטרה ירתה גז ורימוני הלם על מפגינים ערבים שרק מחו בכניסה לעירם ולא סיכנו אף יהודי. וכדאי להזכיר: גם זה לא חדש, אלא דפוס מוכר בשטחים: "חיילים עומדים מנגד". "בצלם" אסף עשרות סרטונים של פורעים יהודים בגבעות השומרון מתעדים מעשי ביזה, השלכת אבנים, הצתת שדות, חבלה במכוניות ועוד – אל מול עיניהם של חיילים העומדים בקרבת מקום, נינוחים ולא מוטרדים מן המתרחש. דו"ח שלם של "יש דין" מוקדש רק לתופעה הזאת. וכמו הרבה רעות חולות אחרות, היא זלגה פנימה (ולכן – לא "כיבוש" אלא אפרטהייד) וכעת היא חלק ממציאות החיים בערים המעורבות בישראל.

זאת המציאות, מציאות של פער עצום ביחסי הכוחות בין הצד היהודי והצד הערבי ופער עצום בגיבוי השלטוני שהם זוכים לו. אל המציאות הזאת נזרק כעת הביטוי המסולף והמטעה "מלחמת אזרחים". אני לא היסטוריון במקצועי לכן לא אתחייב על כך שבמלחמות אזרחים השלטון אינו מגבה את אחד הצדדים באופן גלוי. ובכל זאת, הביטוי מטעה וממסך על שום הסימטריה שבו (אזרחים מול אזרחים) ובעיקר משום שחלקו המכריע של השלטון נעדר ממנו.

הדוגמאות הספורות האלה מבליטות פן יסודי של המהומות בערים המעורבות שמוצנע ומושתק בדיון הציבורי: המשטרה ניצבת באופן ברור לצד היהודים. מול אלפי מפגינים ערבים שמוחים נגד אלימות, המשטרה מפעילה אמצעים ברוטליים שמשמשים לדיכוי פלסטינים בשטחים. מול מאות יהודים שמתכננים מראש פעולות נקם אלימות, המשטרה נוקטת "הכלה" ואמצעי שידול רכים. הנה הקלטה של פעילי ימין בחיפה: "אין לנו מה לדאוג, המשטרה לא תעשה לנו כלום, יתנו לנו גיבוי ויעלימו עין, זה הזמן, המדינה נותנת לנו יד חופשית בואו ננצל את זה״. הם מדברים מניסיון העבר.

מה שמתגלגל לנגד עינינו אינו מלחמת אזרחים. אם מתעקשים על המילה "מלחמה" (שגם ביחס למתקפה על עזה אין לה מקום, לדעתי), צריך לומר: מלחמה של מדינת ישראל נגד המיעוט הערבי שבתוכה. המלחמה הזאת מתנהלת עשרות שנים באמצעים ביורוקרטיים שעיקרם אפליה ממוסדת בגישה לטובין ציבוריים – קרקע, שירותי חינוך ובריאות, תחבורה ופיתוח כלכלי. הדברים האלה ברורים לגמרי למפגינים הערבים – פשוט תקשיבו להם. היא עלתה הילוך והפכה למלחמה חוקית עם "חוק הלאום", וכעת היא מלחמה פיזית. זאת אבולוציה טבעית לחלוטין, מוכרת מדרום אפריקה, מגטאות השחורים בארה"ב, שכונות המהגרים בפרוורי פריז וכד'. נושאי הלפידים והאגרופנים מצטיירים כבריונים שפועלים על דעת עצמם; אבל אפילו ארגון "לה פמיליה" מקיים קשרים הדוקים עם הליכוד ולמעשה פועל ברשות ובשליחות השלטון.

זו הסיבה לרעש התעמולתי הבלתי פוסק מן הימין, שמנסה ליצור כאן סימטריה כוזבת. אומרים שהונדליזם הערבי מקבל השראה מן החמאס, או מהחיזבאללה, או מאיראן; מתעקשים לראות בו פן מוסלמי פונדמנטליסטי, כאילו הכל התחיל ונגמר באל אקצא. אבל למחאה הזאת יש פן מעמדי-אתני ברור, וחלק ניכר מן המפגינים הערבים מגיעים משכונות ויישובי מצוקה עניים. עוני לא מקרי; מנוחשלים, לא נחשלים. בקרב הערבים, זו אינתיפאדה שצמחה מלמטה, התפרצות געשית של תסכול רב-שנים. בקרב היהודים, זו מערכת עונשין מדינתית, בריונות שלטונית שנמסרה מידי פקידם ושופטים לידי נושאי אלות ואגרופנים.

השם ההולם לאירועים הנוכחיים הוא אינתיפאדת שייח' ג'ראח. כי שורש העימות בשייח' ג'ראח הוא בדיוק זה: נישול של ערבים מבתיהם באמצעים "חוקיים" שבהמשך מתגלגלים לאלימות שלטונית (מג"ב) או פרעות של יודונאצים. הדרה ונישול הם המוטיב החוזר. קיראו על הרקע ההיסטורי של האפליה בתכנון ובהקצאת הקרקעות, בלוד (ועוד בלוד), ברמלה, בעכו (ועוד בעכו), וכמובן ביפו. בכל מקום זה אותו סיפור. מראש, הקרקע הזמינה לשכונות וליישובים הערבים מצומצמת מאד בגלל אפליה היסטורית עוד מימי ראשית המדינה; מאז ועד היום, היישובים הערבים נתונים לאפליה ביורוקרטית בכל הקשור לתכנון ואישורי בנייה (הסיבה המרכזית לריבוי הבניה הלא חוקית באותם יישובים); ובעשור האחרון, חדירת הגרעינים התורניים, שלוחות של ארגוני מתנחלים כולל כהניסטים, אל תוך השכונות הערביות, חדירה שמלווה בגיבוי שלטוני, אבטחה וגם נגיסה נוספת בנדל"ן המתכלה של התושבים הערבים.

שייח' ג'ראח היתה הגפרור המדויק ביותר להצתת התבערה הזאת. הנה דברים שאומר מפגין ערבי מן הצפון:

"אתם לא ראיתם את זה אבל אצלנו כל ילד בן שלוש הבין את עוצמת הפגיעה. בסילוואן או בהתנחלויות יש תמיד מאבקים משפטיים שנמשכים שנים רבות. בשייח' ג'ראח פשוט התקבלה החלטה להוציא דיירים ערבים מהבתים שלהם ולתת אותם למתנחלים באופן כמעט מיידי. בבוקר המיטה היא של ערבי ובערב ישן בה כבר מתנחל. כל ערבי ששמע את הסיפור הזה הבין אותו בצורה הכי פשוטה – המדינה לקחה מאחד ונתנה לשני. דיווחו שזה לפי החוק אבל אין חוק. 70% מאזרחי ישראל הפלסטינים הם פליטי פנים וגם הם נטשו רכוש ב-48'. אם אנחנו שומעים שהמתנחל רוצה בחזרה דירה שרכש ב-1843, והמדינה נותנת לו, מתעוררת השאלה מה עם הקרקעות שלי? מה עם הבית שלי בעין הוד או בעין כרם שהפך לבית אמנים."

ברור לי מראש שיהיו אנשים שיקראו את הדברים האלה כהצדקה לאלימות ערבית כלפי יהודים חפים מפשע. אבל ניתוח איננו הצדקה, אלא שלב הכרחי בדרך לפיתרון. הישראלים לא יצליחו להתמודד עם אינתיפאדת שייח' ג'ראח אם ימשיכו להיות כבולים למיסגור השקרי שמפיצות זרועות התעמולה והתקשורת. סיסמאות קליטות כמו "מלחמת דת" או "גזענות" אינן מתחילות לגרד את פני השטח של הקיפוח הרב-ממדי של אזרחי ישראל הערבים. מבלי להתכחש למימד הדתי שמלווה את העימות, במיוחד בירושלים, ברור לכל שהוא כשלעצמו לא יכול היה לעורר איבה ואלימות כה קשים בין מי שקיימו עד לפני שבוע יחסי שכנות סבירים אם לא שלווים. הערבי בישראל, כל ערבי בכל שטח ישראל, מכיר מקרוב את התחושה ש"מושכים את הקרקע מתחת רגליו". וזאת תחושה איומה, הסוגרת והולכת, שאין ממנה מוצא (וגם האלימות, פורקן רגעי, איננה מוצא).

"אין אף ערבי שלא חושב לעצמו איך יטרנספרו אותו", אמר ד"ר נזיר יונס מבית החולים הלל יפה לדוד גרוסמן לפני כ-30 שנה (נוכחים נפקדים, 1992, הקיבוץ המאוחד, עמ' 247-248). "אצלי זה במחשבה כל הזמן: או שבצורה פסיבית ילחצו אותנו אל הקיר, ולא יהיה לי מה לעשות פה, או שפיזית יעשו לי את זה, יביאו אותי לגבול, ברגל, במשאית, יגידו – לך! מה אתה כל כך מתפלא?", הוא שואל את גרוסמן, וזה משיב:

"על מה אתה מדבר? רגזתי, נדהם קצת, "איך אתה יכול להאמין שדבר כזה בכלל אפשרי. מי ירשה לעשות דבר כזה? גם מבחוץ וגם מבפנים יילחמו בניסיון כזה!". יונס חייך חיוך נוגה, הינהן בראשו הכבד: "לאנשים שדוגלים בזה יש מספיק ניסיון… הם כבר ניסו עלינו את השיטות האלה – והצליחו". חשבתי שהוא מפריז… אבל אחר כך, בפגישות רבות ונוספות שהיו לי, עם "עמך" ועם בעלי השכלה, עם זקנים ועם ילדים, חזר והידהד איום הטרנספר, והרגשתי את הפחד החי. היה מפליא ומדכא להיווכח עד כמה זמינים לבני שיחי המונחים הטכניים והפרטים המעשיים: איך יקחו אותם, לאן יובילו, במה יסיעו… מאז אני מהרהר בכך: שאנשים שאני מכיר, אזרחים כמוני, חיים תחת אימת סיוט כזה."

כתבתי על המציאות האי-שוויונית שמתוכה פרצה אינתיפאדת שייח' ג'ראח ומדוע זה שקר נוח לקרוא לה "מלחמת אזרחים" ולספוק כפיים מולה, כאילו אין אשמים ברורים במצב שהוביל אליה. אבל לא רק עובדות אלא גם רגשות יש כאן, ועל מנת לקרב את תודעת הרוב היהודי אל תודעת המיעוט הערבי צריך לפעמים להידרש למילים של סופרים. אני אסיים בציטוט נרחב ממאמר של ס. יזהר שפורסם גם הוא ב-1992 (הוי כל מושכי הקרקע מתחת לרגליים, "ידיעות אחרונות").

"משיכת הקרקע מתחת הרגליים היא סיוט האדם הקשה מכולם. מאז העפת התינוק הזועק בידי דוד מתמוגג, מאז נטישת הקרקע מפני בצורת כבדה, מאז עזיבת הארץ מפני ההגליה מעליה – הסיוט של ידיעת השתמטות הקרקע, של נפילה אל בלימה, איבוד היציב, אבוד המוצק, איבוד השייך לך בשייכות ראשונית בסיסית, כמו המשפחה שלך, כמו הבטחון שלך שיש נמל בסופו של כל ים, כך במיתוסים, וכך בהיסטוריה, וכך בחיי יום יום, וכך מימי קין והבל והרצח הראשון, וכך עד בכלל, וכולנו יודעים.

מי שמשכו לו את הקרקע מתחת רגליו – העולם נופל לו תחתיו ונופל לו עליו, מפסיד את חייו, את כבודו, את זהותו ואת ערכו. ואם יש אסון בעולם, זה האסון. לא רק כהפסד קניין אלא כהפסד רשותך לקיום. כמחיקת טענתך לזכויות. זה ביטולך וזה איונך. ברשימת הגרוע מכל, המפחיד מכל, המחריד והממש את המבהיל – באים הגירוש, ההגליה, ההרחקה, ובא המנודה, והנטוש, והתלוש, והעקור, והפליט, ומחנה הפליטים, ושיירת העקורים, והמושלכים, והרמוסים, וההפקר לאובדן, ואובדן הבסיס שלך, אובדן הנקודה הארכימדית שבלעדיה אתה אבוד, שווה לאפס, מועד וכושל ואין תקווה, וכלום לא יפסח עליך כעת, לא השפלה ולא רעב ולא מחסור, ואתה יתום ואלמנה וגר, ואתה לא חשוב, והכל רק חסר ערך, וחסר מוצקות, ויום המחר, והעולם, וההגיון, והסדר, והאמונה, אין כלום, ואין לך עוד אלא יש רק אין.

ואילו אלה שלקחו מהם ומשכו להם את הקרקע מתחת רגליהם, גם אם בתחילה הם רק המומים ונדהמים ורק חלשים ואובדי עצות – הם לא ינוחו ולא ישכחו ולא יסלחו ולא יוותרו. ובלי להצדיק אף מעשה אלימות שעשתה האינתיפדה, הרי היא אופן מאבק של עם שמאיימים עליו במשיכת טוטאלית של כל הקרקע מתחת רגליו. ומי יודע, אילו עשו לי או לך ככה, אם לא היינו יוצאים ונלחמים שבעתיים."

גרוסמן וס. יזהר, לכאורה, היו חלק מהבעיה: בשר מבשרו של המחנה הציוני הליברלי, הלבן, העסוק-בלי-סוף בתחושת הצדק שלו ואינו קורא תיגר על הנחות היסוד שלו. אפשר וצריך לבוא איתם חשבון על דברים אחרים שכתבו, והרי הם כתבו כה הרבה. ובכל זאת, שניהם מייצגים כאן גם משהו אחר: מקום וזמן שבו קולות מובילים במיינסטרים הציוני קיימו קשרים הדוקים וממושכים עם ערבים בני הארץ הזאת, וידעו מקרוב את מצוקתם, ולא חסכו מילים כדי לתת לה ביטוי עז ונוקב. כל זה נראה כמו איגרת רחוקה מישראל של פעם, שטבעה מאז במצולות השנאה והקיטוב. ובכל זאת, למרות שאין כמעט מי שיכתוב וידבר כך בציבוריות הישראלית כיום, התחושות שהם ביטאו עדיין מוכרות לרבים מאיתנו. ואנו יודעים, מבעד ללהבות ההווה, שהצדק איתם. ואנחנו גם יודעים, שבניגוד למנטרה הנוחה, לא רק נתניהו אשם באינתיפאדה הזאת, אף כי היא נפלה לחיקו כפרי בשל.

בימים אלה מתגבשות גם יוזמות מעוררות תקווה של פיוס וסולידריות בין יהודים לערבים. כל זה טוב ויפה אבל רחוק מלהיות מספיק. תיקון דורש נטילת אחריות, ומי שנושא בעיקר האחריות לאינתיפאדת שייח' ג'ראח הוא המשטר הישראלי. המשטר הזה אינו רעוע או מתנדנד – בסיס התמיכה שלו רחב הרבה יותר מתומכי נתניהו. לפני חודשיים אישרו השופטים ענת זינגר, חגית מאק-קלמנוביץ' ואלכסנדר רון את את גירושם של 31 תושבים משייח' ג'ראח מבתיהם, שבהם התגוררו מזה 70 שנה. אין כל סיבה להניח שהשופטים האלה מצביעים לליכוד או לימינה, וכך הדבר לגבי עשרות השופטים, מאות הפקידים ואלפי השוטרים שממחישים מדי יום ביומו לערביי ישראל מה פירוש הדבר להיות אזרח מסוג ב' במולדתך.

על כן, היהודים צריכים לקחת אחריות על המשטר שהם-עצמם יצרו, בדמותם ובצלמם, ועל חטאיו כלפי יושבי הארץ שאינם יהודים. נטילת אחריות אין פירושה לנפנף אצבע מאשימה אל "מנהיגי הציבור הערבי". אלה אינם גננות והאזרחים הערבים אינם בובות על חוט. מנהיגיו יכולים להעביר מסרים של הרגעה (ואומנם עשו כן), אבל ליהודי מן השורה, הנמצא בצד המוטבים של משטר האפליה השורר כאן, אין שום זכות לתבוע דין וחשבון מנציגי המיעוט המקופח. לפני הכל, חובתו לקחת אחריות על עצמו ועל האנשים הקרובים אליו, ומיד לאחר מכן, לתבוע שינוי מן היסוד במנגנונים הממלכתיים שחוללו את האסון הנוכחי. אינתיפאדת שייח' ג'ראח היא קריאת השכמה, אבל רק למי שמוכן להטות אוזן.

כרוניקה של בגידת הממלכה באזרחיה; הקונספירציה שתרדוף אותנו; ומחשבות על היום שאחרי

הקדמה

כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל.

זה לא זמן לכתוב, אמרתי לעצמי לאורך כל השבוע הראשון של המלחמה, בעודי אוסף את החומרים ומשווה ומנסח וכותב ומוחק ועורך, זה לא זמן לקרוא. זה הזמן של הדם הזועק מן האדמה, זמן הנקמה, זמן העיניים הסומות משברון הלב. אז למה אני כותב? למי?

אין לי תשובות. לא בשביל לשכנע. מילים כבר לא משכנעות אף אחד בארץ הזאת. זה קרה לפני כמה שנים. לקח לי קצת זמן להבין את זה כאן בבלוג, וכשהבנתי, החלטתי להפסיק לכתוב בו על הסכסוך ועל פוליטיקה. ממילא הבחנתי שאני חוזר על עצמי, מצטט את עצמי, זה נהיה מביך.

ועדיין, בזמן שהשתתקתי, המערך שכבר זכה לכינוי "מכונת הרעל" רק העלה את הטורים כל הזמן. כמויות הפייק היו מעל ומעבר למה שאפשר להתמודד בו בבלוג, זירת המאבק עברה להתכתשויות הזריזות של הטוויטר, וגם שם, נדמה היה שהשיטפון ממית כל יכולת השתהות, מחשבה שנייה, בדיקה שלישית, הוצאת מסקנות.

ב-7 באוקטובר, כמעט במקביל לפלישת החמאס לישראל, פלש גל עכור של תיאוריות קונספירציה לרשת. האפקט המיידי שלו, בדיוק כמתוכנן, היה להסיט את האש מן האשמים העיקריים בקריסת ההגנה ורשתות הביטחון החברתיות בישראל. ממדי הקריסה היו כה אדירים, שנדרש גל אדיר, שווה בעוצמתו, של דיסאינפורמציה ורעל כדי להקהות את הביקורת, לטרוף את קלפי השיח הפוליטי, להותיר את כולם מבולבלים ואובדי עצות. בצל השכול וההלם, זה לא היה קשה.

חשתי צורך אישי עז לסדר לעצמי את התמונה. לכתוב כרוניקה של השבוע הראשון לפחות, מדויקת וממוסמכת ככל שניתן, עם עומק ארכיוני והיסטורי מעבר לתמונה הדו-ממדית שנשקפת באולפנים. שם הכל הרי נראה כדרמה שנשלטת בידי כוחות קמאיים ושרירותיים, החורגים מכל היגיון.

ניסיתי למצוא היגיון, דווקא בזמן שמחול השדים שמסביב שאג באוזניי שאין שום היגיון.

ועוד ידעתי, שכל יום שעובר מביא איתו עוד גל של דיסאינפורמציה. כל יום יביא איתו עוד הרוגים ופצועים, הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; "בוגדים". מה שיסופר בהמשך הוא צילום של תמונת מצב, 9 ימים לתוך המלחמה. ההתחלה עדיין טרייה בזיכרון אבל עדיין לא מבוארת, מנותקת מהקשר; וכבר שיטפון התעמולה מטשטש את קווי המתאר שלה, עוד רגע ותימחה מזכרוננו. לפני הכל, הפוסט הזה כאן כדי להעיד (to bear witness). כך היו הדברים, כך הם התגלגלו עד כאן. וזה לא היה במקרה.

הוא יעמוד כאן, הפוסט הארוך הזה, שלא נכתב ביום ולא מיועד להיקרא ביום, וספק אם ייקרא עד סופו בכלל, לשימוש עתידי ("ולמה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?", הנה התשובה). תוכלו לחזור אליו או להפנות אליו כשתסדירו את הנשימה. אין מה למהר בכלל; האסון הרי לא הולך לשום מקום. את הסיפור שלנו, הסיפור האמיתי, ניאלץ לשוב ולגלות, לשוב ולדובב. זהו הסיפור הנשתק בעולם.

כמה מילים על מבנה הפוסט. החלק הראשון פורש שרשרת מחדלים שהתגלו עם תחילת המלחמה. לא בדיוק המחדלים שתפסו את מלוא תשומת הלב בתקשורת, וגם אלה שדובר בהם יוצגו כאן בפרספקטיבה שונה. החלק השני מתאר את ההתלכדות הרעילה בין שיח הקונספירציות שגואה בישראל מאז תקופת הקורונה לבין קדחת סימון הבוגדים תחת הימין הפשיסטי (עם ביקור אורחת של נעמי קליין). החלק השלישי מגיע לשאלת "אז מה אתה מציע?". גם בו, אתרכז בפירוק כמה מהשקרים המרכזיים שמונעים, הלכה למעשה, דיון אמיתי בשאלה הזאת. החלק הרביעי והאחרון יצביע על קומץ נקודות אור, שמפיחות בי תקווה, גם בעת החשוכה הזאת. לאורך הדרך כולה, הקודרת והעגומה, שיבצתי ראיונות עם גיבורי השעה שלי – אנשים מעוטף עזה שאיבדו את היקר מכל, ועדיין שמרו על צלם אנוש, והם קוראים בקול צלול: די להרג, די למעגל הדמים. הם יודעים, מבשרם הם יודעים, ולהם אף אחד לא יאמר "קל לכם לדבר, אתם שם הרחק מקו האש, מוגנים בבית הקפה שלכם ברמת השרון". עדותם האישית מכריעה אלף גנרלים שמצעידים דור חדש וטרי אל הטראומה של חייו.

* * *

מעוז ינון מנתיב העשרה, ששני הוריו נרצחו בידי החמאס: "(בדמעות) אני לא בוכה על ההורים שלי, אני בוכה על אלו שיאבדו את חייהם במלחמה הזאת. אנחנו חייבים לעצור את המלחמה… במשפחה שלי, אנחנו לא מבקשים נקמה. נקמה תוביל לעוד סבל ולעוד הרוגים… אני חושש לחיילים, לאזרחים, בשני הצדדים… זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב, ברגע הקשה מאד הזה, להגיע לראיון הזה ולזעוק לעולם: עיצרו את המלחמה."

* * *

מחדל 1: צה"ל מבטל את אבטחת יישובי העוטף

איפה להתחיל? אולי בספטמבר 2013, אז מתקבלת ההחלטה בצה"ל לבטל את השמירה ב-22 יישובים בצפון ובדרום. כך נפתחת הידיעה: "צה"ל החליט לבטל את הצבת החיילים לאבטחת יישובים בגבול הצפון ובגבול הדרום. אבטחת ההתנחלויות בגדה המערבית תימשך כרגיל."

פתיחה סמלית. שר הביטחון הוא משה יעלון, אביר המתנחלים, מי שקבע כי "יש לעקור את השימוש במינוח 'מאחז בלתי חוקי'". אבטחת ההתנחלויות נמשכה כרגיל, ואבטחת יישובי העוטף בוטלה. סימן לבאות. יאיר פרג'ון, ראש המועצה בנתיב העשרה, אמר: "לא יעלה על הדעת להפקיר את יישובי הגדר ולהניח לתושבים להגן על עצמם. הפקרת יישובי עוטף עזה הינה הפקרת חיים של ממש. אנו עדיין לא חיים בעידן של שלום ואסור לנו לחכות לאסון הבא. אני בטוח שנפלה טעות בקרב מקבלי ההחלטות".

לא טעות, מדיניות.

באוגוסט 2014 מסתיים מבצע "צוק איתן", וצה"ל מחזיר את האבטחה ליישובים. לכמה זמן? ל-4 וחצי חודשים בלבד. כזכור, באותו מבצע נחשפה מערכת מנהרות עצומה שהובילה לוחמי חמאס אל תוך שטח ישראל. צה"ל ריכז מאמץ בחיסול המנהרות ושיכנע את עצמו (אבל לא את תושבי העוטף) שדי בכך כדי להגן על יישובי העוטף. בדצמבר מתקבלת ההחלטה לבטל את השמירה הצבאית בכל היישובים שמעבר לקילומטר מהגבול. שוב, ראשי המועצות מוחים: הגדר החכמה, המכשול המסיבי, עדיין רק בשלבי תכנון. כל מה שמפריד בינם לבין החמאס הוא קיר בטון. משבר האמון בין ראשי המועצות בעוטף לבין מערכת הביטחון, שהחל עוד לפני "צוק איתן" בהחלטה לקצץ בתקני הרבש"צים (החלטה שבוטלה לבסוף), רק מתעצם והולך. יו"ר צוות הביטחון של אגודת חבל שלום, מאיר קוזלובסקי, אמר אז: "גם אם ידעו על המנהרות, בסופו של דבר קיבלו החלטה לא לטפל בזה, והפכנו להיות חומת המגן האנושית. לא היתה מוכנות, לא ישבו כאן כוחות מיוחדים והמחבלים היו יכולים להפתיע אותנו. ראינו את רמת החיילות של חמאס, ואפשר רק לשער שזה היה יכול להיגמר באסון לאומי, מחדל גדול יותר מיום הכיפורים". אכן כן.

קיראו את המילים האלה שוב ושוב. תושבי העוטף ידעו. נציגיהם ידעו. הם התריעו. אבל כל האזהרות התנפצו על קיר ההיבריס הצה"לי.

בינואר 2015 כוחות האבטחה עוזבים את ישובי העוטף. תושבת עין השלושה תמהה: "לפני המבצע לא ידענו כמה המצב לא טוב, אז לא ראינו את החשיבות של חיילים בקיבוץ בזמן אמת. אבל אחרי כל מה שקרה בקיץ לא ברור לנו איך לוקחים מכאן את החיילים." צעדת מחאה של תושבי העוטף לכיוון הגבול נקטעת בידי צה"ל; מי שצילם את הצעדה ב-2015, כמו גם את חדירת לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר 2023, היה צלם YNET רועי עידן, שנרצח יחד עם אשתו, זמן קצר אחרי שתיעד את הפלישה.

ועוד שתי התבטאויות מהדהדות, מאותם ימים של מאבק אזרחי שכשל באופן טראגי. נציגי התושבים הגיעו עד ועדת חוץ וביטחון כדי לנסות להעביר את רוע הגזירה ולשמור על האבטחה. במהלך הדיון מטיח ח"כ מוטי יוגב מן "הבית היהודי" בתושב העוטף: "תמכת בהתנתקות – אכלת אותה". יוגב הוא תושב ההתנחלות האלימה דולב, שהשתלטה באמצעות צווי תפיסה על אדמות אדמות פלסטיניות פרטיות, ששולחת גרורות פולשניות לכל עבריה, ובתמורה לכל זאת מקבלת מן המדינה כביש עוקף פרטי לקיצור הנסיעה לירושלים. מוטי ("להרים כף 9-D על בית המשפט העליון") יוגב יודע שהוא יכול לומר ולעשות ככל העולה על רוחו מבלי שהוא יאכל אותה; הוא הרי בן למגזר הנבחר.

ההתבטאות השניה מאותם ימים שיש להזכיר, שוב ושוב, נרשמה מפיו של תא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, בשיחה סגורה שקיים עם תושבי נחל עוז בניסיון לפייס את זעמם על ביטול האבטחה ביישובים. ברגע נדיר של גילוי לב אמר להם וירוב כך:

"טוב שלא הכרענו את חמאס. אני רואה מה קורה היום בסיני. טוב שפראי האדם האלה יישארו בסיני ויתמודדו עם הצבא המצרי ואנו נתמודד עם מי שמולנו. בסופו של דבר, אחרי המלחמה רצינו לראות את חמאס נשאר באותו מקום. התרסקות הרצועה יכולה להביא אותנו למקומות גרועים. האלטרנטיבות לשלטון חמאס ולשלטון הצבאי בעזה הן גרועות יותר".

כלומר, כבר ב-2014 שוררת בצה"ל ההבנה האסטרטגית שעדיף החמאס על פני דאע"ש. אפשר לנחש שהבנה זו נקנתה בדמים; שהרי מי אם לא ישראל עודדה בשנות ה-80' וה-90' את תנועת אל־מוג'מע אל־איסלאמי שהקים השייח אחמד יאסין, שממנה צמח חמאס, על חשבון אש"ף. ד"ר מחמוד א־זהאר, מהמנהיגים המיליטנטים של התנועה, אף ביקר בלשכת שר הביטחון יצחק רבין. לימים התלכדה התפיסה הזאת עם ההעדפה של ממשלות הימין להתמודד מול הקנאים של החמאס מאשר מול המתונים של הרש"פ (נתניהו: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו; סמוטריץ': "החמאס הוא נכס").

אבל האמירה הנוקבת יותר של תא"ל וירוב באותה שיחה סגורה היתה זאת:

"הקצין הבכיר הודה עם זאת כי לא קיימת יכולת הרתעה אמיתית אל מול תושבי עזה. 'להרתיע מישהו בסג'עייה זו יומרנות, שלא נאמר יהירות גדולה', אמר וירוב. 'עזה היא טרגדיה גדולה. אין לה שום עתודות של משאבים. אין לה כלום. זו מורכבות עוד יותר גדולה. אם אין יכולת להרתיע, אני אומר באמירה מפוכחת ככל הניתן – המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. עשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה ועשרות הרחובות שהרכבים לא יכולים לעבור בהם – לא בטוח שכל אלה ירתיעו את העזתים."

מזכיר לכם משהו? אולי נאום של מצביא צבאי אחר בנחל עוז, 67 שנים לפני כן?

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם… לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי."

כמו משה דיין בהספדו לרועי רוטנברג, כך גם איתי וירוב הבין שיש משהו עמוק ומושרש במלחמה שלנו עם עזה. משהו שאין לו פיתרון צבאי קל. וירוב גם העז לומר דברים שרק בשמאל הרדיקלי אנשים (למשל, אני) חוזרים ואומרים: אין הרתעה צבאית בדרום. מצד שני, לוירוב אין את שיעור הקומה של דיין שמאפשר לו לקחת אחריות מלאה על הפקרת תושבי הדרום לחיים של אימה ושכול. הוא ממלמל משהו בהמשך על "מערכה סיכולית" כפרס ניחומים אחרי שהרתעה אמיתית נזנחה. אין הרתעה צבאית מול עזה.

מה שהופך את הפקרת היישובים לנפשעת עוד יותר. כי לאמיתו של דבר, גם כיתות אבטחה של חיילים סדירים לא היו מסוגלות לעצור את השיטפון של לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר. ומכאן משתמעת מסקנה מזעזעת: ישראל לא יכולה באמת להבטיח את שלומם של תושבי עוטף עזה כל עוד היא נעולה על אסטרטגיה צבאית מול עזה. עוד אשוב לנקודה הזאת בהמשך.

* * *

יעקב ארגמני, אבא של החטופה נעה ארגמני: "נעשה שלום עם השכנים שלנו, בכל דרך שהיא…. אני רוצה שכל השבויים יחזרו, ויהיה שלום, ודי. די עם המלחמות, די עם כל מה שאנחנו רואים, די, די, די. נפעיל את הרגש… גם להם (לחמאס) יש חללים, וגם להם יש שבויים, וגם להם יש אמהות שבוכות… אנחנו שני עמים לאבא אחד. בואו בבקשה נעשה שלום, אבל שלום אמיתי."

* * *

מחדל 2: הטכנולוגיה תשמור עלינו מכל משמר

"טרקטורוני 'יגואר' אוטונומיים שמפטרלים ויורים בפקודה מרחוק, רחפני 'צור' שמבצעים פתיחות ציר סמוך לגדר הכפולה, סנסורים מתוחכמים שאוספים מודיעין אקוסטי, ומכשול אימתני לאורך עשרות קילומטרים, מעל הקרקע ועמוק מתחתיה." הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כותב מאופק בדרך כלל, יצא מגדרו, ליטרלי מהגדר החכמה, כשחשף בפני קוראיו את היקף הפרוייקט שהיה אמור, אחת ולתמיד, למנוע הרמטית חדירות מעזה. ההתלהבות היתה מסוג מוכר, נקרא לו "טכנו-פטישיזם": התפעמות מחידושים טכנולוגים מעצם היותם כאלה ולאו דווקא משום שיעילותם הוכחה, או עדיפותם על פתרונות לא טכנולוגיים הוכחה, או שמישהו טרח לבדוק אם הם אינם מעוררים בעיות חדשות ובלתי צפויות, ונגועים בנקודות תורפה שההתמודדות איתם מערימה קשיים שאינם שווים את הרווח אשר הושג באמצעות החידושים.

הצבא כולו מתיישר עם רוח הזמן ועובר הייטקיזציה/דיגיטציה/סייבריזציה כל הזמן. לפני חמש שנים תיארתי בהרחבה את עשרות הפרוייקטים האלה שהוטמעו בצה"ל, וניתחתי את הסיבות לפריחתם: סיבות כלכליות (חוזים בהיקף של מיליוני שקלים לחברות נשק וציוד אלקטרוני), ובעיקר, סיבות אסטרטגיות – הענקת מרחב תמרון לפעולות צבאיות מתמשכות עם סיכון מינימלי לחיילים, שהורחקו מזירת הקרב המדממת באמצעות זרוע השליטה הטכנולוגית. כל זה הופך את השלום, או סתם הידברות לצורך הורדת הלהבות, לעניין לא משתלם.

ובכן, הפרק הזה בקדחת המיגון עלה לנו 3.5 מיליארד שקלים, וב-7 באוקטובר הוא התפורר כאבק: רחפנים זולים וטרקטורונים מעופפים שמו ללעג את טובי המהנדסים של רפא"ל. האם הלקח יילמד? ספק רב. למעשה, אני משוכנע שבשעות אלה ממש שוקדים אותם מהנדסים מסורים על "שכבת ההגנה האווירית" החדשה, זו שתגן עלינו הרמטית מפני רחפנים וטרקטורונים מעופפים. צפו לשמוע את המילה "לייזר" נישאת בקול רוטט בחודשים הקרובים. עוד 3-4 מיליארד שקלים, עוד עשרות חוזים שמנים לתעשייה, גזירת סרט חגיגית – והופ, שוב אנחנו מוכנים למלחמה. הקודמת. זו שהיתה.

מהי קדחת המיגון אם לא ביטוי להיעדר הרתעה? בפוסט אחר מאותה תקופה כתבתי כך:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

מחדל 3: הגדודים שומרים על הפורעים בגדה

עיקר הדברים ידועים כבר כעת. 23 גדודי צה"ל פרוסים בגדה המערבית. 50 גדודי מילואים נקראו כבר פעם שנייה לשירות מילואים בגדה השנה. כל מאחז לא חוקי מקבל פלוגת אבטחה. וזאת רק השגרה. ב-5 באוקטובר, יומיים לפני מתקפת החמאס, שוב ארגנו המתנחלים עלייה לקבר יוסף. כל עלייה כזאת כרוכה באבטחה מסיבית של צה"ל וחיכוכים ודאיים עם תושבי שכם, שהתהלוכות משתקות את עירם לחלוטין. תמיד יש פצועים, לפעמים גם הרוגים. את המתנחלים המחיר הזה לא מעניין. מעל 3,000 מתפללים פקדו את קבר יוסף ב-5 באוקטובר, וצה"ל הסיט 3 גדודים מפיקוד הדרום כדי לאבטח אותם.

וכמובן, באותו יום, ה-5 באוקטובר, חגיגות הסוכה הראוותניות של ח"כ צבי סוכות על הכביש הראשי של חווארה, כשתושביה סגורים ומסוגרים בבתיהם, וכוח מפלצתי של 26 גדודים (על פי אלוף עמוס ידלין) נשלח לאבטח את חבריו של סוכות ואת הגזרה כולה שהחלה לבעור.

גורם המודיעין המצרי, שהעביר את הידיעה על "משהו גדול" שעומד לקרות בעזה 10 ימים לפני המתקפה, סיפר ששר המודיעין המצרי "נדהם מהאדישות" שהפגינו בישראל. התגובה הישראלית היתה שצה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל.

פלא שלא נשארו חיילים בעוטף עזה?

מחדל 4: השיטפון היהודי באל-אקצא

"שיא חדש: 5,323 יהודים עלו להר-הבית בסוכות", הכריזו הכותרות בחגיגיות בומבסטית, כמו תזמורת טרומבונים על הטיטאניק דקות לפני שקיעתה, ב-6 באוקטובר. בשעה שעולי הרגל התקדשו לחג כהרגלם ביריקות על נוצרים בעיר העתיקה, משרד החוץ הירדני הוציא הודעת מחאה רשמית לישראל. הפרת הסטטוס-קוו חיממה עוד יותר את "הצעירים המורדים" בגדר עזה, והארגון הזהיר: "כל יכולותינו יוקרבו למען מסגד אל-אקצא".

לכאורה, אזהרות ששמענו מאות פעמים מן החמאס, ואף פעם לא ראינו אחריהן מתקפה כזאת. ובכל זאת, מי שעקב מקרוב אחרי הדינמיקה, כמו ניר חסון, הזהיר (ב-2 באוקטובר): "מבעד לתמונות החגיגיות מירושלים יש מציאות נפיצה, שעלולה להתלקח בכל רגע." היריקות על הנוצרים, האלימות של שוטרות מג"ב כלפי מוסלמיות, הרחקת צעירים פלסטינים מן ההר כדי להבטיח את תפילת היהודים – כל אלה היו סימנים מבשרי רע. וביחד היו הגפרור שהצית את "סופת אל-אקצא", שם מדויק יותר למלחמה הנוכחית מאשר "חרבות ברזל".

אין כל ספק שחמאס תיכנן את המבצע חודשים ארוכים קודם לכן. ויחד עם זאת, אין כל ספק שהוא גם חיכה לשעת כושר מתאימה – פרובוקציה יהודית בוטה בהר הבית כדי להוציא אותה לפועל. כמו תמיד, הקיצוניים בשני הצדדים משחקים זה לידי זה; בסך הכל הם באותו צד.

אנשים נאורים בשני הצדדים יזקפו גבה, ובצדק, על הטענה שסידורי תפילה בהר הבית הם עילה לגיטימית להכרזת מלחמה. כמה טוב היה לחיות בעולם אידאלי שבו חופש הפולחן לכל הדתות מובן מאליו, שאין צורך בכלל לדון בו או להגן עליו בשוטרים חמושים. רק שהעולם המדמם של הר הבית רחוק מאד מן האידאל. ומה שידוע היטב לכל הצדדים, מזה שישה עשורים כמעט, הוא שהמצב הכי פחות נפיץ, הכי רגוע לכולם, הוא זה של הסטטוס קוו. הסטטוס קוו הזה הוא תוצר אבולוציוני שהתעצב במרוצת השנים בדיונים בין משטרת ישראל, עיריית ירושלים והווקף המוסלמי. רק שהחל משנות ה-90' ישראל הרחיבה משמעותית את מספר המתפללים היהודים שמורשים לעלות להר, כולל בימי חג מוסלמיים, ובמקביל הגבילה את כניסת המוסלמים. המהלכים האלה נעשו באופן חד-צדדי בידי ממשלות ימין, בהובלת פירומנים מוכרים כאריאל שרון ואיתמר בן גביר.

התנהלות ישראל בהר-הבית מקבילה לחלוטין להתנהלותה מול רצועת עזה: מתקופה של הידברות, גם אם טכנית ופרקטית ולא ברמה המדינית, שבה מושגות הסכמות שאפשר לחיות איתן, לתקופה מתמשכת והולכת של הכתבה כוחנית וחד-צדדית של ישראל איך יתנהלו הדברים (מה ייכנס לרצועה ומתי, מי יעלה להר ומתי).

כמובן, מי שהכוח בידיו תמיד יכול להכתיב. בהדרגה הוא גם יכול להשתכנע שזה עובד – לא להקשיב לטרוניות הצד השני, לשכוח לפעמים שיש שם בני אדם עם צרכים דומים לשלו. אפשר להתנהל ככה תקופה לא קצרה. יש רק בעיה אחת: כשמפסיקים להקשיב לצד השני, מחמיצים גם את העלבון והזעם הגואים, המבעבעים מתחת לפני השטח עד לנקודת ההתפרצות, שתמיד תופסת אותנו מופתעים.

מגה מחדל 5: שקר ההרתעה הצבאית

בשלב הזה אפשר להוסיף ולערום שורת מחדלים צבאיים: המחדל המודיעיני, המחדל המבצעי, המחדל הלוגיסטי, וכיוב'. אלה כבר מתחילים להתבהר בתקשורת הישראלית ולהערכתי יתפסו את עיקר תשומת הלב בחודשים הקרובים. בדיוק משום כך אני אדלג עליהם למחדל הרבה יותר יסודי; בעוד שהעיסוק במחדלים הצבאיים מניח כמובן מאליו שכל ההתייחסות לעזה צריכה להיות צבאית, המחדל שעליו אדבר מערער על ההנחה הזאת. הסיכוי שתיתקלו בדיון כן ופתוח עליו בתקשורת אפסי.

נקודת הפתיחה שלי צריכה להיות מובנת מאליה ובכל זאת, הניסיון מלמד שאי אפשר לחזור עליה מספיק: אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום.

הו, כמה כתבתי על עזה. כל המבצעים, וההסלמות, והפלישות, והמצור, ופשעי המלחמה. הארכיון גדוש. במשפט "אין הרתעה צבאית בדרום" השתמשתי אולי עשרות פעמים. בתקופות מסוימות אפשר היה להיווכח שישראל מתמרנת את ההסלמה בדרום על מנת לסכל אחדות (אש"ף-חמאס) פלסטינית. נתליתי באילנות גבוהים – הפרשן אמיר אורן, תא"ל איתי וירוב שהוזכר כבר קודם, תא"ל דב תמרי, שמערער מן היסוד על מושג ההרתעה הצבאית של ישראל, ואפשר לצטט עוד ועוד מומחים. הנה דברים שכתב ד"ר מתי שטיינברג, חוקר של הלאומיות הפלסטינית והפונדמנטליזם האיסאלמי, אחרי מבצע "שומר החומות":

"בדימוי ההרתעה של חמאס לגבי ישראל חוברים שני שיקולים: לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד'. בנקודה זו, שאיננה מתמטית אלא פסיכולוגית, חדלים להשפיע הנזק החומרי והאבדות בנפש, גם אם הם יחמירו. זאת משום שהנזק החומרי חדל בנקודה זאת להשפיע על גידול תחושות הכאב. גידול הנזק מגיע לרוויה ואיננו מסב גידול בכאב. זו נקודת האדישות לכאב (על פי מחקרם של כהנמן וטברסקי). אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר – 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה.  לכך מצטרף השיקול השני של 'מה שיש להרוויח' ברמה האסטרטגית, כפי שהראיתי לעיל. צירוף זה של 'אין מה להפסיד' עם 'יש מה להרוויח' מחולל פיחות רב בהרתעה הישראלית."

ראו נא: כשפרשן ישראלי מעמיד את עצמו, באופן נפשי, במקומו של הצד הפלסטיני, ולוקח בחשבון את "תחושות הכאב" שלו, הוא עשוי להגיע למסקנות שונות בתכלית מאלה שמומטרות עלינו באופן תבניתי ומעגלי מפיהם של בטחוניסטים גנריים באולפנים.

כמה מבצעים כבר היו בעזה מאז עליית החמאס לשלטון? אני ספרתי 12: גשם ראשון (2005), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2008), עופרת יצוקה (2008-9), הד חוזר (2012), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), חגורה שחורה (2019), שומר החומות (2021), עלות השחר (2022), מגן וחץ (2023), חרבות ברזל (2023). עליהם יש להוסיף את העימותים האלימים בגדר בשנים 2018-2021 ("צעדת השיבה הגדולה"), שגבו את חייהם של 316 פלסטינים והותירו כ-20 אלף פצועים בעזה. כמה עזתים בסך הכל ישראל הרגה בעזה? על פי נתוני "בצלם", מאז שנת 2000 ישראל הרגה כמעט 8,000 תושבים בעזה, מחציתם לפחות בלתי מעורבים בלחימה. אלה הנתונים לפני "סופת אל-אקצא", שנכון לשעת כתיבת השורות האלה גבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 פלסטינים.

האם אובדן חייהם של 8,000 פלסטינים הרתיע באיזשהו אופן את מתכנני "סופת אל-אקצא" מהוצאת מתקפתם לפועל? האם עשרות אלפי הפצועים ומאות אלפי הבתים שנהרסו במרוצת השנים גרמו להם להרהר פעמיים לפני המתקפה הקטלנית? האם לוחמי החמאס ידעו שלא יחזרו בחיים, ואם כן, האם זה גרע במשהו מנחישותם?

אלה שאלות רטוריות. קראו את הסקירה האחרונה של "גישה" על החיים בעזה, מציאות יומיומית מחרידה של 2.2 מיליון איש, עם שעות ספורות בלבד של חשמל ביממה, היעדר מים נקיים לשתיה, אבטלה של למעלה מ-80%, מקום שהאו"ם צפה שכבר ב-2020 לא יהיה ראוי למגורי אדם.

בפי הישראלים יש תשובה מוכנה לכך: הם בחרו בחמאס, בעיה שלהם. תשובה קלה מאד, ששוב מסיטה את הדיון (כן בחרו או לא בחרו, הם במצב שאין להם מה להפסיד, ואנחנו נושאים במחיר נקמתו של מי שאין לו מה להפסיד). הישראלים בחרו בנתניהו ובסמוטריץ' ובשמחה רוטמן; האם הם מגיעים לנו? אולי לחלקנו, אבל בטח לא לחלק ניכר שלא הצביע להם. הדברים נכונים עוד יותר תחת המשטר הרודני של החמאס, שמשתיק באכזריות כל אופוזיציה. התלונה השכיחה של הישראלים "למה הם תומכים בחמאס?" משקפת קהות וחוסר הבנה (במקרה הטוב) של יכולת השפעתה של החברה האזרחית על שלטן רודני. כיוון שאנו הישראלים כבר נמצאים בשלבים הראשונים של משטר כזה, אולי בשלה העת להעריך מחדש את התלונה הזאת נגד העזתים. לנו ולהם יש יותר מן המשותף ממה שנדמה לנו.

כך או כך, חלק ניכר מן הסבל העזתי נובע ישירות מן המצור, המגבלות על הכנסת סחורות לעזה, חיסול ענף הדיג באמצעות מגבלות השיט, מדיניות "הבידול" בינה לבין הגדה המערבית, שיבוש מערכות הבריאות ומניעת טיפולים רפואיים.

ושוב, הישראלים יודעים לדקלם יפה הנמקות "בטחוניות" לכל אחת מן המגבלות האלה. מה שהם לא תופסים זה שכל עוד ישראל תמשיך להתבונן בכל הבטי החיים של עזה דרך משקפי הבטחון ותו לא – כל בקשה ליציאה, כל רישיון ייצוא או ייבוא, כל שדה חקלאי שבמקרה נמצא סמוך לגדר – העזתים ימשיכו לחוות את חייהם כאסירים בכלא, העולם ימשיך לראות בעזה את "הכלא הפתוח הגדול בעולם", והטענה ש"יצאנו מעזה, הנחנו אותם לנפשם והם בתמורה תוקפים אותנו" תיתפס בדיוק כמו מה שהיא: קשקוש תעמולתי נבוב.

שיטוט ברשתות החברתיות חושף את הפיתרון הסופי החביב על מספר לא קטן של ישראלים: למחוק את עזה לגמרי. עכשיו זה הזמן, עכשיו ההזדמנות הגדולה להוציא לפועל פנטזיה נושנה. עכשיו, הם מקציפים מהפה, סוף סוף ננחית עליהם את המכה הסופית.

זה כמעט מכמיר לב, השילוב הזה בין אמנזיה לשטניות. שהרי כל מבצע של צה"ל בעזה מאז עליית החמאס נתחם בקצה סבלנותו של העולם לערימת הגופות שנערמת ברחובות ג'באליה וסג'עיה. דפדפו לאחור וראו: האיחוד האירופי לוחץ, מועצת הביטחון לוחצת, הדיפלומטים מדברים על "שעון החול האוזל", ולבסוף וושינגטון נותנת את האור האדום הסופי, וצה"ל נסוג לאחור. עוד חלום ג'נוסייד נגנז. הפעם הזאת נראית שונה רק בגלל ההתחלה – ישראל באמת ספגה מכה נוראית ומחרידה שמשתיקה כל ביקורת. הפעם נהרוג יותר. אבל עד מהרה המראות יתחלפו בשכונות המשוטחות של עזה ומטוטלת האהדה תנוע לצד השני. לא נצליח להשמיד את עזה.

עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. רק בהזיות של תוכים בטחוניסטיים, שמקרקרים אותן שוב ושוב כבר 12 פאקינג מבצעים, ישראל יכולה "למוטט את החמאס". הן סבירות בדיוק כמו ההזיות הנאציות על מחיקת עזה, ושתיהן משרתות מטרה אחת: בריחה עיקשת מן המציאות. הנה פרשנות מאירת עיניים של צבי בראל שגם היא ממוטטת את פיקציית מיטוט החמאס.

אני קורא שוב, ברעד קל, את המשפט "אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים." אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם "מיטוט החמאס" משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה. הניתוח שלי הודף החוצה בכוח את אפשרות הג'נוסייד, אין לי יכולת להכיל אותה, אף כי יש כבר מומחים שסבורים שישראל בדרך לשם. אם לשם פנינו, הפוסט הזה ועוד מיליוני מילים שנשפכו על עזה ייגרסו במגרסת ההיסטוריה.

הכרה בעובדה הבסיסית הזאת, שאת החמאס אי אפשר למוטט, תעמיד גם באור הנכון, כלומר באור גרוטסקי, עוד ויכוח סרק שהשתלט כאן: האם ההנהגה באמת רוצה או לא רוצה למוטט את החמאס? (שהרי ידוע שבעבר, היא לא רצתה). בוא נשאל אולי האם הנהגה רוצה או לא רוצה לצבוע את הירח בכחול. שאלה מעניינת, דעות לכאן ולכאן. מי שעניינו פוליטיקה ריאלית, לעומת זאת, יניח גם להסחת הדעת הזאת. מה שכבר לא ניתן לביצוע, גם אם פעם היה ניתן לביצוע, אין עוד טעם לדון בו.

ועוד אלמנט עוכר-שלווה בהכרה שאת החמאס אי אפשר למוטט: היא אינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין ביביסטים לאנטי-ביביסטים. בחבילת הפושעים שהובילה אותנו להקזת הדם האינסופית מול עזה יושבים, זה לצד זה, נתניהו ואהוד ברק, יואב גלנט ואהוד אולמרט, משה יעלון וציפי לבני, יאיר לפיד ובני גנץ. כולם ישבו בקבינטים שהנציחו את המנטרה הארורה שחמאס מבין רק כוח, וחסמו כל אופציה אחרת. ובקיטוב הפוליטי הנוכחי בישראל, קשה מאד לנסח עמדה שמפלילה באופן כה גורף גם את נתניהו וגם את מתנגדיו (כי אז עם מי נישאר?). הנה עוד סיבה להסיט הצידה את המבט מאמיתות לא נעימות.

אם אין הכרעה צבאית, ואין גם הרתעה, ואת החמאס אי אפשר באמת למוטט, וג'נוסייד (ככל שיהיה נחשק) איננו אופציה מעשית, יש רק אלטרנטיבה אחת: הידברות מדינית (הו, האימה). מה זה אומר, עוד אגיע לזה בסוף. למה בסוף? כי עצם העלאת הרעיון מעוררת התנגדות כה עזה, עם שלל נימוקים מופרכים, ותיכף אתה מוצא עצמך שוב בוויכוחים האינסופיים על כן או לא לדבר עם החמאס, יש או אין עם מי לדבר. וחלון ההקשבה הצר שוב נסגר.

לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה.

* * *

נוי כצמן, אחותו של חיים כצמן, שנרצח בידי החמאס: "הדבר החשוב ביותר עבורי ועבור האח שלי זה שהמוות שלו לא ישמש הצדקה להרג אנשים חפים מפשע. לצערי, הממשלה שלי משתמשת בטיעון הזה באופן ציני, בטענה שזה מביא לנו ביטחון… זה רק יביא ליותר טרור וליותר מתים. אני לא רוצה שיקרה לאנשים בעזה מה שקרה לאח שלי, ואני בטוח שגם הוא לא היה רוצה בזאת. אני אומר לממשלה שלי: תפסיקו להרוג אנשים חפים מפשע. לא זה מה שיביא לנו ביטחון."

* * *

בגידת הממלכה: חומר הדשן של הקונספירציות

סיכום ביניים של שרשרת המחדלים: מחדל ביטול האבטחה ביישובי עוטף עזה, מחדל הטכנו-פטישיזם, מחדל ריסוק הסטטוס קוו באל-אקצא, כל המחדלים המבצעיים/מודיעיניים/לוגיסטיים, מחדל אי-קיומן של רשתות ביטחון חברתיות (מזון, תחבורה, טיפול בנזקקים וקשישים) שצף שוב בעיתות חירום, ביתר שאת. ומעל כולם, מחדל המיתוס השקרי שכולנו התחנכנו עליו, שהרתעה צבאית ישראלית תוכל להכיל, אם לא לנטרל, את הזעם והתיסכול של 2.2 מיליון אסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם, הנמקים ממש בשכנות לנו.

נדמה לי שסדרה נכבדת כזאת של מחדלים ראויה לשם בגידה. בגידת הממלכה באזרחיה. הפרת החוזה, כמו שאומרים. בגידה מסדר גודל כזה מולידה תגובות קיצוניות. האחת, המתבקשת, היא תביעה ציבורית תקיפה שהנושאים באחריות יתפטרו מתפקידם, שהמערכות הכושלות יעברו בדיקה יסודית ותיקון, שנצא בריאים וחזקים יותר מצידו השני של המשבר. התגובה השניה היא בעבוע של קונספירציות כלפי "הבוגדים מבפנים". אלה נראות בשלב זה שוליות עד הזויות, אבל מסיבות שתיכף נגיע אליהן להערכתי הן יתחזקו מאד בחודשים הקרובים, עם פוטנציאל נזק ממשי, בגוף ובנפש.

כדי להבין מה מתרחש כעת בישראל אני מרחיק מבט לתופעות מקבילות שמתרחשות בצפון אמריקה ובאירופה בשנים האחרונות, שעומדות במוקד ספרה האחרון של נעמי קליין, "כפיל(ה)" (Doppleganger). להרחיק מבט בעיתות משבר זה טוב; להבין את מה שקורה לנו לא רק מתוך סיר הלחץ שלנו אלא גם מבחוץ זה טוב; ללמוד מסיטואציות דומות, גם אם לא זהות, ולהבחין בדפוסים חוזרים, מצליל את המבט, מסדר את הנשימה, ובונה כוח עמידה.

תרבות הכפילים ופריחת הקונספירציות

רצה הגורל וקראתי את ספרה המרתק ופוקח העיניים של קליין בשבועות שקדמו למלחמה, ואת עמודיו האחרונים כבר סיימתי בין האזעקות. הספר נכתב בימי הקורונה וחוקר את גלי ההדף האישיים וגם הפוליטיים של אותה תקופה מערערת, שבה האבחנות הבסיסיות של חיי כולנו הפכו לנוזליות ובלתי מוכרות (פנים מול חוץ, אמון מול חשד, שמאל מול ימין). נעמי קליין משתמשת בבלבול הרווח בינה לבין נעמי וולף כמעין תחבולה ספרותית שפותחת דלתות לשורה של בלבולים אחרים מסביב לה. וולף החלה את דרכה כפמיניסטית ליברלית, הפכה למכחישת קורונה, הפיצה קונספירציות מסמרות שער (כמו תכנית ממשלתית זדונית להדביק את אוכלוסית אמריקה בנגיף האבולה), עכשיו היא כבר תומכת ב"שקר הגדול" (התיאוריה שהבחירות נגנבו מטראמפ באופן לא חוקי), מטיפה לרכישה המונית של כלי נשק, ולאחרונה נעשתה בת-ברית נאמנה של סטיב באנון, נסיך האופל של הפופוליזם העולמי.

כל המעברים האלה, הגלישות מתיאורית קונסיפירציה אחת למשנה, מעוררים בקליין תערובת של רגשות: לא רק גועל וסלידה וכעס, כצפוי, אלא גם סקרנות ואהדה אמיתית, והיא מנסה להבין איך זה קרה; איך זה קרה לכפילה שלה וולף, ולעוד ליברלים רבים, שחצו "באלכסון" (ראו הסבר על ה-diagonalism) את קווי ההפרדה המוכרים בין המחנות הפוליטיים, ב"קפיצת דרך" לא מוסברת, לכאורה.

לכאורה. קליין מגיעה להכרה שלכל אורכו של "עולם המראה" של הקונספירטורים זרועים רעיונות שלקוחים ישירות מן הלקסיקון הליברלי והנאור. וזה מה שכל כך מבלבל. מתנגדי החיסונים שעומדים בתוקף על חירות וחופש, עוינים את תאגידי הפארמה ומזהירים מפני מדינת המעקב; מכחישי האקלים שמטיפים לחשיבה ספקנית כלפי סמכות; והשיא האישי, מבחינת קליין, היה כשהחלה למצוא יותר ויותר איזכורים לתזה המוכרת שלה, "דוקטרינת ההלם", בפיהם של קונספירטורים הזויים, שטענו כי ממשלות העולם, בעצה אחת עם תאגידי הפארמה, השתמשו והינדסו את המגפה כדי להכניס מיליוני אנשים ל"הלם", שיאפשר להן להשליט באבחה אחת שלטון אימים בנוסח סין – מעקב בלתי פוסק, מחנות מאסר למתנגדים פוליטיים וכד'. הרעיונות מוכרים, אבל בעולם המראה הם מתעוותים לבלי הכר, "כפילים" אפלים של חופש, ספקנות והתנגדות לעריצות כפי שתמיד הבנו אותם.

קליין מניחה את האצבע על "תרבות החשד" (כל הקטעים מספרה בתרגום שלי):

"ריכוז הכוח העצום בידי העולם התאגידי במהלך שלושת העשורים האחרונים יצר זירה כה מוטה נגד הצרכנים עד שעצם סיפוקם של צרכי הקיום הבסיסיים נחווה כמו ניווט בסדרה בלתי פוסקת של הונאות. כאילו כולם מנסים "לעקוץ" אותנו באותיות הקטנות של עמודים על גבי עמודים של הסכם תנאי שירות שהם יודעים כי אף פעם לא נקרא. הקופסה השחורה היא לא רק האלגוריתם שמנהל את רשתות התקשורת שלנו – כמעט הכל זה קופסה שחורה, מערכת אטומה שמחביאה משהו אחר. שוק הדיור לא באמת קשור לדיור; הוא קשור לקרנות גידור וספקולנטים. אוניברסיטאות לא באמת קשורות לחינוך; מטרתן להפוך אנשים צעירים לבעלי-חוב. בתי אבות לא באמת קשורים לסיעוד; הם נועדו לסחוט קשישים מכספם בשנותיהם האחרונות ולהפיק רווח נדל"ני. הרבה אתרי חדשות לא באמת בעניין של חדשות; הם בעניין של לתמרן אותנו להקליק על פרסומות שמכסות את כל החצי התחתון של המסך כמעט בכל אתר. שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. הסוג הזה של קפיטליזם נצלני וטורפני בהכרח מצמיח חוסר אמון ופרנויה… בדומה לכפילה שלי (וולף) שהשליכה את כל חרדות המעקב שלנו על אפליקצית חיסונים, חסידי קונספירציות טועים בעובדות אבל לעתים קרובות צודקים בתחושה – התחושה שאנחנו חיים בעולם עם ארצות צללים, שאומללות אנושית של האחד היא רווחו של האחר, שניצול וטורפנות סוחטים את כוחנו, שאמיתות חשובות מוסתרות מאיתנו במזיד. השם של השיטה שמחוללת את התחושות האלה מתחיל ב-ק', אבל אם אף פעם לא הסבירו לך איך קפיטליזם עובד, וכל מה שאמרו לך היה שזה חופש וכיף גדול וביג-מאק ולשחק לפי הכללים כדי להשיג את החיים שמגיעים לך, קל להבין איך אתה עלול לבלבל אותו עם מילה אחרת שמתחילה ב-ק': קונספירציה. כמו שמרקוס גילרוי-וור ניסח זאת, 'תיאוריות קונספירציה הן תגובה בכיוון שגוי של אינסטינקט פוליטי בריא ומוצדק: חשד'."

תיכף אני חוזר לקונספירציות שלנו בישראל. עוד לפני כן, נדבך קריטי בטיעון של קליין (טיעון מורכב שנפרש על פני ספר שלם ושרק דליתי ממנו קטעים ספורים כאן) הוא שהנפילה של רבים כל כך למחילת הארנב של הקונספירציות היא תגובה טבעית לוואקום פוליטי – היעדר כל מענה ברור מצד השיטה הקיימת לפשעים הקולוסאליים האמיתיים, שגלויים לעין כל.

"הבעיה היא כבר לא שאיננו יודעים את האמיתות כבדות-המשקל האלה, אלא שרבים מאיתנו לא יודעים איך לדעת אותן. כולנו יודעים שהעולם שלנו ניצב מעל ארצות צללים. אבל מה אנחנו עושים עם הידע הזה? לאן הוא מוליך? לאן מפנים את הזעם והבושה והעצב?

אחרי שניים וחצי עשורים שבהם סיקרתי את הפשעים של אליטות האוליגרכים שלנו, החסינות הגורפת הזאת מעונש מכריעה אותי לא פעם. סדנאות היזע ודליפות הנפט. הפלישה לעירק. המשבר הפיננסי של 2008. ההפיכות הצבאיות שהשליכו דור של אידאליסטים ממסוקים בדרום אמריקה. ההתקפה המאורגנת של וושינגטון על ניצני הדמוקרטיה הפוסט-סובייטית, שיצרה את האוליגרכים אשר סללו את דרכו לשלטון של ולדימיר פוטין. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה על כך שהאנשים האלה יצאו מכל זה בלא כלום. אף אחד לא שילם מחיר. המוניטין של כולם זכה במיתוג-מחדש. הנרי קיסינג'ר ממשיך לייעץ לנשיאים. את דיק צ'ייני מהללים כרפובליקאי שפוי. רוברט רובין, אחד מאלה שבאופן אישי עזרו לנפח את הבועה הפיננסית שריסקה את הכלכלה העולמית ב-2008, מסביר כעת שאין צורך למהר במניעת שינוי אקלים קטסטרופלי. הגרון שלי מתכווץ. הנשימות נעשות שטוחות. בימים רעים, אני מרגישה שאני על סף פיצוץ. חסינות מעונש יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי להוציא חברה שלמה מדעתה… חסינות מעונש על קונספירציות אמיתיות מפרנסת את התעצמותן של אמונות תלושות מהמציאות."

וכאן בדיוק אני סוגר מעגל וחוזר לבגידה.

מי אחראי על הבגידה?

המחדלים, זוכרים? ביטול אבטחת היישובים למרות תחנוני התושבים, רמיסת הסטטוס קוו באל-אקצא, היעדרן המוחלט (לא מהיום, ממש לא, אבל עכשיו זה כואב הרבה יותר) של תשתיות ציבוריות ורשתות ביטחון חברתיות, קריסת שקר ההרתעה. כל החבילה הגדולה הזאת, של בגידת הממלכה באזרחיה. הבגידה החמורה בתולדות המדינה. מי אחראי לה?

יש שתי תשובות. התשובה האחת, התשובה האמפירית והמדויקת, תלך לאחור ותבחן מי קיבל את ההחלטות ומתי. התמונה שתעלה ממנה מבהילה: הכל רקוב. הדג מסריח מהראש. אבל הריקבון פשה בכל אבריו. מערכת הביטחון היתה שותפה מלאה להונאה קולוסאלית (מדעת או שלא מדעת, הונאה עצמית או רק הונאת הציבור, אין לכך חשיבות כעת מבחינת הנשיאה באחריות). המערכת הפוליטית כולה, ולא רק קואליצית נתניהו, שיתפה פעולה וגם טיפחה אשליות שווא בקרב הציבור ביחס למכלול עצום של סוגיות: מה יערוב לבטחוננו האישי, מה ההסכמות שנוגעות לסטטוס קוו בהר הבית, מהן מערכות התמיכה של העורף ומה רמת המוכנות שלהן, מה המחויבות של השלטון לחיי אזרחיו, מה המחויבות שלו לחיי אזרחים שנופלים בשבי, כמה באמת משקיעה כאן המדינה בשימור החיים לעומת הנצחת האלימות.

שאלות קשות, והתשובות בלתי נסבלות עבור רוב מכריע של הישראלים. הן בלתי נסבלות כי משתמעת מהן מעורבות עקיפה של כמעט כל אחד ואחד מאיתנו במחדל. זה לא "הם". זה לא רק כנופיית ביבי. זה כל שדרת ההנהגה הפוליטית והצבאית, לאורך (לפחות) שני העשורים האחרונים, שבהם התעצבה מדיניות המצור והמבצעים מול עזה. ואם זה כל שדרת ההנהגה, זה גם כל מי שהצביע להם וחשב שהוא מצביע למי שישמור על חייו ויבנה מערכות תומכות חיים כאן. וזה כל מי שרואה את עצמו נאמן לצבא שבעצם השקיע את מרב מאמציו בכיוון הלא נכון. צבא הגנת ההתנחלויות, צבא הפירוטכניקה הלא מאוישת, צבא הגדר החכמה-כל-כך-שהיא-טיפשה.

כולנו אכלנו את השקרים האלה לתיאבון, כולנו פלטנו אותם הלאה. זה היה תפריט חיינו.

לא, ממש לא "כולנו אשמים". אבל המחשבה שהריקבון וההונאה וההדחקה והחפיפיות מגיעות כל כך עמוק, שהן מפושטות במוסדות המרכזיים של הממלכה ולא ממוקדות באיש או בהחלטה בודדת, מכתימה גם אותנו, והיא קשה מנשוא. ראינו את ניצולי כפר עזה ובארי מתייפחים בטלוויזיה, לא רק על יקיריהם הם בכו אלא גם על עולם שלם של אמונה וביטחון שקרס והתפוגג בשעות ספורות. דיסאוריינטציה מוחלטת ביחס למה שנכון וידוע.

הקושי רק מתחיל כאן. כי מן התשובה הזאת, האמפירית והמדויקת, נובעות מסקנות מרחיקות לכת מאד. מערכות הממלכה חייבות לעבור שינוי מן היסוד. הנציגים הפוליטיים של כל מפלגות הימין-מרכז-שמאל-ציוני, כולם חברים בממשלות של השנים האחרונות, כולם שותפים למחדלים העצומים האלה, שנמשכים שנים כה רבות. הנציגים האלה צריכים לעוף. לא להחליף תספורת או חליפה, לא לרוץ שוב לכנסת ברשימה שמותגה מחדש; פשוט לעוף. המסקנות מרחיקות לכת גם ביחס של החברה האזרחית לצבא, בהכפפה של סדר היום הלאומי לתורת ביטחון אנכרוניסטית, זוללת תקציבים, שלא מספקת את הדבר היחידי שנדרש ממנה: ביטחון.

לא פלא שרבים לא עומדים במעמסה הנפשית הזאת, ופונים לתשובה השניה: קונספירציה.

"הבוגדים מבפנים"

אגדת "נעיצת הפגיון בגב" היתה תיאוריית קונספירציה שהפיצו גורמי ימין לאומני בגרמניה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הקונספירציה גרסה שמי שגרמו לתבוסה היו אלמנטים בתוך הצבא והחברה הגרמניים, בראשם יהודים וקומוניסטים. על בסיס האגדה הזאת סחפה המפלגה הנאצית חסידים רבים לשורותיה, והיא שימשה דלק רב-עוצמה להעצמת השנאה היוקדת ליהודים.

פגיון בגב. 3 יריות בגב. סרק סרק. תיאורית הקונספירציה המכוננת של הימין הקיצוני בישראל מתארת את רצח רבין כ"עבודה מבפנים" של השב"כ, שמטרתה היתה להכפיש את האופוזיציה הימנית ולהבטיח את שלטון השמאל והסכמי השלום עם הפלסטינים (מה שכמובן לא קרה). מטרתה הברורה של התיאוריה הזאת היתה לנקות את הימין מאשמת הרצח הנוראי באמצעות סיבוב של 180 מעלות בכיוונו של זרקור האשמה – היישר אל לב הממסד ואל "שמאל" עלום שחולש עליו. התיאוריה רווחת למדי; על פי סקרים, רק 60% מן הציבור מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין, ופחות ממחצית מציבור הציונות הדתית מאמין בכך. בעוד שמפיצי התיאוריה ראו לנגדם מטרה פוליטית ברורה, רבים מאלה שנסחפו להאמין בה עשו זאת מתוך שבר גדול; הרצח שצמח מלב הציונות הדתית איים על תפיסת עולמם באופן כה חריף שהיה צורך מיידי להרחיק את האשמה ולתלות אותה בגורם זר.

האירוניה: יגאל עמיר עצמו היה שבוי במעין תיאוריית קונספירציה, לפיה חבורת אוסלו המצומצמת, בברכתו של רבין, זממה להשמיד את מדינת ישראל באמצעות שיתוף פעולה עם אש"ף. תפיסת המציאות המעוותת הזו הובילה אותו אל הרצח, שגם הוא תורץ בידי תומכיו, בדיעבד, באמצעות תיאוריית קונספירציה שמנקה את עמיר מאשמה.

מאפיין קבוע של תיאוריות קונספירציה הוא עיוורון מוחלט לגורמים מבניים, מה שנקרא "איך שהשיטה עובדת", לטובת התמקדות בלעדית בזומם יחיד, או בקבוצה מצומצמת של קושרי קשר, שלה מיוחסים כוחות מאגיים-כמעט, המסוגלים להפוך את המציאות על פיה. כמו בדוגמה של נעמי קליין: במקום שביקורת שמאלית רואה את דרך המלך של הקפיטליזם, הקונספירטורים רואים את טביעות האצבע של דמון ספציפי – ביל גייטס, או ג'ורג' סורוס, או קרן וקסנר, או "הקרן החדשה לישראל", או "שוברים שתיקה". כך, באופן פרדוקסלי, תיאוריות קונספירציה מבצרות את הסדר הקיים ומוודאות שחסידיהן לא יערערו על שלדת הפלדה המחזיקה אותו. למעשה, תיאוריות קונספירציה מוודאות שחסידיהן כלל לא יבחינו בשלדת הפלדה של הסדר הקיים, כיוון שכל מעייניהם נתונים באובססיביות למעקב אחרי דמות שטנית אחת או קבוצה קטנה מאד של דמויות כאלה. הפוליטיקה כולה, על יחסי הכוח הסבוכים שלה, בין הון לשלטון, בין חופש לביטחון, בין מעמדות, בין גזעים ומגדרים – עוברת רדוקציה לדיכוטומיה מארץ האגדות: רוב עצום של האוכלוסיה, תם וחף מפשע או מחשבת זדון, ולמולו, קבוצה זעירה של קושרים נוטפי-רעל.

תיאוריית קונספירציה תבוא על סיפוקה עם חיסולו המוחלט של כיס "הבוגדים". הסדר הקיים, כמובן, לא ישתנה במאום בשל כך; אנשים תמימים שוב יפלו קורבן לברוטליות של השיטה הכלכלית, או האתנוצנטרית, או הסקסיסטית. מה שיצריך שוב איתור וסימון של קבוצת בוגדים חדשה, וחוזר חלילה.

קמפיין "הבוגדים מבפנים" זינק לרשתות החברתיות בעוצמה מן הרגע הראשון למתקפת החמאס. בגרסתו הראשונית הטענה היתה פשוטה: לא יכול להיות שהחמאס פורר בקלות כזאת את מערך האבטחה של צה"ל ללא עזרה מבפנים. מי עזר? יו ניים איט. המוסד, השב"כ, קציני צבא, וכמובן מאחורי כולם מושך בחוטים "הסמול". שימו לב לכוח השכנוע שיש לביטוי "לא יכול להיות" לאוזניים שחונכו מינקות לתת אמון עיוור בכוח של צה"ל; קיים קשר סיבתי הדוק בין מחדל 5 שתואר קודם לבין פגיעוּת לקונספירציות, מה שמכתים באחריות להן לא רק קונספירטורים מקצועיים אלא גם מערכות שלמות של תעמולה (תקשורת, בתי ספר, וכמובן הצבא עצמו).

בתחילת המבצע טענה ה"עיתונאית" יעל צין: "חייב להיות שמרגלים מבפנים מעורבים אחרת אין סיכוי!!!". היא מחקה את הציוץ (טקטיקה מוכרת, אחרי שהוא מופץ לעשרות אלפי עוקבים) והתכחשה לתוכנו, ומיד המשיכה להפיץ פייקים נוספים. פייק ריפורטר ניטר עשרות חשבונות שהפיצו קונספירציות מסוג זה (פתחו להם את השער, מישהו מבפנים שיבש את הסייבר), שתמיד מסתיימות באמירות בנוסח "זה ההסבר היחידי"; כאמור, קונספירטורים מפצים על הדחקת הפגמים המובנים בשיטה הקיימת באמצעות פיברוק פגמים דמיוניים. כשהחלו להתרבות הסימנים לסולידריות יהודית-ערבית בכל רחבי הארץ – בשונה מאד ממה שקרה במבצעים הקודמים בעזה – ניסו הקונספירטורים להתנקש גם בה: "בדואים ששהו באזור הפסטיבל בעוטף סייעו לרצח ישראלים". גם כאן סייעו להפצה "עיתונאים" (מרב סבר), אנשים שמועסקים ב"כלי תקשורת" של הימין. העיתונאי מאור בוזגלו הצטרף לחגיגת הפייק של הבוגדים מבפנים, וכנהוג בקרב בני מעמדו, מחק לאחר שהנזק נעשה.

מי עוד כיכב ברשימות הבוגדים? קרן וקסנר ובוגריה, כמובן, יחידת 8200 (לפי מוטי קידר, יצרן קונספירציות מנוסה עוד מרצח רבין), ובאופן כללי, מפגיני המחאה. "הבוגדים מהשמאל ממשיכים בהסתה", הסיתה בעצמה ציפי נבון, ראש לשכתה של שרה נתניהו. "כדי שתיאוריית הקשר תשיג אחיזה בציבור", כתב איתמר ב"ז ב"עין השביעית", "היא לא חייבת להגיע בצורתה הגולמית אל בימות התקשורת המרכזיות. קהל היעד נחשף אליה במדיה החברתית ובקבוצות שאיש לא מנטר. התפקיד של גופי התקשורת ה"ממוסדים" של היקום הביביסטי הוא לספק מעטפת לוגית שבתוכה תיאוריית הקשר תיראה כמו הסבר הגיוני, ולא כמו פנטזיה ניאו-נאצית". בקיצור, מערכת משומנת, מן השוליים הנידחים של קבוצות טלגרם עלומות ועד לפריים טיים.

כך, בפריים טיים של ערוץ 12 קבע עמית סגל: "אי אפשר להצביע כל הזמן רק על צד אחד. יש לי מחשבות על כל מיני אלופים שישבו באולפנים וקידמו במשך שנים את תהליך הנסיגה המופקר, שחשב שאפשר להביא חיה נאצית לחצר האחורית שלך ולעשות איתה הסכמים ושלום. זה נכון גם לעיתונאים שהטיפו לנסיגות מופקרות. גם על הרפורמה – אפשר לדבר מה החליש את הצבא."

"אפשר לדבר", כלומר צריך לדבר על הבוגדים האמיתיים – המתנגדים לרפורמה. ההצהרה הזאת מלב ערוץ 12, אגב, לא עצרה את ח"כ טלי גוטליב להכריז ש"חדשות 12 בוגדים". גוטליב, למרבה האירוניה, אינה רחוקה מן האמת, מן הכיוון ההפוך: חדשות 12 כמו רוב כלי התקשורת בישראל בוגדים בתפקידם מזה שנים ארוכות, בטיוח המחדלים, בהעצמת מחלוקות סרק בין ניצים שביניהם שוררת תמימות דעים גמורה לגבי מדיניות הכוח הברוטלי כלפי עזה, בדחיקת הקול האזרחי על שלל מצוקותיו אל השוליים והענקת מלוא הבמה לקולו של הממסד.

נגד תיאוריות קונספירציה צריך להילחם בחירוף נפש, וגם נגד מחולליהן, אבל נגד קורבנותיהן – וזה לקח שאני לומד מן הקריאה בספר של נעמי קליין – לא צריך להילחם. אדרבא, צריך להבין את המצוקה הנפשית שמשלחת אנשים להיאחז ב"הסבר" הקונספירטיבי בזמן ששום גורם בזירה הציבורית המוכרת להם לא מעמיד הסבר רציונלי חלופי. זה הוואקום של מחילת הארנב, והוא נובע מרפיסות של הביקורת משמאל, אי יכולתה לייצר סדר יום פוליטי ומערך של ניתוחים אסטרטגיים שאפשר להישען עליהם גם בשגרה ובעיקר בזמנים של משבר. אותו חשד אמורפי במערכות הממלכתיות שהכזיבו מתנקז אל בשורת הקונספירציה ותחושת הרווחה שהיא מספקת. להמחשה, אחד מגדולי הקונספירטורים בטוויטר, דניאל גינת, הפיץ סרטון שבו הוא טען כי המוסד והשב"כ מעורבים בחטיפת הילדים לעזה, על סמך שברי מילים בעברית שנשמעו ברקע. בציוץ אחר הוא שיתף קטע מראיון עם ניצולה מיישובי העוטף שזועקת למצלמה "בגדו בנו!", כחיזוק לטענתו שאכן בגדו בנו. זהו מהלך ציני לחלוטין – האשה הפנתה זעקה כללית אל מדינת ישראל שבגדה בה, והצדק איתה; הקונספירטור חילץ ממנה "תמיכה" לתיאוריה של "הבוגדים מבפנים". גינת כבר מחק וחסם לגישה את כל הציוצים האלה – מה שכמובן מעצים את תחושת הנרדפות של חסידיו ומחזק אותם בעמדתם.

חטיפת ילדים היא עצב חשוף ורגיש בהיסטוריה הישראלית. הקונספירטור ציון עזרא הזכיר לעוקביו ש"יש פה מערכת שאף פעם לא היתה בצד שלנו", כמו למשל בפרשת חטופי תימן ובהגבלות הקורונה. כאן כבר המניפולציה אגרסיבית יותר, מעלה את זכר חטיפת ילדי תימן, שאכן טושטשה והוסתרה; גם אם עצם העלמת התינוקות לא היתה חלק מקונספירציה, אפשר לומר שהיה ניסיון מכוון ולעתים קונספירטיבי למנוע את פתיחת התיקים וחקירה שקופה של הפרשה; כל זאת מצד ממסד שהשליך את הקונספירציה לעבר המשפחות ופטר אותן בזלזול. יש קונספירציות אמיתיות, אבל איזכורן לצד מתקפת החמאס לא הופך אותה לכזו. ובכל זאת, הגיבוב של כל הפרשות יחדיו בעיתות בהלה ומצוקה עובד על לא מעט אנשים.

מבצעים בעזה הם סוכן פשיזציה

רמות הגזענות כלפי ערבים והשנאה כלפי שמאלנים נוסקות לגבהים בזמני עימותים מול עזה, ובפועל גוררות את המפה הפוליטית, האולטרה-ימנית גם כך, עוד ועוד ימינה. החוקר עידן ירון מזהה את הנקודה שבה ארגון להב"ה הפך מקומץ קטן לתופעת רחוב המונית ב"צוק איתן" ובההשתוללות נגד ערבים אזרחי ישראל במהלך המבצע ואחריו.

החדשות הלא טובות הן שנראה עוד מזה בעתיד הקרוב. פעולות ההצלה של הבדואים, היערכות העורף המרשימה של ערביי ישראל במלחמה הנוכחית, התגייסותם לעזרת יישובי הדרום והיעדרן של הפגנות מחאה – כל אלה לא ייזקפו לזכותם מבחינת הימין, כלומר מבחינת הרוב, שהרי הם אשמים מראש. בטלגרם, בווטסאפ ובפייסבוק קבוצה שנקראת "מבזקי אריה יהודה", מפיצה תמונות של פעילים חברתיים בחברה הבדואית, אנשי חינוך ואנשי דת, כשכוונת צלפים על ראשם, ומעלילה עליהם שהם מחבלים בחמאס. עניין של זמן עד שחבר מיליציה יהודית יממש את האיום. עוד פיתול רעיל של הקונספירציה טוען שכלי הרכב של המתקפה הגיעו בכלל מן הפזורה הבדואית, ואותם בדואים הרגו את קציני האוגדה בשנתם.

הפוגרום בקוסרה, רק בשבוע שעבר, שבמהלכו רצחו מתנחלים 3 פלסטינים, כמעט שלא אוזכר באתרי החדשות; המתנחלים ראו כי טוב, הגיעו להלוויות ההרוגים, ורצחו עוד שניים, אב ובנו. הרוצחים הגיעו ממאחז אש-קודש; יומיים לפני כן שלחו לתושבי הכפר אזהרה. כנהוג, צה"ל איבטח את הפוגרומיסטים וחיפה עליהם באש חיה, שפצעה עוד 15 פלסטינים. לפחות 18 כפרים הותקפו בידי מתנחלים בגדה המערבית בימים הראשונים למתקפת החמאס. הכפר הקטן אל-קאנוב, צפונית לחברון, המונה שמונה משפחות, נשרף כולו ותושביו גורשו. קהילת ואדי א-סיק, מזרחית לרמאללה, נשברה תחת איומי המתנחלים והתפנתה גם היא. גם קהילת רשאש נשברה והתפנתה, וגם קהילת עין שבלי ברחה – תחת איומי מתנחל שהתחזה לאיש שב"כ. לא שמעתם ולא תשמעו על הטרנספר המואץ הזה בגדה בערוצי החדשות. מבחינת המתנחלים, זמן מלחמה הוא זמן אידאלי לקדם במרץ את תכניות הטיהור האתני שלהם, להשתלח ולזנב בקהילות החלשות ביותר, שנותרו ללא כל הגנה, על מנת לכבוש לעצמם עוד פיסת קרקע נקייה מערבים.

ממשלת בן-גביר מעניקה לפוגרומיסטים רוח גבית בהצפת הרחוב הישראלי בכלי נשק; בשומרון כבר רכשו מאות רובי סער לטובת הפוגרומים הבאים, מתנת יהודים קנאים בתפוצות בשיתוף עם "אחים לעורף" החרדי.

במקביל, מכונת הרעל כבר עובדת בטורים גבוהים, והתגמול בהתאם: השר קרעי, במחטף קלאסי לזמן מלחמה, דרש להכניס את ערוץ השופרות (14) ל"עידן פלוס", מהלך שמשמעותו שמיטת חובות עצומה לערוץ התעמולה הרשמי של הממשלה, שגם כך נהנה מתפנוקים על ימין ולא על שמאל. בתנועת מלקחיים – הגברת החשיפה של השופרות והחנקת הקולות הביקורתיים – אותו קרעי גיבש גם "תקנות לשעת חירום שפוגעות במורל הלאומי", נוסח שלקוח היישר מן הפרלמנטים של פינוגיאנג ובלארוס.

התותחים הפשיסטיים התחילו לירות לרוחב גזרה רחבה מאד – מאלופי צה"ל, דרך המוסד והשב"כ, ראשי המחאה, הדיפסטייט המשפטי, וכתמיד, "הסמול". בתור תיאוריית קונספירציה, זאת תיאוריה מאד גרועה. יותר מדי קושרים, בלי שום קשר זה לזה. יש לצפות למיקוד מטרות הדרגתי. הקונספירטורים ייאלצו לרדת מגבם של קציני צה"ל – אלה זוכים להערצה אוטומטית ברוב הציבור. השב"כ, מוקד הקונספירציה סביב רצח רבין, כנראה יישאר בתמונה. חזק מכל הוא האינסטינקט הגזעני, שיסיט את האש (שוב) אל המפלגות הערביות, אנשי ציבור ערבים, ותושבים בערים מעורבות. פעילי סולידריות בשיח' ג'ראח, בדרום הר חברון ובבקעת הירדן יהיו חשופים לברוטליות גבוהה יותר של כוחות הביטחון.

ה"אשמה" תהיה כבדה, כי פנטזיית הג'נוסייד לא תתממש, ופנטזיית מיטוט החמאס לא תתממש, ופנטזיית החזרה לגוש קטיף לא תתממש. הימין ייצא מן הקטסטרופה הזאת עם שורה של כשלונות מפוארים על שמו וללא שום "הישג" מאזן. על כן יהיה צורך דוחק לטפול את כל הכשלונות על "הבוגדים", כפי שזה כבר קורה מזה שנים: גם את ההתנתקות, שהימין יזם והעביר, וגם את התחזקות החמאס, שנתניהו אחראי לה ישירות, טופלים על "הסמול". יריית פתיחה, מילולית, ניתנה לכך באספסוף שהתכנס מתחת לביתו של ישראל פריי ושיגר לעברו זיקוקים.

כל מה שקורה ונאמר בשבוע האחרון משדר: כללי המשחק השתנו. הם השתנו במובן הזה שהצורך המעיק לבסס את זיקתו של אדם לפעילות עוינת כלשהי אינו נאכף ואינו מורגש; כל הפלסטינים הם חמאס, כל הערבים פלסטינים, כל השמאלנים ערבים. וכל הנצרות משוחררות.

שובו של המודחק: ארצות הצללים

אני חוזר כעת לספר של נעמי קליין ולאחד הנושאים המרכזיים בו, "ארצות הצללים". אלה הם אותם אזורי מציאות שלמים שמבחינת תושבי העולם המערבי, החיים בשפע יחסי, נמצאים בצל תמידי, מחוץ לשדה הראייה; סבל ומצוקה שוררים שם דרך קבע, אך הם לא מגיעים כמעט לעינינו ולתודעתנו, הודות למערכת משוכללת של תיחום, גידור, חלוקת עבודה, הסדרים מדיניים וכלכליים שמוודאים שמה שקיים בארצות הצללים יישאר שם ולא ייצא.

רק שכל העולם הנראה והנוח שלנו נשען ועומד על ארצות הצללים. כך היא כותבת:

"השכבה החיצונית של השווקים שאיתה בני המעמד הבינוני בחלקים האמידים של כדור הארץ באים במגע – חנויות מזון מוארות באור יקרות, תחנות דלק, אתרי אינטרנט מעוצבים ומשרדים משעממים – אינם כל הסיפור של הקפיטליזם; הם חלון הראווה שלו. כל ההישגים האלה נשענים על ניצול של עובדים, צרכנים ומשתמשים, אבל הם גם ניצבים על חלקים חבויים יותר של שרשרת האספקה, אזורים של ניצול קיצוני, הסגר של בני אדם, והרעלה של מערכות אקולוגיות, שאינם סתם מעידות פתע במערכת אלא חלק אינטגרלי ממה שתמיד הניע את העולם שלנו.

לצורך המפה הזאת, אפשר לקרוא להם ארצות הצללים. זהו המרתף המתעוות והדחוס של הכלכלה הגלובלית שלנו, לכאורה חסרת-חיכוך. עשורים שלמים של מיצוי כל טיפת תועלת מכל חוליה בשרשרת – המכרות ואזורי התעשייה שבהם מופקים חומרי הגלם; המפעלים ובתי המטבחיים שהופכים אותם לחלקים של מוצרים מוגמרים; הרכבות והספינות שמובילות אותם לרוחב יבשות ואוקיאנוסים; המחסנים שממיינים ומאחסנים אותם מוכנים לקליק של עכבר; המשאיות שמסיעות אותם כשהקליק מגיע; הרי האשפה והנהרות המזוהמים שאליהם השפוכת מוצאת את דרכה; מגרשי המשחקים הנוצצים שבהם עשירי-העל מתפנקים – כולם מתווים סיפור ברור, גם אם מוכר לעייפה, של ביזה.

מה שמזעזע באמת זה פחות הסיפורים עצמם ויותר העובדה שהם כבר לא כל כך מזעזעים. רבע מאה אחרי שפרסמתי את "לא לוגו", זה נראה לנו מובן מאליו שעל מנת שאשה צעירה בניו יורק או בלונדון או בטורונטו תלבש פריט של אופנה מהירה, נשים צעירות אחרות צריכות להסתכן בכך שיישרפו לאפר במפעלי טקסטיל בדאקה בבנגלדש. או שרשתות התאבדות ללכידת עובדי אלקטרוניקה שהתייאשו מן החיים הן חלק נורמלי מן הארכיטקטורה של מפעל שמייצר את הטלפונים הסלולריים שלנו בשנצן בסין. או שערים כמו דובאי ודוחה נבנות ומתוחזקות בידי צבאות של מהגרים, שחיים ועובדים בתנאים כה ירודים, עד שאם הם נהרגים במהלך עבודתם, המעסיק אינו נושא בשום אחריות. או שעובדי מחסנים בניו-ג'רזי נאלצים להיאבק באחד משלושת האנשים העשירים בעולם כדי לזכות בהפסקות מספיק ארוכות להגיע לשירותים. או שמסנני תוכן במנילה צריכים לצפות בעריפות ראשים ובאונס של ילדים כל היום כדי לשמור על הפיד ברשתות החברתיות שלנו "נקי". או שכל הצריכה והשימוש הפראי באנרגיה שלנו מפרנסים דליקות בפרברים הראוותניים של לוס אנג'לס וסונומה, דליקות שאסירים נשלחים לכבות אותן, ומקבלים שכר רעב תמורת העבודה המסוכנת הזאת, בשעה שמהגרים ממרכז אמריקה, שסבלו מאסונות אקלים משלהם, קוטפים אבוקדו ותותים באוויר הרעיל – ואם הם נהיים חולים או מוחים על תנאי העבודה שלהם, המעסיק שולח אותם הביתה בן רגע, ללא תשלום, נפטר מהם כמו מפרי מקולקל."

קליין, אזרחית קנדית ותושבת קולומביה הבריטית, מספרת שהמודעות שלה לארצות הצללים התחדדה בשנים האחרונות בעקבות הגילויים המזעזעים על קברי ילדים באתרים של בתי ספר ופנימיות בקנדה, ששימשו ל"חינוך מחדש לנצרות". לאורך כל המאה ה-20, יותר מ-150 אלף ילדים של שבטים ילידיים נלקחו בכוח מהוריהם וסבלו בבתי הספר האלה התעללות פיזית, רגשית ומינית, תוך שנאסר עליהם לדבר בשפת אמם. זו רק חתיכה אחת מתשבץ רחב יותר של "הנכבה"  הצפון-אמריקאית – השמדת השבטים הילידיים בידי המתיישבים האירופים. קנדה עשתה דרך ארוכה להכרה בפשעי העבר האלה, בפיצוי הצאצאים ובשיקום שרידי השבטים, דרך משמעותית הרבה יותר משכנתה בדרום, אך הדי הפשעים לא שככו.

עזה היא ארץ הצללים שלנו. המקום המודחק, המורסה הפתוחה שהמבט ניסוט ממנה כל הזמן, אבל היא מנקרת בתודעה, פוצעת את הזיכרון, מסרבת להיעלם. בעזה רשומים כל פשעי הכיבוש הישראלי, ומי שרוצה לצלול שוב אל שרשרת הטעויות, ההכאות על חטא, ההסתרות והגילויים, מוזמן לקרוא את הראיונות המקיפים שערך יזהר באר עם מושלי עזה וקציני פיקוד דרום בעשור האחרון, בבלוג "פרות קדושות". הכל כתוב שם. ההיסטוריה שלנו, היסטוריה מאד קרובה, עקומה כל כך.

מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?

כן, משה דיין חשב שזה אפשרי. "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו", הוא קבע. טעות איומה ונוראית – החרב לא נשמטה מאגרופנו, והנה בכל זאת, נכרתים חיינו. שוב ושוב ושוב, בחרבות ברזל. טעות שהונחלה לדורות של ישראלים, בלכתם ובשוכבם ובקומם, עד שנמסכה בזרם דמם, והם לא מסוגלים עוד לדמיין חיים במצב צבירה אחר, לא אגרופי.

אני כותב את הדברים האלה על רקע שיטפון של קריאות לביצוע ג'נוסייד בעזה. מכתב פתוח של עשרות רבנים בציונות הדתית קרא לצה"ל "לא להתחשב באוכלוסייה אזרחית של האויב". השיבה לעזה היא חלום מתוק של הימין מאז ההתנתקות, וחסידיו המשיחיים קפצו על העגלה בששון ובשמחה. לאחר ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, ח"כ אורית סטרוק נשאה עיניה לדרום: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם העזיבה של חבל עזה הייתה כרוכה בקרבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל, ויבוא יום שנשוב אליו". שימו לב לשקר "הקורבנות של עזיבת עזה" – מאחוריו מסתתרת המציאות המדממת של השהייה בגוש קטיף, אשר גבתה הרבה יותר קורבנות. בעיצומו של השבוע הראשון למלחמה, ח"כ עמית הלוי מן הליכוד שירטט תכנית מפורטת לטבח המוני, בעקבותיו טרנספר של מאות אלפי עזתים למצרים, והתיישבות מחדש במקומם. ח"כ שמחה רוטמן הצהיר שמטרת הלחימה היא ש"ילדינו יוכלו להסתובב חופשי ברחובות עזה".

חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים.

קליין, שוב:

"האם זה חלק ממה שאנחנו עדים לו? קונספירטורים אלימים יותר ויותר בעולם המראה חוששים שיכנסו אותם, ינהגו בהם כנחותים, יכבשו אותם, ואז "יצמצמו" את אוכלוסייתם כיוון שהם יודעים, ברמה כלשהי, שאלה הגישות החסלניות שהביאו לעולם את זכויות היתר שלהם ועדיין משמרות אותן, זכויות  שבהדרגה הולכות ומתערערות? האם הם מבועתים מכך שאם האמיתות של ארצות הצללים – בעבר, בהווה ובעתיד – אי פעם ייחשפו במלואן, ומשמעותן תופנם, התוצאה ההכרחית תהיה היפוך תפקידים דרמטי, שבו הקורבנות הופכים מקרבנים?"

ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע. מעגל הדמים שוב חג סיבוב שלם. האם לחפצי החיים משני עברי הגבול נותרה תקווה לדרך אחרת? 

"אין הידברות עם ברברים"

אני נכנס כעת לשדה המוקשים שנקרא "ישראלים שמעזים להציע הידברות עם החמאס". על כל צעד ושעל צפויות צעקות ביניים, הטרלות, הערות אישיות נבזיות, הסחות דעת, פייקים למכביר ומה לא. בכל זאת אצעד בדרך חסרת המוצא הזאת, מבלי לקוות לשכנע אף אחד. רק אניח כאן את העובדות הידועות לי והמסקנות שנובעות מהן. עדות, תזכורת, זיק של מחשבה, שלא הכל הוא כפי שמצטייר ברגע הזה, המר והכואב.

לפני הכל אולי נתייחס לטיעון שצץ בימים האחרונים; כיוון שראיתי אותו אצל עיתונאי שמאלן ידוע מאד, וגם אצל היסטוריון שמאלי, אני מניח שהוא די רווח. הטיעון הוא בפשטות שעם ברברים אין מה לדבר על פיוס. האכזריות שהחמאס גילה במתקפה שלו, שהגיעה עד כדי התעללות סדיסטית, מוכיחה מעל ומעבר שמדובר בחיות אדם שאין שום טעם לנסות להגיע איתם לאיזושהי הבנה.

הטיעון הזה מוכר ממעגלים קודמים. הוא מופעל, כמו רימון, על ידי טריגר שואתי: החיזיון של יהודים חסרי אונים שנטבחים בידי גויים סדיסטים. זה טריגר רב עוצמה, שיכול להפוך שמאלנים בן לילה לתאבי נקם כזאבים מוכי כלבת. במהלך "עופרת יצוקה" (ינואר 2008) פירסם ירון לונדון מאמר בשם "טיפול בהלם" ובו המליץ "להמם את האוכלוסייה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן", כגון הרעבת האוכלוסייה והפצצת ריכוזים עירוניים, שעלולה לגבות מאות הרוגים. בקרב רוב רובו של הציבור הליברלי בארץ, דיני המלחמה הבינלאומיים – שנחקקו, כזכור, בתגובה לפשעי הנאצים – הם בגדר המלצה לא מחייבת, וניתן להשליך אותם מאחורי גבנו מתי ש*אנחנו* החלטנו שזהו, נמאס לנו ולא משחקים יותר.

אין חולק על העובדות; שוב, מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית, מעוררת חלחלה, כלפי מאות ישראלים שנקרו על דרכם. הדברים שיבואו כעת אינם, בשום אופן, ניסיון למחול או להצדיק. הקשר והשוואות אינם הצדקה. מי שעקב גם גילה שכל ארגוני זכויות האדם (בצלם, HRW, אמנסטי), שבארץ מוצגים כאנטישמיים מושבעים, גינו במילים החריפות ביותר את פשעי המלחמה של החמאס (וגם נעמי קליין, אגב). זה לא צריך להפתיע אף אחד.

ובכן: "עם ברברים אין מה לדבר על פיוס". האומנם?

אחד, במלחמה נעשים מעשי זוועה מכל הצדדים. גם בשבוע הזה בלבד תועדו מעשים ברבריים של חיילי צה"ל בגופות של המחבלים. נכון, פחות ברבריים משל החמאס; זאת לא תחרות, אני מקווה. צבאות של אומות תרבותיות בתכלית (אמריקאים בכלא אבו-גרייב, צרפתים באלג'יר) ביצעו מעשי זוועה, לפעמים כחלק משגרת פעולה. מאז ומעולם היתה המלחמה הפקק שמשחרר את הסדיזם האנושי (מוטב לומר, הגברי), הרישיון המוחלט לתת לו דרור.

שתיים, ברבריות איננה נמדדת רק ברגש (הגועל או הדחייה) שמעורר בנו אקט מסוים, אלא גם בחומרת תוצאותיו. לחיצה על כפתור שמשגר פצצה מגובה של 3 ק"מ היא תזוזת אצבע שמותירה אותנו אדישים; אבל התוצאה שלה, בוודאות, היא מחיקת משפחה שלמה, גברים נשים וטף, שאין להם שום קשר לטרור או ללחימה. ברבריות של אדישות צוננת לתוצאות גם היא ברבריות. על האבחנה הכוזבת בין כוונה לידיעה וודאית מראש בהקשר האחריות המוסרית כתבתי פעמים רבות, ולא אחזור אליה שוב; ממילא היא רק נדבך טקטי במהלך הירידה מטה בסולם המוסרי.

רוח מבצע "חרבות ברזל" משדרת במפורש שמדובר בפעולת נקם חופשיה מרסן הדין הבינלאומי: "דגש על נזק ולא על דיוק", מסר דובר צה"ל, ושר הביטחון פירש: "מצור מוחלט", "אנחנו נלחמים בחיות אדם, ונוהגים בהתאם". ההנחה שאף אחד לא מעז לערער עליה היא שכל 2.2 מיליון תושבי עזה הם חיות אדם, ולכן כולם יישאו באסון ההומינטרי (מצור מוחלט). אם לא – הרי מדובר בעונש קולקטיבי האסור בדיני המלחמה. כאן כבר לא תועיל המנטרה "החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, זו אחריותו", כיוון שלתושבים אין מוצא מן המצור המוחלט שכופה ישראל.

ושוב, בפעם האלף: להוריד פצצה על בית מגורים של משפחה זהו פשע מלחמה גם אם פעיל חמאס מתגורר שם. הסייג שמוכר בדיני המלחמה מאפשר הפצצה כזאת רק אם נעשה בבית שימוש לוחמתי – מפקדה, מתקן אימונים, מחסן נשק וכד'. אם טיל היה נוחת על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה, ומחסל את כל בני ביתו, אף אחד לא היה מתייחס ברצינות לתעמולת החמאס שמדובר בפעולה לוחמתית ושזו אשמתו של מפקד אוגדת עזה שהוא עושה שימוש בנשים ובילדים כמגן אנושי.

אבל זה בדיוק מה שישראל עשתה לבית משפחת אבו-קוטה ברפיח (19 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת אבו דאן במחנה הפליטים אל-בורייג' (14 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת שעבאן בשכונת אל-נאסר (6 הרוגים), ולעוד מאות רבות של תושבים בעזה. "התקפות רחבות מאד, אבל לא כירורגיות", זו לשון ההמעטה המטשטשת, כסם הרגעה, של ראש מטה חיל האוויר. ושוב, אף אחד בעולם לא מתייחס ברצינות להצדקת המגן האנושי. גם הישראלים לא באמת מאמינים בה, וכשאתה מצביע על העדויות הסותרות, הם גולשים מיידית לשיח הנקמה ("זה מה שהחמאס עשה לנו, מה אתה מציע, לשתוק", וכו').

נכון, החמאס טבח באזרחים וביצע פשעי מלחמה נוראיים. אם כך, מוטב שישראל תדבר גלויות על "מידה נגד מידה" (עוד סעיף שלא קיים בדיני המלחמה), או על שבע מידות כנגד מידה, במקום לפברק לגיטימיות שלא קיימת לפשעי מלחמה.

הבעיה השלישית והמרכזית בטיעון של "אי אפשר לדבר עם ברברים" , היא שאין קורלציה בין אכזריות החיילים בשטח לבין הפרגמטיות של ההנהגה. אלה זירות התנהלות שונות מאד, בתנאים שונים מאד, והאנשים שפועלים בהן שונים. חיילים מצריים במלחמת יום כיפור כפתו שבויים, הוציאו אותם להורג, ואז כרתו את ראשיהם ושפכו את מעיהם. חיילי צה"ל אנסו ורצחו נערה בדואית ב-1949. והיו עוד סיפורי זוועה. ובכל זאת, החיילים המצריים פעלו תחת מרותו של המנהיג הערבי הפרגמטי ביותר במחצית השניה של המאה ה-20', אנואר סאדאת, שזמן קצר לאחר המלחמה פתח במו"מ חשאי עם ישראל ומקץ שנים ספורות חתם איתה על הסכם שלום מלא. למעשה, הפרגמטיות של סאדאת נולדה עוד קודם לכן, בתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות ה-70' הוא העביר לישראל הצעה ברורה לשלום תמורת החזרה של חצי האי סיני, וממשלת גולדה-דיין-גלילי היהירה דחתה אותה. מה שאילץ אותו לנקוט בצעד הפרגמטי הבא – לפתוח במלחמה נגד ישראל כדי להשיב למצרים את מה שנגזל ממנה בכוח ואי אפשר להשיב בדרכי שלום. ישראל למדה בדרך הקשה להקשיב לאיתותי שלום.

לא לקפוץ; זו אנלוגיה, לא זהות. מצרים אינה חמאס וסינוואר אינו סאדאת. אבל כפי שנראה בהמשך, החמאס אכן העביר הצעות לרגיעה לישראל, וישראל דחתה אותן. עוד לפני שנגיע לכך, הנקודה הבסיסית היא שאכזריות בשדה הקרב, או הטרור, איננה סותרת מחשבה פרגמטית של המנהיגים ששלחו את מי שהתבררו כסדיסטים לשטח. ולפעמים אפילו יש הרמוניה ביניהן.

שרשרת המבצעים של ישראל הפכה את עזה לגיהנום ב-15 השנים שקדמו למלחמה הנוכחית: 5,300 הרוגים, יותר ממחציתם בלתי מעורבים. כמות בלתי נתפסת של נכים ופצועים, עשרות אלפי משפחות שנחרבו, בתים שנהרסו, וכל זה רק במהלך המבצעים, שהרי גם שגרת המצור הפכה את הרצועה ללא ראויה למגורי אדם. האם קשה כל כך לישראלי לדמיין מה כל זה עושה לצעיר שמתגייס לחמאס? כמה זעם נבנה בו, שנה אחר שנה, מבצע אחר מבצע, כשמאות ילדים מתים נערמים סביבו, והחמאס אינו מצליח, חרף ניסיונותיו החוזרים, להשיב לישראל מכה שווה בעוצמתה? הרי הישראלים חטפו רק מכה אחת שמשתווה בעוצמתה לכל אחת מהמכות שספגו העזתים בתקופה הזאת; והביטו בהשתוללות הזעם והשנאה, שיח הג'נוסייד שנהיה נורמלי כאן. האם קשה להבין שאוכלוסיה שספגה כבר ארבע מכות איומות כאלה תטבע בתהומות של שנאה ותאוות-נקם? "אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם"? (הסוחר מוונציה, ויליאם שייקספיר, תרגום : אברהם עוז)

לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה.

* * *

בת 19 מבארי, שניצלה מן הטבח:  "אל תגידו כיפת ברזל, זה פלסטר. אל תגידו חיילים, זה פלסטר. שנים אנחנו מדברים על זה, שנים. מפקירים אותנו… איך אני אמורה  לקום בבוקר ולדעת ש-4 וחצי ק"מ מקיבוץ בארי, בעזה, יש אנשים שזה לא נגמר בשבילם. מי שמדבר על נקמה, תתביישו. אני, אחרי כל מה שעברתי, כל כך הרבה כוחות אני מאבדת בכל פעם שאני שומעת את המילה 'נקמה'… אל תגידו לי חיילים, אל תגידו לי הגנה. תגידו לי פיתרון מדיני."

* * *

הידברות והרגעה: האופציה שאין להעלות על הדעת

נקודת האפס היא ההתנתקות – אותה החלטה מדינית שהליכוד הוביל אחרי שקיבלה רוב בתוך מפלגת הליכוד (23 מול 17); בין המצביעים בעד היה בנימין נתניהו. סתם, לרקורד. עוד לרקורד: מטרתה העליונה של ההתנתקות לא היתה להביא לרגיעה מול עזה אלא, "להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדברי יועצו של שרון, דב וייסגלס, בראיון "הפורמלין" המפורסם; הקפאה שהיתה, כמובן, צ'ק פתוח להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. הדברים האלה ידועים, ואז נשכחים, כלומר מושכחים בכוח, כך שאי אפשר לחזור עליהם מספיק. בניגוד לשקר הנפוץ של הימין, ההתנתקות לא נהגתה ולא הוצאה לפועל כתכנית שמטרתה להשקיט את גבול הדרום.

מחנה אחד בקשת הפוליטית היה מודע לכך: השמאל הרדיקלי. נציגיו התנגדו להתנתקות במתכונת שהוצגה; הם חזו מראש שמהלך חד-צדדי, אשר אינו מותיר שום נכס בידי הפלסטינים, יוביל לאסון. תנועת "גוש שלום" דרשה "הידברות עם הרשות הפלסטינית על מסירת הרצועה לידיה, חופש תנועה ליאסר ערפאת כדי שיוכל להגיע לרצועה, פיקוח בינלאומי על הרצועה, פתיחת מו"מ לשלום עם הרשות, מסירת המבנים המפונים בשלמותם לידי הרשות או לידי גוף בינלאומי כמחווה של רצון טוב וכן פתיחת הרצועה לקשר עם העולם בים, באוויר וביבשה." בתנועה הזהירו מפני "תוכנית להפיכת רצועת עזה לבית כלא פלסטיני אחד גדול, בלא שתהיה לתושבים הפלסטינים יכולת לצאת משם לישראל או לשטחי הגדה." בתנועת "יש גבול"  אמרו: "התוכנית חד-צדדית, פוסלת את קיומו של פרטנר פלסטיני בצד השני והיא תוכנית רעה. אנחנו לא יכולים לעודד תוכנית שרק צד אחד לוקח בה חלק".

תגזרו ותשמרו את זה לפעם הבאה שמטיחים בכם שהשמאל הרדיקלי תלוש מן המציאות.

כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. את הכרוניקה המדוקדקת של האירועים שקדמו למבצע, כיצד ישראל ממש התנקשה ברגיעה שהחמאס ביקש שוב ושוב להאריך – תוכלו לקרוא בתחקיר הנרחב שכתבתי שנה אחרי. מדוע ריסקה ישראל את התהדיאה? גם על כך תוכלו לקרוא שם. בישראל היו מאד לא רגועים מן הרגיעה, וחששו מהשלכותיה. הנה דברים שכתב צבי בראל במרווח הזמן הטעון ההוא, בין ריסוק הרגיעה לבין פרוץ "עופרת יצוקה": "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב לה רגיעה גם שם [ביהודה ושומרון]. נדמה כי הגרסה המדויקת למה שקורה הוא שישראל מעדיפה להגביל את שדה הקרב למקום שבו כבר "רגילים" אליו, בדרום, מאשר לתת בידי חמאס עוד שטחי השפעה אם לא שליטה, ובכל מקרה אין לתת בידי חמאס תירוץ להפעיל את התהדיאה גם בגדה."

מה קרה ליוזמות הרגיעה האחרות? ישראל אפילו לא שקלה אותן. בעיצומו של מבצע "צוק איתן" הזכיר ד"ר יונתן מנדל שורה של סירובים ישראלים לדון בהצעות רגיעה של החמאס (אני מודה ליונתן על העזרה באיתור המקורות):

1997: השיח' אחמד יאסין העביר לישראל, דרך מלך ירדן, הצעה להפסקת אש (הודנה) של 30 שנה. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שחשף את דבר ההצעה ב-2004, אמר כי ישראל כלל לא דנה בה. "אם היום היו מציעים הצעה כזו אני בטוח שלא היינו דוחים אותה על הסף", הוא הוסיף. אני מפקפק בכך.

1999: השיח' יאסין שוב מעביר הצעה, להודנה של 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

2006 (ינואר): בראיון ל-CNN מציע מחמוד א-זהאר הודנה שלמה תמורת מדינת פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה לא נענתה.

2006 (נובמבר): יועץ בכיר להנייה, אחמד יוסף, מציע בשם החמאס הודנה של 25 שנים תמורת סיום הכיבוש בגדה ובעזה. יוסף הסביר את היגיון ההצעה כך: "בתקופת הרגיעה והמשא המתן הזאת, נוכל לדון בסוגיות החשובות של זכות השיבה ושחרור אסירים. על הדור הבא של פלסטינים וישראלים יוטל להחליט אם לחדש או לא לחדש את ההודנה ואת החתירה לשלום בדרך המשא ומתן." ההצעה פורסמה כמאמר בניו-יורק טיימס, לא זכתה לאיזכור בתקשורת הישראלית בעברית, ולא נענתה.

2007: היועץ אחמד יוסף שוב מעביר הצעה, להפסקת אש בלתי מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים ונסיגה לקווי 1967. ההצעה לא נענתה.

2014 (מרץ): אחמד יוסף חוזר על הצעת ההודנה לתקופה בלתי מוגבלת. כמו כן הוא מצהיר שאם העם הפלסטיני יצביע במשאל עם בעד שלום עם ישראל, חמאס לא יתנגד. הצעת ההודנה לא נענתה.

2014 (יולי): לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה ב"צוק איתן", הגיעה הצעה נוספת להודנה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 1967 ושחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה, לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו בעסקת שליט ונאסרו שוב. ההצעה לא נענתה.

2015: בשיחות חשאיות על הודנה ל-5 שנים, בתיווך אירופאי, מתגבש התוואי הבא: הסרת הסגר ופתיחת כל המעברים לייבוא ולייצוא של כל סוגי הסחורות; הקמת מעבר ימי (נמל צף); ניהול משא ומותן על שחרור אסירים תמורת גופות החיילים הישראלים. השיחות אינן מבשילות להסכם.

2018: החמאס מעביר הצעה להודנה ארוכת-טווח, לאורך שנים, תמורת הקלות ניכרות במצור על הרצועה, אישור להקמת פרויקטים גדולים בתחום התשתיות ועסקה לחילופי גופות ושבויים. ההצעה לא נענתה.

ספרתם? 9 הצעות עד ל-2018, ומתוכן 8 לא זכות לתגובה ישראלית בכלל. אי אפשר שלא להיזכר בהתעלמות הגורלית של ממשלת גולדה מהצעת סאדאת ב-1971, כמו גם בסירוב הגורלי של ממשלת שרון לדון ביוזמת הליגה הערבית ב-2002. ישראל אפילו לא פתחה לדיון את ההצעות המקדמיות האלה. מה עושה ארגון מיליטנטי אבל גם פרגמטי אחרי שכל ניסיונותיו להגיע להרגעה בדרכי משא ומתן זוכים להתעלמות? אתם יודעים מה.

[קריאת ביניים: אלה היו הצעות סרק, לא רציניות, מלכודת פתאים. ובכן, אי אפשר לטעון מצד אחד של הפה שהחמאס לא הציע אף פעם רגיעה ומצידו השני של הפה לפטור את כל הצעותיו מבלי לבחון אותן אפילו; לא תום לב יש כאן ולא רצון אמיתי לבחון אלטרנטיבה לא צבאית להיחלץ מעגל הדמים שהדרך הצבאית לכדה אותנו בתוכו].

על 9 ההצעות האלה צריך להוסיף את היוזמה העצמאית של המתווך גרשון בסקין בשנת 2012, בשיתוף עם איש הקשר שלו בחמאס משיחות שליט. השניים ניסחו הצעה ובה מנגנון שימנע מישראל לבצע פעולות סיכול ממוקד תמורת הוכחה שהחמאס פועל למניעת התקפות טרור שלו ושל הפלגים האחרים. ההצעה הועברה למפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, מוחמד ג'עברי, למנהיגי החמאס בחו"ל, ובמקביל לבכירים ישראלים. ג'עברי הביע נכונות להתקדם בה, אבל באותו יום שקיבל אותה לידיו, ישראל התנקשה בו; זו היתה יריית הפתיחה של מבצע "עמוד ענן". גרשון בסקין כתב בעקבות המבצע:

"כמה ממפקדי כוחות הביטחון היו מאד מתוסכלים מהעובדה שהסכמי רגיעה קודמים הציבו את ישראל בעמדה חלשה יותר, כאשר חמאס קובע את התנאים. אותם מפקדים קראו לחידוש כושר ההרתעה של ישראל… הגאונים האסטרטגיים האלה נכשלים בהבנת העיקרון שמה שמעולם לא עבד בעבר, לא יעבוד גם עכשיו…. חיסולו של ג'עברי היה סיכול האפשרות להפסקת אש ארוכת טווח. נתניהו נהג בחוסר אחריות משווע, תוך שהוא מסכן את אזרחי ישראל ופוגע פגיעה משמעותית בגורמים החשובים המעטים היותר פרגמטיים בחמאס."

האם החמאס הוא בן שיח אפשרי? ישראל לא במעמד שהיא יכולה לחרוץ דעה בעניין, כיוון שהיא לא בת שיח אפשרית. פרופ' שאול משעל טוען במשך שנים שבחמאס יש יסודות פרגמטיים שאפשר וצריך להגיע איתם להסדרה, פרופ' מנחם קליין משוכנע שבחמאס יש צד פרגמטי חזק, גם ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מחזיק בדעה הזאת: "צריך לדבר עם החמאס – לדבר עם האויב, לקיים דיאלוג אמיתי, חשאי וסודי. אם לא, אנחנו בדרך לבכייה לדורות, יהיה עוד סבב ועוד סבב ובסוף נמצא את עצמנו בתוך עזה – אנחנו מאבדים שליטה על הגורל שלנו". הטענה שרק עוכרי-ישראל שחורשים את רעתה, או רק אנשים ללא שום הבנה של העולם הערבי והאיסלאמי, מסוגלים להאמין שדיאלוג עם החמאס הוא צורך ביטחוני חיוני של ישראל – היא דעת הבל; ובמקרה הרע, טקטיקת אד-הומינם נחותה לסלק קולות אלטרנטיביים מן השיח המונוליטי על עזה.

ואולי חמאס הקצין מעבר לכל אפשרות דיאלוג? כן, אולי. אולי גם ישראל של סמוטריץ' ובן-גביר כבר הקצינה מעבר לכל אפשרות דיאלוג? אולי נפסיק להיתלות בפגמים של הצד השני רק כדי לא להבחין בפגמים שלנו? ואיך זה בדיוק משרת את העמדה הישראלית, לומר שאחרי שסיכלנו כל סיכוי להודנה עם החמאס במשך 25 שנה, ודחפנו אותו לנקודה הכי מיליטנטית שאי פעם היה בה – כבר אין עם מי לדבר? מי שטרח כל כך קשה שלא יהיה עם מי לדבר, אולי עדיף שישתוק.

רגיעה איננה הסכם שלום. לאף אחד אין אשליות שארגון החמאס יוותר על חלום פלסטין הגדולה. מנגד, לאף אחד גם אין אשליות שחברי הכנסת אורית סטרוק ועמית הלוי ושמחה רוטמן יוותרו על החלום לחזור ולהתנחל בעזה. הפנאטים בשני הצדדים יחשקו שיניים ויגנזו את חזיונות יום הדין שלהם. להיתלות בהם כתירוץ לאי-פעולה, או כתירוץ לטבח, זהו פשע כפול – הן כלפי קורבנות ההווה והן כלפי קורבנות העתיד, שמנענו מהם את אפשרות החיים.

איך ינהג החמאס בהסכם רגיעה אמיתי? אם לשפוט על פי העבר, יש לו קרדיט אמין יותר מאשר לישראל. אף צד אינו תמים, אך אם יבואו הצדדים בידיים נקיות להסכם רגיעה של 6 חודשים, כפי שהוסכם לפני "עופרת יצוקה", זאת תהיה נקודת התחלה מצוינת. הסכם כזה יזכה לתמיכה בינלאומית מסיבית – מן העולם הערבי, אירופה וארה"ב. מה זה תמיכה – מדינות העולם יעמדו בתור כדי לסייע לשימורו, שכן הפצע המדמם של עזה משלח גלי הדף שליליים בכל העולם.

איך ייראה ההסכם? ככל שהציפיות צנועות יותר, כך סיכויי ההצלחה גדולים יותר. לפני הכל, הפסקת אש ופעולות איבה. שני הצדדים ייאלצו לוותר על שליטה מוחלטת בשטח החיכוך; כוח או"ם יוצב שם. לישראל הוויתור על שליטה מוחלטת קשה מאד, בהיותה רגילה להפר את הריבונות הטריטוריאלית של כל שכנותיה, גם בשגרה. במרוצת הזמן, ישראל תיאלץ לוותר על מפתחות שליטה נוספים, תמורת התחייבות של החמאס ושאר הפלגים החמושים להימנע מכל יוזמה צבאית. גם את זה קשה לראות את ההנהגה הישראלית בולעת: ויתור על המצור הימי, נמל תעופה בינלאומי בעזה, ויתור על השליטה במרשם האוכלוסין בעזה (לא ידעתם, אה? ישראל שולטת גם בו). שחרור אסירים כמובן. הצעדים האלה יתקדמו בהדרגה, רק לאחר שייבנה אמון הדדי. כל צעד ילווה בפיקוח ובקרה בינלאומיים, וכל מחלוקת תובא בפני בוררות בינלאומית.

בלי ספק, בכל שלב הקיצונים בשני הצדדים צפויים לנסות ליירט את האמון שנבנה; האתגר הגדול של ההנהגות יהיה להכיל ולרסן את הפרובוקציות, ובטח שלא לעודד אותן בחשאי.

מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית.

הסכמי אי-לוחמה נחתמים בין צדדים לוחמים. הצדדים לא מתפרקים מנשקם, ודאי לא כששניהם מייצגים יישויות מדיניות נפרדות. בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיונות של מומחי הביטחון שלנו, מה שמבטיח את ההרתעה הוא הבנתם של שני הצדדים שיש להם מה להפסיד, וההפסד יהיה כואב מאד, יותר מאשר חזרה לדרך המלחמה. לשם כך יש לוודא שההסכמים משאירים בידי כל צד נכסים ממשיים, שלא היו בידיו קודם לחתימת ההסכמים, ושיקשה עליו מאד לוותר עליהם. נכון לעכשיו, בידי החמאס יש אפס נכסים כאלה. זאת הסיבה שהחמאס (ובעצם, כל אוכלוסית עזה) אינו מורתע באמת מן המכות הצבאיות האדירות שמונחתות עליו מזה 17 שנה.

קריאות ביניים

הקריאות ביציע מתגברות. "החמאס הוא לא שחקן רציונלי", "אמנת החמאס קוראת להשמדת ישראל", וכן הלאה. תפקידן של הקריאות האלה הוא אחד: למנוע כניסה אמיתית למסלול של הידברות. החמאס כבר הוכיח הרבה פעמים, במהלך המגעים העקיפים איתו דרך מתווכים מצריים, שהוא לא רק אויב רצחני אלא גם שחקן רציונלי; המחשבה שהוא שניהם גם יחד קשה לעיכול, אבל זו האמת. "הסיכון גדול מדי", זועקים המתריעים. ואללה? והסיכון שבהינעלות על דוקטרינת ההרתעה הצבאית לא גדול מדי? יותר מ-1,300 הרוגים ו-130 חטופים זה מחיר נסבל?

"ואם תהיה שוב שבירת כלים, עוד מתקפה מעזה?" ובכן, גם ישראל לא עומדת בפני סכנת פירוז. ועדיין יש לה את הצבא החזק באיזור כדי להגן על תושביה. מי ששובר הסכמים הגנתו פוקעת. הבעיה האמיתית היא לא לשבור הסכמים, בזה יש לצדדים ניסיון רב, אלא להידבר ולהגיע לחתימתם. הסכמים אמיתיים מכילים בטחונות לתרחישים שונים, מהפרות קלות (שמטופלות בידי גורמים נייטרליים) ועד להפרות טוטאליות, כמו מלחמה, שבה הצדדים פורקים כל עול.

והנה, הצדדים פרקו כל עול כבר עכשיו, בלי הסכמים. יש למישהו ספק שהסכמים רק יקטינו את הסיכוי לכך, לא יגדילו? יש למישהו בדל ראיה לכך שהסיכון הקיומי לישראל מרגיעה עם החמאס גדול מהסיכון הקיומי ממצב של לוחמה, וב"ראיה" אני מתכוון לדברים שכבר קרו ונותחו, ולא לחרדות שואתיות שנמצאות מחוץ לתחום הדיון הרציונלי?

אני חוזר אל הדברים שכתבתי בתחילת הפוסט: צריך להיות מיואשים, ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. צריך להגיע עד לייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו מחזיקים את עזה במצור. רק אל תאמרו שההידברות נוסתה (היא לא), או שהיא נכשלה (היא לא), או שהחמאס אינו בר-שיח (הוא כן).

"תגיד את זה לתושבי עזה!". לא, אני לא אגיד את זה להם. הם לא הקהילה הפוליטית שלי. אני מדבר לקהילה שלי, ובעיקר תובע תשובות ופתרונות מן הממשלות המקולקלות שלי, שלוקחות את כספי המיסים שלי, ומשקיעות אותו בפרוייקטים מטורפים של מיגון ובשכלול אינסופי של אמצעי לחימה קטלניים, מבלי לחשוב על היום שאחרי. פעולה פוליטית, אמירה פוליטית, חייבת להיות מופנית כלפי מי שחייב לי דין וחשבון. החמאס לא חייב לי דיון וחשבון. למרבה הצער, הוא גם בקושי חייב דין וחשבון לתושבי עזה, בהיותו שלטון רודני. הישראלים חייבים לקחת אחריות על המנהיגים שלהם ולהפסיק להטיף לכל סובביהם. זה יפה מאד לתבוע את ראשו של ביבי שדירדר את המדינה לתהום בשלל צורות; הרבה יותר קשה ומאתגר לתבוע את ראשה של ההנהגה הבטחונית-פוליטית כולה, לרוחב המפה הפוליטית, שהפקירה את דמנו שנים כה רבות.

כן, זה היה מאד עוזר לקייס שלי לו היו נשמעים מעזה קולות שוחרי פיוס. אבל בשיא הכנות, כשאני שואל את עצמי איך הייתי מתנהג ומה הייתי מרגיש לו חיי היו עוברים עלי בגיהנום של עזה – בין הפטיש הישראלי לסדן החמאסי – אין בי שום ביטחון שהייתי מוצא בתוכי את גדלות הנפש להושיט לישראלים יד לשלום. שלא לומר האומץ לפרסם דברים ברוח הזאת מבלי לחשוש לגורלי.

"תגיד תודה שאתה חי בדמוקרטיה שבה מותר לך, אה?" אבל זה בדיוק העניין. קודם כל, מרחב הדיבור כאן הולך ומצטמצם, והדברים שנאמרים כאן לא עוברים ללא התקפות אישיות עלי, השמצות ואיומים שגוברים מיום ליום. ועדיין, כן, יש חופש דיבור נרחב יחסית בישראל, ליהודים. האם זה לא מטיל עלינו חובה כפולה ומכופלת לנצל אותו כדי לבטא עמדות שאינן זוכות להדהוד ושכפול של הקונצנזוס? האם מי שנהנים מחופש דיבור כזה, ומעדיפים לשתוק אל מול הגל העכור של הפשיזם, באמת יכולים לבוא בידיים נקיות לעמיתיהם בעזה ולצפות מהם לצאת נגד השלטון שלהם, הברוטלי הרבה יותר?

הימים הבאים עלינו לטובה ולרעה: סולידריות

אין לי שום אשליות: הפיוס לא יבוא במהרה, אם בכלל בימי חיינו, או בכלל. משוואת הרווח וההפסד אכזרית: לעזתים אולי אין כבר למה להפסיד, אבל לישראלים עוד יש הרבה מאד. מדינה שבסך הכל מספקת רמת חיים מערבית לחלק ניכר מתושביה (בניכוי חלק ניכר אחר), עוד יש לה לאן להידרדר. זה כבר התחיל לפני המלחמה, התחושה שאנחנו מתחילים להפסיד נכסים ישראלים מוצקים – מוניטין, רמת חיים, חופש דת. שהעולם הישן הולך ונמוג. אבל עדיין המרחק בינינו לבין העזתים, תושבי ארץ הצללים, עצום. יש רחובות. הבתים עומדים על תילם. יש מים וחשמל, יש קפה מקולומביה וחרדל מצרפת. יש לנו עוד המון דרך למטה, המאכלת עדיין לא נצמדה לגרונו של כל אחד ואחד. אף אחד עוד לא מכריח אותנו לעשות ריסט לפרוייקט הציוני, ולבנות אותו מחדש על אדנים של שוויון וצדק אמיתיים.

כיוון שכך, בעתיד הנראה לעין, המחנה הזעיר שלי – ההזויים, החמוצים, האוטו-אנטישמים, הבוגדים, עוכרי-ישראל וכן הלאה והלאה – ימשיך להיות זעיר ושולי, דחוי ומושמץ, ויהיה מוכרח להפנים את השוליות הזאת אל זהותו, מבלי שתרעיל את ליבו. אנחנו מיעוט, שצריך לשרוד במציאות של סחף פשיסטי מתמיד. זו גזירת גורלנו, ואפשר לעמוד בה בכבוד. את המתווה להתנגדות שהצעתי אחרי הבחירות האחרונות צריך להרחיב ולהעמיק. יותר מכל, חשובה לנו סולידריות ועמידה נאמנה זה לצד זה ובעיקר לצד מי שבאמת זקוק לנו. אני בוחר לחתום את הפוסט הארוך הזה בתזכורת של כל הדברים שמעודדים אותי בעת הקשה הזאת ונותנים לי קצת כוח עמידה לקראת הבאות.

אני שואב עידוד מחוזקה של החברה האזרחית בישראל, מן ההתגייסות הרחבה למען תושבי הדרום, מן הסולידריות והערבות ההדדית בעת צרה.

אני שואב עידוד מקריסת האמון העיוור בממשלה, במערכת הביטחון, בצה"ל. האמון העיוור הזה, שעל טיפוחו שקדו גדודים של קציני צבא ופוליטיקאים, הרדים את תושבי עוטף עזה נגד השיפוט הטבעי שלהם, נגד תחושתם המתמשכת, מאז 2014, שהם מופקרים לגורלם. הקולקטיב הישראלי נגוע בסכיזופרניה משונה: חשד עמוק כלפי פוליטיקאים ספציפיים לצד אמון עיוור במערכות הממלכתיות ובמחויבותן לשמירת חיי אדם. יש בי תקווה קטנה, צל צילה של תקווה, שהבגידה של אוקטובר 2023, בגידת המדינה, תוביל להגדרה מחודשת של יחסי האזרח עם השלטון, שנצא לחופשי מכלוב המחשבה של הנתין אל חירות המחשבה והפעולה של האזרח הריבוני.

אני שואב עידוד מן ההבנה הגוברת בציבור שהמכשול הנחוש ביותר בדרכנו אל החופש והשוויון הוא הציונות הדתית. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמגזר שבעת מלחמה עוסק בהבערת גזרה נפרדת שמחלישה את ההגנה בדרום, בהוצאה לפועל של טרנספר בגדה המערבית ובטפטוף הרעיון של טרנספר בעזה, לא ישקוט ולא ינוח עד שהארץ כולה תעלה בלהבות. כדברי לורד פרקווד בסרט "שרק", כמה מאיתנו ימותו בדרך, אבל זה מחיר שהם מוכנים שנקריב עבורם.

אני שואב עידוד מכך שבמקביל וכמשקל נגד להתקרשות הזהויות השבטיות הדיכוטומיות – יהודים מול מוסלמים, ישראלים מול פלסטינים – מתהוות קבוצות סולידריות שפורמות את הדיכוטומיות, קוראות תיגר על קדושת השבט הקדמון, בשמו של שבט האנושיות הפשוטה. כך המשמר היהודי-ערבי ביפו שמקיים תקשורת רציפה ודואג להרגעת הרוחות בין שתי הקהילות בעיר. כך גם צוותי ההצלה הבדואים והצוותים היהודים-ערבים שהתגייסו להשמיש מקלטים בחיפה, וכך גם קבוצת פרי ג'רוזלם וקבוצות ירושלמיות אחרות שפועלות בסביבה דו-לאומית מתוחה וקשה, כל יום בשנה, ומתמידות בכך ביתר שאת בזמני משבר.

אני שואב עידוד מכך שייצר החיים, בחשבון האחרון, יגבר על ההתמכרות לזוועה.

* * *

כָּל הַזְּוָעָה שֶׁלֻּמַּדְנוּ עַד הֵנָּה לֹא הִסְפִּיקָה לָנוּ; כְּנַרְקוֹמָנִים

הֵגַבְנוּ, הִתְמַכַּרְנוּ, כְּמוֹ לֹא לְאֵל כֹּחֵנוּ לִבְלֹם,

הִתְחַזֵּינוּ כַּאֲבוּדִים. כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ יַלְדֵי טֶבַע בִּתְזָזִיּוֹת תִּרְגֹּשֶׁת

כַּלְבִּיּוֹת, מְסֻמָּמוֹת. הָיָה בְּדַעְתֵּנוּ

לְהִתְמַכֵּר לְתַגְלִית דְּחָפִים עֲרֻמִּים, רַהַב

הַמִּיָּדִיּוּת. כְּאִלּוּ רֵיחַ אֲדָמָה טְרִיָּה

מֵעִיר בָּנוּ רַק אִינְסְטִינְקְט שֶׁל חֲפִירָה. בָּנוּ,

פְּלִיטֵי עָרִים רְחוֹקוֹת, אֲנָשִׁים

בַּעֲלֵי מִזְוָדוֹת, מְעִילִים, כַּפְתּוֹרִים.

אִלּוּ יָדַעְנוּ מָה אָנוּ עוֹשִׂים, כְּאִלּוּ הִתְנַדַּבְנוּ

לִלְמֹד בְּדֶרֶךְ הֲכִי קָשָׁה, עַד נִצְטַוֶּה לִירוֹת

בִּכְלָבִים מִתְרוֹצְצִים עִם כַּף יָד אִישׁ בַּפֶּה, עַד שֶׁנִּבְהֶה

בִּמְחוֹזוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם כְּבָר בֶּאֱמֶת לֹא הִתְפַּלַּלְנוּ; כָּךְ לְהִוָּכַח

שֶׁאֵין אָנוּ אֲבוּדִים כְּמוֹ שֶׁחִשַּׁבְנוּ, אֲבוּדִים

רַק כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲבוּדִים כִּבְנֵי-אָדָם.

(מאיר ויזלטיר, 1973)

[שימו לב – עלתה גרסה מוקלטת של הפוסט כאן ועלתה גרסה מתורגמת לאנגלית כאן]

הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, ה-21 באוקטובר 2024. מימין רואים שיירת עקורים, למעשה נשים וילדים, שצולמה במחנה ג'בליה ההרוס. הגברים (מעל גיל 16) בנפרד, מרימים דגל לבן ואת תעודות הזהות שלהם. הם בדרך החוצה. משמאל רואים את מחנה הסוכות שהקימה תנועת "נחלה" סמוך לקיבוץ בארי, כהכנה להתיישבות יהודית בעזה, אירוע שהתכבד ב-21 שרים וח"כים מן הימין. הם בדרך פנימה.

התמונות האלה מספרות חלק גדול מן הסיפור, בעיקר את סופו המסתמן והולך. סדרת אירועים מהירה מאד בשלושת השבועות האחרונים, שעדיין נמצאת בעיצומה ופרטיה מאיימים כבר להישכח, אם בכלל חדרו לתודעה, הובילה אל הנקודה המפחידה הזאת. את הסיפור אפשר להתחיל בכל נקודה לאורך ההיסטוריה, בנכבה, בנכסה, ב"אזור הסייג" בנגב – הרי הן כל כך דומות. עקורים פלסטינים עם מיטלטליהם, רעבים ופצועים ותשושים, ולמולם – מתיישבים יהודים צוהלים, מתקדשים אל האדמה החדשה ששוטחה ופונתה עבורם. מתחטאים.

אני אתחיל אותו מן ההיסטוריה הקרובה מאד, מתכנית האלופים.

תכנית האלופים, טייק 1

תכנית האלופים פשוטה מאד. מטרתה – ניקוי צפון רצועת עזה, מציר נצרים ועד לגבול, מכל האוכלוסיה הפלסטינית שבו. על פי הערכת התכנית, מדובר בכ-300 אלף תושבים, אף כי בתקשורת העולמית דובר על מספר שיכול להגיע ל-400 אלף תושבים. שלב א' של התכנית: צה"ל מודיע לכל תושבי המובלעת שיש להם שבוע להתפנות דרומה, דרך שני צירים "הומניטריים". שלב ב': בתום שבוע, צה"ל מכריז על המובלעת שטח צבאי סגור. כל מי שעדיין נמצא בה נחשב מחבל חמאס, שיכול לבחור בין כניעה למוות. מצור מוחלט מוטל על המובלעת, במטרה ליצור לחץ של רעב ומשבר בריאותי שהנצורים לא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן. "הרעבה או השמדה", הסביר ראש מרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, פרופ' עוזי רבי.

התכנית מדגישה כי מתן התראה מראש לאוכלוסיה להתפנות מבטיח עמידה בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו השקר הראשון (שהתקשורת כמובן לא ניסתה אפילו להפריך, בהיותה שבויה של מערכת הביטחון). ראשית, מתן התרעה מוקדמת לא מבטל את מעמדם המוגן של אזרחים בלתי מעורבים ואיננו בגדר היתר לכוחות הלוחמים לפגוע בהם (הפרוטוקול הראשון של אמנת ג'נבה, סעיף 57). שנית, מצור צבאי אינו מבטל את החובה להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים מוגנים (סעיף 70).

השקר השני בתכנית היה מובלע בזהות היוזם שלה – גיורא איילנד. מתחת לאנינות הצידוקים המשפטיים, שמבחינים בין הרעבה מוצדקת של כוחות לוחמים לבין דאגה לאזרחים בלתי מעורבים, ביעבע אותו גנרל צמא-דם, שמתחילת המלחמה תבע מעל כל במה אפשרית להעניש קולקטיבית את כל אוכלוסיית עזה, לנהוג בה כמו בגרמניה הנאצית, ואם אפשר, גם לעודד שם מגפות. כך הוא טירטר במשך 10 חודשים, עד שבאוגוסט 2024 הבין שנקרתה לפניו הזדמנות – לערוך פיילוט של תכנית ההשמדה בצפון עזה. בעצה אחת עם כמה יועצי צללים (נשוב אליהם בסוף הפוסט) נעטפה התכנית בגלימת כזבים של "המשפט הבינלאומי", שוגרה למערכת הפוליטית ולתקשורת – והשאר הוא ג'נוסייד, כמו שאומרים.

התקשורת והפוליטיקאים עשו מה שהם עושים תמיד: ריכזו מאמצים בהסחת דעת. "חלקים מן התכנית כבר מיושמים", סיפרו גורמים בטחוניים עלומי שם לאתר "פוליטיקו". שר הביטחון גלנט מיהר להכחיש: אנחנו לא מרעיבים את צפון עזה, התכנית לא מיושמת. אבל חיילים בשטח חשפו את הבלוף: "המפקדים אומרים בגלוי שתוכנית איילנד מקודמת על ידי צה"ל… המטרה היא לתת דד־ליין לתושבים שגרים מצפון לאזור נצרים לעבור לדרום הרצועה. אחרי התאריך, כל מי שיהיה בצפון ייחשב לאויב וייהרג."

המציאות מפחידה עוד יותר. כפי שנראה מיד, האירועים שמתרחשים בצפון רצועת עזה מתחילת אוקטובר אינם תואמים את מתווה תכנית האלופים אלא גרסה אפלה וברוטלית יותר. אפשר כמעט לומר שהתכנית והעיסוק האינטנסיבי בה מאפשרים לכל הצדדים שלא להיחשף ולא להתייחס למה שבפועל קורה כאילו "במסגרת" התכנית, אבל בפועל, מחוץ לגבולותיה, וזאת בשני הבטים. ההיבט החשוב, המיידי, הוא פרימת הרסן ההומניטרי המינימלי שהיה קבוע בתכנית (שבוע החסד לפינוי האוכלוסיה). ההיבט השני, בטווח הרחוק יותר, הוא מטרתו האמיתית של פינוי צפון הרצועה, שהוסוותה כהכרח בטחוני, אך בפועל פיעמה בה מן הרגע הראשון רוח הטרנספר-לצורך-התנחלות. על כך בסוף הפוסט.

האסון בצפון הרצועה

ב-17 באוקטובר, ב-5 אחר הצהריים, שיגר מסעב אבו תוהה קריאה לעזרה ל-30 אלף עוקביו בטוויטר. "הטנקים והחיילים צרים על ביתם של קרובי משפחתי. הם יורים על קומת הקרקע. יש שם יותר מ-30 נפשות. אנא עזרו".

למחרת בבוקר, קריאה שניה. "הצבא הפציץ אותם. יש פצועים מתחת להריסות, הם מדברים עם צוותי ההצלה בטלפון. אנא עזרו, אף אחד לא עוזר להם."

ב-18 באוקטובר ב-5 אחר הצהריים, 24 שעות אחרי הקריאה הראשונה, הגיעה ההודעה המרה: הצבא הרג את כולם. ילדים, נשים, קשישים. "אף אחד לא עשה כלום להציל אותם".

חוסר האונים הזה הידהד אצלי מאד חזק את חוסר האונים של הנצורים במיגוניות ב-7 באוקטובר, ששיוועו לעזרה, וזו לא באה. אין אימה גדולה מן הידיעה שגורלך נחרץ ואין מושיע, ועכשיו זה עניין של דקות או שעות עד שתפרח נשמתך, בירי או בחנק.

אבו תוהה ודאי נקרע עוד יותר בגלל הריחוק. הוא משורר עזתי, שנמלט בעור שיניו מן התופת בעזה בנובמבר 2023, הודות לקשריו במערב. שוב ושוב, כמו העיתונאים הפלסטינים שמדווחים מעזה, הוא קם בבוקר ומתחיל להיאבק נגד אדישות העולם, נגד המצפון הקהוי והעיניים היגעות של צופי החדשות במערב. "העולם ויתר עלינו", כתב לאחר מכן. האם מישהו שומע בכלל את הזעקה?

האם הדברים מתרחשים? קחו לדוגמה את התקרית המסוימת הזאת. לפחות 32 בני משפחתו המורחבת של אבו תוהה נהרגו בהפצצה הזאת של חיל האוויר בג'בליה. היא לא גירדה אפילו את תשומת הלב של התקשורת הישראלית. האירוע לא דווח אפילו כ"חיסול מחבלים". לא קרה. כפי שתראו מיד, היו עוד הרבה אירועים כאלה.

צריך לדבר על מה שקורה בצפון עזה, ולדבר בדחיפות, כי האסון שם מתגלגל בקצב מאד מהיר, וצירוף הנסיבות של הזמן הנוכחי מסמן שהנורא מכל, השמדה של אלפי בני אדם שנצורים במובלעת הזאת, כבר איננה מן הנמנע. לקרוא לזה "תכנית האלופים" זאת הטעיה, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך. לפני הכל, יש מחסור במידע אמין, אבל גם המידע הלא רב שקיים מושתק. מעט מאד ממה שתקראו כאן חילחל לחדשות בישראל.

מה קורה בצפון הרצועה?

הנתונים הבאים לוקטו ממקורות שונים – כלי תקשורת מערביים, ארגונים הומניטריים, סוכנויות האו"ם, ומעט העיתונאים שעדיין פעילים בצפון הרצועה (אחרי שניים במיוחד אני ממליץ לעקוב – אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת). שום דבר כאן לא מגיע מן החמאס, מדוברי החמאס או מכלי תקשורת שמסונף לחמאס. אשר לנתוני ההרוגים שמגיעים ממשרד הבריאות בשליטת החמאס – אמינותם אושרה שוב ושוב בידי גורמים נייטרלים, חוקרים וכלי תקשורת רציניים. המחקר האחרון והמפורט ביותר, של airwars, מגיע למסקנה דומה. בספטמבר פירסם משרד הבריאות הפלסטיני רשימה של 34 אלף הרוגים מזוהים לפי גיל, מין ומספר זהות. יותר מ-8,000 הרוגים עדיין אינם מזוהים ורבים אחרים עדיין קבורים בהריסות. מכחישי המספרים מבקשים להסיח את דעתנו מן הזוועות, שאינן תלויות בדיוק מספרי אבסולוטי; אין סיבה לשתף איתם פעולה. אני גם יודע שרוב הישראלים מעדיפים את "החדשות" שלהם ארוזות יפה עם חותמת דו"צ עליהן. מעט מאד אוזניים ועיניים בישראל עדיין פנויות להקשיב ולראות מה באמת מחולל צה"ל בצפון הרצועה ("אלה שקרים. אה, זאת האמת? היא לא מעניינת"). יהי כך.

ב-5 באוקטובר החלה מתקפה עזה על צפון הרצועה – חיל האוויר, ארטילריה, ובהמשך, כניסה קרקעית של כוחות אוגדה 162. תושבי בית חאנון, בית להיה וג'בליה הצטוו לעקור דרומה, לאזור המואסי, דרך שני צירים "הומניטריים". על פי ההערכות (שאינן מדוייקות, כיוון שברצועה יש כל הזמן ניוד אוכלוסין), בצפון הרצועה שוהים בין 250 ל-400 אלף איש. ישראל הציגה את המהלך כפירוק מחודש של תשתיות החמאס שהתמקמו שוב באזור, והכנה לאפשרות שישראל תיקח על עצמה את האחריות לרכישת הסיוע ההומניטרי, שינועו וחלוקתו ברצועה (במילים אחרות, חזרת המנהל האזרחי). העילה הראשונה היתה חלקית בלבד, והשניה שימשה כמסך עשן, כפי שעוד נראה.

מן הצד הפלסטיני, הכל נראה שונה מאד. מן היום הראשון למבצע, דווח על עשרות פצועים והרוגים מקרב העקורים, בעיקר באזור ג'בליה. ובהדרגה נחשפו הזוועות (הנה דיווח נרחב של אל-ג'זירה, מן ה-13 לאוקטובר). צה"ל פיזר חביות נפץ ושיטח מאות בתים; חיילים תיעדו את עצמים מעלים באש בניינים שלמים.

תוך ימים ספורים ג'בליה נראתה כמו חיזיון אפוקליפטי של סוף העולם.

שקר הפינוי ההומניטרי

בניגוד למצג שצה"ל יצר, כאילו תושבי צפון הרצועה חופשיים לנוע דרומה ולצאת מאזור הסכנה, עדויות התושבים ציירו תמונה מבהילה – מי שמנסה להתפנות, מי שרק יוצא מביתו – נורה בידי צלפים או רחפנים של צה"ל, כפי שאישר צוות "רופאים ללא גבולות" בג'בליה. יותר מכך, צוותי חילוץ שניסו להציל אנשים שנורו בידי צלפים – נורו גם הם. ב-9 באוקטובר צלפי צה"ל כיוונו ופגעו בילדה הזאת, רחפני צה"ל כיוונו ופגע והרגו גם נושאי דגל לבן. "רחפני קוודקופטר טסים נמוך מעל הרחובות, ויורים על כל מה שזז", העיד תושב ג'בליה, "צלפים מוצבים על הגגות, ומכוונים על כל מי שמנסה לצאת. בו בזמן, חיילים וטנקים נכנסו לתוך המחנה, כשהם משמידים בתים ומשטחים כבישים ושדות". סרטון מחריד במיוחד שהופץ ב-19 באוקטובר מראה ילד בצפון הרצועה שנפצע מירי צלפים, שוכב ומנופף לעזרה. לאט לאט קרבים אליו צעירים, אף אחד מהם לא חמוש, כדי לבדוק את מצבו. כשמתקבצים שם בערך 12 איש, פוגע בחבורה טיל.

זאת המציאות שבתוכה נדרשו תושבי הרצועה, מותשים ומורעבים, לפסוע אל "האזור ההומניטרי".

כיוון שהמדיניות של צה"ל היתה בפועל ברוטלית הרבה יותר מכפי שאפשר להציג בפומבי, התגייסה מערכת התעמולה בשלל נימוקים מדוע תושבי צפון הרצועה נמנעים מלהתפנות. בתוך כך נקלעה לסתירות עצמיות מגוחכות, כשהופצה הידיעה כאילו החמאס "מכה במקלות" את מי שמנסה להתפנות. אם אכן החמאס מנע מן התושבים להתפנות, איך אפשר להמשיך לטעון ש"מי שבוחר לא להתפנות הוא מחבל שדינו מיתה"? מי שהקשיב לתושבים (לכך נדרש מאמץ עוקף-תקשורת ישראלית) שמעו שוב ושוב את אותה קריאה נואשת: אנחנו לא יכולים להתפנות, צה"ל יורה עלינו. ב-20 באוקטובר פירסם צה"ל תמונה של שיירת עקורים תחת כותרת שנוסחה כמו תחזית מזג אוויר מפוהקת: "נמשכת תנועת התושבים הפלסטינים מאזור ג'בליה שבצפון הרצועה. עד כה התפנו מהאזור יותר מ-5,000 פלסטינים." נמשכת, התפנו, שפה סבילה ומאלחשת. חדי-העין הבחינו שכל הראשים בשיירה עטופים: זאת שיירת נשים וילדים. איפה הגברים? נלקחו, אין לדעת לאן. אולי עוד נשמע על קורותיהם במתקני המעצר הישראלים עוד כמה חודשים. הנשים והילדים פשוט גורשו בכוח, לא "התפנו".

כזכור, בתכנית האלופים הוקצב לאוכלוסיה האזרחית שבוע להתפנות לפני שהאזור יוכרז שטח צבאי סגור. בפועל, לא היה שבוע כזה. מן הרגע הראשון צה"ל התייחס לצפון הרצועה כשטח צבאי שכל תנועה בו גוררת אש קטלנית. זהו ההיבט הראשון שבו תכנית האלופים משמשת כליא-ברק שמסיט את המבט והביקורת ממציאות הרבה יותר ברוטלית ממה שמוצע בה.

הרעבה מן היום הראשון

הכיתור של צפון הרצועה לווה בחסימה מוחלטת של כניסת מזון ותרופות, והסתמן כמדיניות הרעבה מכוונת. על פי תכנית המזון של האו"ם, ההרעבה למעשה החלה ב-1 באוקטובר, כלומר 5 ימים לפני המבצע הצבאי. הדברים קיבלו אישור רשמי, במשתמע, מן הדרישה האמריקאית מישראל, ב-15 באוקטובר, להתיר כניסת סיוע לצפון הרצועה בתוך 30 יום, או שמשלוחי הנשק לישראל ייעצרו. משמע, לא נכנס סיוע לפני כן. תקופת החסד של 30 יום בדרישה הזאת עוררה גיחוך; שר החוץ של האיחוד האירופי הזכיר שבתוך 30 יום אלפי אנשים עלולים למות מרעב. חשיפה של "פוליטיקו" חיזקה את הרושם (הלא-מפתיע) שכמו "איומים" קודמים בעבר, גם האיום הנוכחי של וושינגטון הוא מחווה טקסית חלולה לצרכי הרגעת המצפון של ליברלים מאותגרי-עובדות: עוד באוגוסט, בפגישה פנימית בין נציגת הממשל לבין ארגוני סיוע, הבהירה הנציגה שארה"ב לא תעצור משלוחי נשק לישראל כאמצעי ללחוץ עליה בעניין ההומינטרי. לעניין הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, סיפקה הנציגה את התשובה החותכת: "הכללים לא חלים על ישראל". It takes one to know one.

ב-10 באוקטובר הפגיזה ישראל את מחסן הקמח היחידי בצפון עזה. לא דווח לפני או אחרי שבין כיכרות הלחם הסתתרו טרוריסטים של חמאס. הפגזת מחסן קמח היא דוגמת בית ספר לפשע מלחמה ונדבך משמעותי בקייס נגד ישראל לרצח עם. ב-14 באוקטובר צה"ל הפגיז מרכז חלוקת מזון של האו"ם בג'בליה, והרג 10 אנשים. ב-19 באוקטובר ישראל חיסלה ארבעה מהנדסים ועובדים של אוקספאם שהיו בדרכם לתיקון תשתיות מים בכפר חוזעה (בדרום מזרח הרצועה, ועדיין רלוונטי למדיניות ההרעבה והצמאה).

כל סוכנויות הסיוע מזהירות במילים החריפות ביותר מפני האסון המתגלגל, מתריעות כי אין ביכולתן למלא את תפקידן הבסיסי בתנאים הבלתי אפשריים שישראל יצרה בצפון עזה. דו"ח חדש של ה-IPC על מצב הרעב בעזה חוזה "תוצאות קטסטרופליות" לתת-התזונה החמורה, במיוחד בצפון הרצועה.

ב-16 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית שבעקבות הלחץ האמריקאי הוכנסו 100 משאיות סיוע לצפון עזה. אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת דיווחו שניהם: שקרים. המשאיות הועברו לדרום. ב-19 באוקטובר סוכנויות האו"ם עדיין דיווחו ש"אין סימנים לכך שישראל מנסה להגדיל משמעותית את הסיוע לאזור". שימו לב – אנחנו כבר מדברים על מצור של מזון למשך כמעט שלושה שבועות. בימים האחרונים נראה שנכנסות משאיות, אבל קשה מאד לדעת כמה, כשאין שום הוכחות מצולמות (תמונות של משאיות עומדות בתור במחסום ארז אינן מוכיחות כלום; הן עומדות שם שבועות ארוכים). ההסברה הישראלית חוגגת על דיווחים שהחמאס "משתלט" על משאיות הסיוע (מה לעשות, החמאס עדיין שולט בשרידי המנגנונים האזרחיים) ועל חמולות ש"בוזזות" סיוע – כאילו לישראל אין יד ורגל באנרכיה שהשתררה בעזה המושמדת; כאילו שרעב קיצוני לא מוביל בהכרח לביזה ושוד; את זה שאנשים יעשו הכל בשביל אוכל אנחנו כבר יודעים מן הספרים של פרימו לוי. ישראל פשוט לא תופסת שבקצה כל טענת הסברה שלה נמצא וו מעוקל שמחזיר חלק נכבד מהאשמה אליה.

הרס שיטתי של שרידי מערכת הבריאות

מאות ההרוגים והפצועים במהלך השבועיים האחרונים זורמים לשלושת בתי החולים היחידים בצפון רצועת עזה: האינדונזי (בית להיה), אל-עוודה (ג'בליה) וכמאל עדואן (בית להיה). למעשה, בתי החולים כבר לא מסוגלים לספק טיפול רפואי לכמויות הנפגעים האלה, ומאכלסים כעת עשרות בודדות של פצועים במצב קשה. דיווחים של "רופאים ללא גבולות" (שצה"ל הרג את אחד מעובדיהם) ושל האו"ם מגדירים את המצב כ"מסכן-חיים" באופן מיידי.

כבר בימים הראשונים של המבצע, צה"ל הורה לשלושת בתי החולים להתפנות בתוך 24 שעות, אחרת כל מי שבתוכם ייתפס או ימות. לא בדיוק "שבוע החסד" שתכנית האלופים מעניקה. ביה"ח כמאל עדואן וסביבתו הופגזו בידי צה"ל כבר בתחילת המבצע וגם בהמשכו. אספקת הדלק נקטעה, מה שגורם להפסקות חשמל ומעמיד בסיכון מיידי חולי טיפול נמרץ ותינוקות באינקובטורים. מעדותו המפורטת של מנהל בית החולים עולה מחוייבות בלתי ניתנת לשבירה לחייהם של החולים האנושים, שאין שום יכולת לפנותם. הוא והצוות יישארו איתם עד הרגע האחרון.

ב-18 באוקטובר, צה"ל הפציץ את ביה"ח האינדונזי ואת בי"ח אל-עוודה. כתוצאה מנפילת החשמל בביה"ח האינדונזי, שני חולים מתו. למחרת, ביה"ח האינדונזי פסק מלתפקד. בדיווחים דובר על 40 מאושפזים בסך הכל, מה שנותן מושג על הפער העצום בין הצרכים ליכולת של מערכת הבריאות בצפון עזה. זו הסיבה שפציעות קלות מסתיימות לא פעם במוות (בייסורים), שכן אין לצוותים הרפואיים משאבים לטפל בהן.

ישראל כמובן מפלילה כל בית וסמטה בעזה – הכל רוחש ושורץ טרוריסטים, הכל מטרה לגיטימית. ומה יהיה התירוץ לכך שנאסרה כניסתם של שישה ארגוני סיוע רפואי, שעובדים עם ארגון הבריאות העולמי, לתוך עזה? סברה שנתקלתי בה, ונראית לי הגיונית לחלוטין, היא שמדובר בצעד ענישה נקמני נגד אותם ארגונים שמטעמם הגיעו הרופאים המערביים לעזה, שלאחר מכן פירסמו מכתבים ועדויות על ירי צלפים בילדים. הנקמנות הזאת כלפי השליח שבסך הכל מוסר עדות אופיינית מאד למערכת הביטחון הישראלית. זכורה עוד ההכרזה המגוחכת של שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני זכויות אדם פלסטינים כ"ארגוני טרור", הכרזה שלא נשענה על שום ראיה משכנעת ועילתה האמיתית היתה הבושה שעושים לישראל הדו"חות שמפיקים אותם ארגונים. ואכן המדינות האירופאיות התורמות להן ביקשו ראיות, לא קיבלו, ובסוף לא השתכנעו מן העמדה הישראלית. הגיון הכיבוש פועל כך תמיד: הענש את מי שחושף את פשעיך במקום את הפושעים. הקורבנות תמיד יהיו הפלסטינים.

על פי ארגון הבריאות העולמי, בשבועיים הראשונים של אוקטובר ישראל התירה את כניסתה של משלחת יחידה לצפון הרצועה מתוך 54 משלחות שביקשו להיכנס, ופנייתן נדחתה, עוכבה או הוכשלה. איך קוראים למדיניות כזאת, של מניעה כמעט גורפת של סיוע רפואי לאוכלוסיה תחת תנאי רעב ומלחמה איומים? ועדת האו"ם שהגישה את הדו"ח שלה ב-10 באוקטובר סיכמה זאת כך: "ישראל נקטה במדיניות מתואמת להריסת מערכת הבריאות בעזה כחלק ממתקפה רחבה יותר על עזה, ותוך כדי ביצוע פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות של השמדה באמצעות מתקפות בלתי פוסקות ומכוונות על צוותים ומתקנים רפואיים."

מעשי טבח מדי יום ביומו

ליתר דיוק, מדי לילה. חיל האוויר מפציץ בלילה. הקורבנות ישנים, קשה יותר לפנות פצועים, הבלאגן מטורף.

בשבוע החולף בלבד, כמעט מדי לילה, קטל חיל האוויר הישראלי משפחות שלמות בבתיהן. הנה האירועים המרכזיים, וככל הנראה היו גם אחרים שנשמטו מן הרשימה הזאת.

14 באוקטובר: צה"ל חיסל משפחה בת 11 נפשות באזור אל-פלוג'ה במחנה ג'בליה ואת הרופא שהגיע לטפל בה.

17 באוקטובר: צה"ל חיסל 22 איש במחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין במחנה ג'בליה.

19 באוקטובר: צה"ל חיסל 33 איש בשלושה בתים, בהם 21 נשים, במחנה ג'בליה.

20 באוקטובר – צה"ל חיסל 87 איש (לפחות) בשיטוח של כמה בנייני מגורים בבית להיה.

האירועים האלה כמעט שאינם מדווחים בתקשורת הישראלית, ודאי לא בהיקף הראוי או מתוך ניסיון להבין את ההיגיון המבצעי שמאחורי הרג כל כך מסיבי. אבל גם התקשורת הזרה מתקשה לסקר אותם, והסיבה מובנת. ישראל אינה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אלה שישנם שם הולכים ואוזלים, פשוטו כמשמעו: 123 נהרגו בידי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר לפי נתוני "הוועד להגנה על עיתונאים", נתון שיא ב-32 שנות פעילות הארגון. במהלך המבצע הנוכחי בצפון עזה, מל"ט של צה"ל הרג צלם ופצע עיתונאי של רשת "אל-אקצא" בשעה שסיקרו את המצור על ג'בליה, ורחפן צה"לי ירה באיש מצלמה של אל-ג'זירה, שכתוצאה מכך שותק בכל גופו ונכנס לתרדמת. צה"ל גם דאג לדלל את הדיווחים מאזורי ההשמדה באמצעות השבתת שירותי תקשורת ואינטרנט, כפי שפלסטינים דיווחו ב-18 באוקטובר.

את מי משרת האיפול התקשורתי ההדוק הזה? מי מרוויח ממנו, מי שאוכף אותו או מי שמנסה לפרוץ אותו? התשובה ברורה. מה יש לישראל להפסיד מפתיחת הגבולות לעיתונות העולמית? שוב, התשובה ברורה. היא תפסיד את השליטה הבלעדית שלה בנרטיב. והנרטיב של ההסברה הישראלית, מן הרגע הראשון, היה פימפום של חוסר אמון מוחלט בכל דיווח שמגיע ממקור לא צה"לי בעזה. הנרטיב הוא שאין אמת. משסולקו נציגי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט והבי-בי-סי מן הרצועה, משנותרו שם רק נציגי אל-ג'זירה ורשתות ערביות ועיתונאים פלסטינים מקומיים – קל להסברה לטעון שהדיווחים "מוטים", שהם תעמולה של החמאס וכו'. ההסברה הישראלית היא כמו אב משפחה חמום-מוח שצורח על כל מי שמעז לחלוק עליו, ואז הוא מתיישב לארוחה ורוטן "למה כולם שותקים?".

הציבור הישראלי מוגן ומבודד שבעתיים מן הזוועות שמתרחשות בשמו. במהלך השנה האחרונה פורסמו לא מעט תחקירים בעולם על פשעי מלחמה חמורים שכוחות צה"ל ביצעו ברחבי עזה. השטף האדיר של ההרוגים כמו מחק אותם מן התודעה. האירועים האלה קדמו להשמדה הנוכחית בצפון הרצועה, ואני מזכיר אותם כאן משתי סיבות. ראשית, מי שנחשף להם וקרא את הפרטים לא יכול להיות מופתע מן המתרחש כעת בג'בליה ובבית להיה. שנית, הם מלמדים דבר או שניים על הניתוק המוחלט של התקשורת והציבור הישראלי ממה שחיילינו הטובים עשו ועושים וימשיכו לעשות שם, כל עוד לא ייעצרו.

פברואר: תחקיר אינטרספט על הוצאה להורג של "שליח" של צה"ל בשיפא.

פברואר: תחקיר סקיי ניוז על חיסול של זוג הורים מול עיני ילדיהם.

פברואר: תחקיר סי-אן-אן על השמדת משפחה בפצצה של טון, ללא כל מטרה צבאית באזור.

מרץ: תחקיר וושינגטון פוסט על חיסול שני עיתונאים כיוון שתיעדו ברחפן הפצצה של צה"ל.

אפריל: תחקיר HRW על הפצצת בניין מגורים שקטלה 106 תושבים, מחציתם ילדים.

אפריל: תחקיר בלינגקאט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 8219 ברחבי הרצועה.

מאי: אוסף עדויות ודיווחים שהעליתי בבלוג על הוצאות להורג של אזרחים לא חמושים בידי רחפנים.

יוני: תחקיר הניישן על הוצאה להורג של 11 גברים לעיני משפחותיהם.

ספטמבר: תחקיר הניו-יורק טיימס על חיסול משפחה בת 7 נפשות בידי צלפים, בזה אחר זה.

אוקטובר: תחקיר העיתונאי העצמאי יונס טיראווי על יחידת הצלפים "רפאים", שתיעדה את עצמה מוציאה להורג אזרחים לא חמושים, כולל קשישים וילדים.

אוקטובר: תחקיר הניו-יורק טיימס על השימוש השגרתי של כוחות צה"ל בעצירים פלסטינים כמגן אנושי במשימות מסכנות חיים.

אוקטובר: תחקיר דרופסייט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 749 ברחבי הרצועה.

על כל אלה אפשר להוסיף את מצבור העדויות של רופאים וצוותי סיוע רפואי, מיד ראשונה, על פגיעות ראש וחזה של ילדים מירי צלפים:

אפריל: תחקיר הגרדיאן על בסיס עדויותיהם של 9 רופאים.

יולי: מכתב 45 רופאים לנשיא ביידן.

אוקטובר: עדויות 65 רופאים מהניו-יורק טיימס.

אני עוצר כאן, כי נושא הפוסט הוא לא פשעי המלחמה כולה, אלא הפשעים שמתרחשים בשבועיים האחרונים בצפון הרצועה והסכנה האיומה שמסתמנת בחודשים הקרובים.

מאחורי ואחרי "תכנית האלופים"

מן הרגע הראשון, העילה המבצעית לתכנית דרסטית כל כך היתה מפוקפקת. איילנד דיבר על "5,000 מחבלים" שמסתתרים בצפון הרצועה. אבל מי שעוקב אחרי המהלכים, מגלה שלא היו כמעט היתקלויות עם אנשי חמאס. צה"ל מתפאר שחיסל "מאות מחבלים" – כרגיל ללא פרטים, ללא שמות או זיהוי אתרים. רק יניב קובוביץ' העז לבטא את הפיקפוק: "מפקדים בשטח ששוחחו עם "הארץ" מספרים כי ההחלטה לעבור לפעול בצפון הרצועה התקבלה בלא דיון מעמיק, ונראה שהמהלך נועד בעיקר כדי ללחוץ על אוכלוסיית עזה… אוגדה 162, שהושארה בדרום הרצועה, התבקשה להתכונן לפשיטה נרחבת בג'באליה שבצפונה – למרות שלא היה מידע מודיעיני שהצדיק זאת… בנוסף, בין בכירי מערכת הביטחון לא היתה תמימות דעים בנוגע לנחיצות המהלך, ובצה"ל ובשב"כ היו מי שחשבו שהוא עשוי לסכן חיי חטופים. מקורות ששוחחו עם "הארץ" העידו כי החיילים שנכנסו לג'באליה לא נתקלו במחבלים פנים אל פנים."

ובכן, מה המוטיבציה האמיתית מאחורי התכנית? אתם כבר יכולים לנחש. בשעה שאני כותב את המילים האלה, הקימו מאות ישראלים "עיר סוכות" סמוך לקיבוצים רעים ובארי, תחת הקריאה "נערכים להתיישבות בעזה". 21 שרים וחברי כנסת מן הליכוד ומן הציונות הדתית מכבדים את האירוע בנוכחותם, והחזון מדבר על "הקמתה מחדש של העיר עזה כעיר עברית, טכנולוגית, ירוקה ומאחדת את כל חלקי החברה הישראלית." (מה שנכון – מאז ומעולם ישראלים התאחדו סביב גירוש ועקירה של פלסטינים). זהו המשך ישיר לאירוע החגיגי בבנייני האומה בינואר השנה ("כובשים ומיישבים את חבל עזה)", בהשתתפות אלפים, שבו נכחו לא פחות מ-27 חברי קואליציה. פרופורציונלית לתמיכה ציבורית, משמעות הדבר שכמעט כל ישראלי אחד מארבעה תומך ב"ניקוי" הרצועה מפלסטינים ויישובה ביהודים.

תנועת "נחלה" של דניאלה וייס כבר ערוכה עם התכניות, שישה גרעיני התיישבות, 700 משפחות מחכות בתור, וכל מה שחסר זו שעת כושר. רגע אחד של הסטת תשומת הלב הלאומית (לצפון, לגדה, לאיראן, לא חסר), רגע אחד של נחישות, של "הכרעה" סמוטריצ'ית, והיתד ייתקע מעבר לגבול. יקראו לו "מאחז צבאי" או "חווה חקלאית", יקרצו ימינה ויתפתלו שמאלה, כל אלה פרטים מוכרים ויגעים, הצבא הרי לא יפקיר אותם, אלה טובי בנינו, הצבא הרי בשר מבשרם. והשיבה היה תהיה.

חדי העין ידעו זאת מן השבוע הראשון למלחמה: בשעה שרוב הישראלים עדיין עיכלו את גודל השבר, הציונות הדתית פרשה מפות ותקעה בהן סיכות התיישבות. הפצע של "ההתנתקות" הרי עדיין היה פתוח, זהו פצע פתוח במכוון, הרי לא נתנו לו להגליד אף פעם, טראומה שנחייתה ולובתה והונחלה מחדש שנה אחרי שנה, שפיעפעה את רעליה אל פורום קהלת ואל שורה שלמה של פוליטיקאים חדורי-שנאה ותאוות-נקם בלתי נדלית בימין. היה זה גילגול מחודש של תבנית יסוד ישראלית – ליבוי במקום ריפוי, מעגל תאוצה של סבל וזעם – שהתממשה לפני הכל בתעשיית השואה, הקורבנות שלא יכולים עוד לחטוא כי קורבנותם הקדושה מציבה אותם מעבר לטוב ולרע, והם קורבנות תמיד, מ"גבולות אושוויץ" של אבא אבן, דרך הדמוניזציה הנאצית של ערפאת בנאומי בגין, "שואה בחדר האטום", ועד למה שנעמי קליין כינתה "הפיכת הטראומה של ה-7 באוקטובר לכלי נשק".

ואורית סטרוק, כמובן, ידעה זאת לפני כולם, כשחזתה, במאי 2023: "על עזה – אני  לא חושבת שעם ישראל נמצא שם כרגע מבחינה תודעתית, ולכן זה לא יקרה לא היום ולא מחר בבוקר. בהסתכלות ארוכת טווח – אני מניחה שלא תהיה ברירה אלא לעשות את זה. זה יקרה כשעם ישראל יבשיל את זה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים." עד כמה זה היה "לדאבונה" קשה לדעת, שכן אותה סטרוק, בעיצומה של המלחמה, התמוגגה מן הגאות בהתנחלויות בגדה (שהיתה קשורה הדוקות למה שמתרחש בעזה) ותיארה אותה כ"תקופה של נס".

מה הקשר בין קדירת המשיחיות הגדושה הזאת לתכנית האלופים? הנה הקשר. השבוע חשף עמרי מניב שהאלופים שקידמו את התכנית הם בעיקר "פרזנטורים", ושהרוח החיה מאחוריה הוא ארגון הימין "צו 9". למי שלא זוכר, מדובר בארגון מציתי המשאיות שהתחרפן מעצם הרעיון שהחוק הבינלאומי מחייב את ישראל לאפשר מעבר של סיוע הומניטרי לעזה; חיבור טבעי לגיורא איילנד. מייסד הארגון, שלמה שריד, זכה בעקבות כך שארה"ב תטיל עליו סנקציות אישיות. על פי החשיפה של מניב, שריד הוא שיצר את הקשר בין איילנד ל"פורום המפקדים במילואים", שהתייצב מאחורי התכנית. בין מייסדי הפורום גם אלוף (מיל.) גבי סיבוני, ממכון משגב. מכון משגב קם על חורבות "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמאחוריו עומד – הופה, מי היה יכול לראות את זה בא? – פורום קהלת.

בקהלת שיכללו במשך שנים את היכולת להשפיע דרמטית על סדר היום הציבורי בישראל דרך זרועות ותת-שלוחות שפועלות תחת שמות תמימים למראה, לפעמים תוך שחוקריו מכחישים כל קשר אליו. שלמה שריד ממש מצטט את ספר ההפעלה של הפורום כשהוא מסביר בשיחת זום פנימית של חברי "צו 9": "פיצחנו פה איזושהי אסטרטגיה, לקחת נושא ליבה, שנוי במחלוקת, ודווקא כשגופים אזרחיים באים ומציעים את הפיתרון ומגיעים לתוך הממשלה מצדדים שונים. הגענו מימין והגענו משמאל." איילנד היה מודע לכך ששריד ושחברים בפורום המפקדים במילואים חותרים לחידוש ההתנחלות בעזה, אבל הוא מכחיש שהתכנית שלו נועדה להכשרתה; כך נשמעת הכחשה של אידיוט שימושי. כמו כל מפקד טוב בפיקוד המרכז, ששולחים אותו לאבטח הילולת מתנחלים בקבר יוסף או לחסום את היציאות מכפר קדום וכפר ביתא, הוא ימשיך לטעון שהפתרונות שלו הם "בטחוניים" ואין בהם ולו שמץ של תמיכה בסדר היום המתנחלי. "זה לא פוליטי", מסבירים לנו שוב ושוב כל אותם חמורים של המשיח, והוא בינתיים צוהל על גבם ומדי פעם מזיל דמעה על "מחיר הדמים".

הגענו לקצה שכבות התרמית של תכנית האלופים. ואלו הן:

– התכנית כלשונה היא כבר פשע מלחמה, בניגוד למוצהר
– צה"ל לא סיפק מרווח זמן "הומניטרי" לפינוי בלתי מעורבים
– אין פרופורציה בין ההצדקה הצבאית המפוקפקת לבין התכנית הדרסטית
– אופק התוצאות של התכנית אינו צבאי אלא מדיני – חידוש ההתנחלות בעזה

מבט קדימה

מה ייצא מן הקדירה המבעבעת הזאת? שימו לב מה יש בה כבר:

– מצור הרמטי על מאות אלפי תושבים  
– הצדקה צבאית מפוקפקת
– ירי מכוון על מי שמנסה להימלט
– טבח יומיומי מן האוויר במשפחות שלמות
– הרעבה והצמאה
– הרס תשתיות הבריאות והוצאת בתי חולים מכלל פעולה
– מניעת כניסה של סיוע רפואי
– שיטוח שכונות מגורים שלמות
– איפול תקשורתי
– תכניות מפורשות ליישוב מחדש

איך קוראים לזה? בצפון עזה קוראים למה שעובר עליהם "השמדה". מבחינתם זה לא כל כך משנה אם ההשמדה היא יעד בפני עצמו או שלב בדרך לתפיסת אדמותיהם בידי יהודים. לפני כחודש תהה מירון רפופורט איך תתגלגל תכנית האלופים: האם באמת נחזה בהשמדה המונית של מאות אלפי עזתים, גופותיהם מתגוללות ברחובות באין אוסף, או שמא הם ימותו לאיטם, ברעב ומחלות? האם ארה"ב, או בתי הדין בהאג, יעצרו את צה"ל לפני ביצוע הפשע המחריד? רפופורט כבר הבין שהפלסטינים לא יתפנו "בתוך שבוע". אם כך, מה יעלה בגורלם?

אני רוצה להוסיף היבט קודר לתמונה. ארה"ב הולכת לבחירות בעוד שבועיים. בתנאי התיקו הצמוד בין טראמפ להאריס, הדיון הציבורי על פשעי ישראל בעזה מסורס עוד יותר מן הרגיל. אם טראמפ הולך לנצח, ההנהגה הישראלית יכולה לנשום לרווחה לחלוטין. הבריון עם הפרעת הקשב לא יעצור את ישראל משום תכנית, ברוטלית ככל שתהיה, ולו רק משום שלא ברור לו עד הסוף מה ההבדל בין עזה לישראל. האריס, מצידה, לא תסתכן בישורת האחרונה בשום הצהרה חריפה, לצד זה או אחר; לבטח לא תסכן את הקול היהודי הדמוקרטי בהצבת אולטימטום אמיתי לישראל, ולמעשה היא כבר אמרה זאת. הכלל הבדוק אומר שככל שמועד הבחירות קרב, כך אמירות המועמדים נעשות חלולות יותר. ואחרי הבחירות? שום דבר לא בוער. הנשיא/ה החדש/ה לומד/ת את המצב. "אנחנו עוקבים מקרוב" אחרי המתרחש בעזה ו"עובדים עם בעלי בריתנו" לקראת פיתרון של המצב "הטראגי" הזה.

לאירופה אין מנופי השפעה לטווח מיידי על ישראל, וממילא הסתירות הפנימיות בתוך האיחוד האירופי – בראש ובראשונה, התמיכה הנחרצת של גרמניה בישראל – מסכלות כל צעד דרסטי בכיוון הרצוי. בהאג כמו בהאג, טחנות הצדק טוחנות לאט. רק מוושינגטון תצמח הישועה, אבל וושינגטון מיום ליום עסוקה יותר בהתבטאות השערורייתית האחרונה של טראמפ. מכונת הרעל של הימין האמריקאי (בתגבור אילון מאסק) כבר נכנסת להילוך גבוה בייצור דיסאינפורמציה וחדשות סרק והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה ששוב, לאף אחד לא יהיה אכפת מפלסטינים שנקברים בערימות.

כל זה מעניק לישראל "חלון הזדמנויות" של חודש-חודשיים, שבמהלכם תוכל אף להעצים את מבצע ההשמדה בצפון עזה. ככל שאני רואה – שום דבר לא יעצור אותה בתקופה הזאת (וספק אם גם אחרי). זאת ועוד, האש בצפון ובלבנון גם היא פועלת כמסך עשן ביחס לעזה ולגדה המערבית. כמה פלסטינים ישראל תשמיד בתקופה הזאת בצפון עזה?

נכון ל-22 באוקטובר, ישראל הרגה במובלעת צפון עזה כ-640 פלסטינים מתחילת המבצע – ממוצע של כ-45 איש כל יום. זה לא נשמע הרבה ביחס למספרים שהכרנו במהלך השנה הזאת אבל צריך לזכור שבמובלעת חיה רק חמישית מאוכלוסיית הרצועה. פרופורציונלית, אם כן, הדבר שקול להרג של 225 עזתים ביום. אלה כבר מספרי השיא שנרשמו בחודשיים הראשונים של המלחמה, כשחיל האוויר הישראלי קטל בהפצצות מסיביות 250 איש כל יום. אין פלא אפוא שתושבי צפון עזה אומרים שהשבועות האחרונים היו הקשים ביותר מתחילת המלחמה. ביממה האחרונה לפני שהפוסט הזה פורסם, צה"ל הרג כ-70 איש בצפון הרצועה.

ובכל זאת, קשה להאמין שבקצב של 45 ביום, אפילו 100 ביום, ישראל תתקדם בשיטתיות להשמדת כל 400 אלף התושבים שבצפון הרצועה; זה ייקח יותר מ-10 שנים. אם נהדוף מעלינו את אפשרות הקצה, של השמדה המונית באמצעים שלא ראינו עד כה, הכיוון שאליו הולכת ישראל מסתמן כדרך ביניים בין השמדה לטרנספר. הרושם הזה מתחזק בימים האחרונים ממש, כשצה"ל החל לפרסם צילומים של שיירות עקורים שעושות דרכן דרומה. כאן שוב המציאות והנרטיב הישראלי התפצלו מהר מאד, ולכן חשוב לומר את האמת.

האמת היא שצה"ל החל לפנות בכוח כמה מקלטי עקורים ולאלץ אותם, תחת איומי רובים, לעקור דרומה. ערוץ התעמולה "כאן" פירסם צילומי רחפן של השיירה תחת הכותרת "עזתים עוזבים את ג'בליה". הם "עוזבים" כמו שתושבי ליד ואל-מג'דל ומנשייה "עזבו" ב-1948. התושבים עצמם מעידים: "מי שלא מיישם את ההוראות, יורים בו". ככה, נשים וילדים בשיירה אחת, גברים מעל גיל 16 בהרמת תעודות זהות, עקירה כפויה שמצלמות הצד העוקר לעתים נדירות בלבד מתעדות באופן ישיר. שנים אחר יכתבו בספרי ההיסטוריה: הם עזבו מרצונם.

ממש באותן שעות שהטלוויזיה הישראלית שידרה תמונות של "העזיבה" הרגועה הזאת, עיתונאי דיווח על הפצצה נוספת של מקלט עקורים, באותו מחנה ג'בליה, שממנה נהרגו 10 אנשים ונפצעו 30. עדות של פרמדיקית ששהתה במקום חושפת את הזוועה: מל"ט כרז מן האוויר לשוכני המתחם לעזוב אותו, ואחרי 10 דקות בלבד, בטרם הספיקו האנשים לצאת, המקום הופגז. במקביל, ומיד לאחר יציאת העקורים מבתי הספר/מקלטים, צה"ל מעלה את המבנים האלה באש.

התמונה מתחילה להתבהר. תכנית האלופים היא לא רק תרמית אלא גם פלופ מבצעי. האוכלוסיה שקיבלה איומים, מעשה שטן, לא נאותה להתפנות מרצונה אל פגזים וקליעים מתעופפים. גם על סף מוות, אדם יעדיף את הסבל המוכר על פני האימה הלא מוכרת (רק מי בצה"ל מסוגל לדמיין את מחשבתו של פלסטיני כ"אדם"?). הרמזים לא חיכו שבוע, אלא החלו לנחות מן הרגע הראשון. ההשמדה היתה שלב ההפחדה, שלב הטרור, הדרך של צה"ל לשכנע את תושבי צפון הרצועה להתפנות "מרצון". רק שגם זה לא הספיק. או-אז נשלחו כוחות רגליים אל מקלטי העקורים והכריחו אותם, בקנים שלופים, לצאת החוצה ולהתחיל לצעוד דרומה (אחרי שהגברים הופרדו ונלקחו לחקירה או מעצר).

כל הסימנים מראים שישראל לא מתכננת לתת לעקורים לחזור. במובן הזה, ההשמדה בצפון עזה שונה מכל מה שראינו קודם לכן. צה"ל באמת דואג לשרוף ולהרוס ולשטח כל מבנה אחרי יציאת הפלסטינים – ולפעמים גם על ראשם. בימים האחרונים פורסם (על כורחי עלה בי חיוך מר כשקראתי את הכותרת) ש"בארה"ב ובאירופה חושדים שישראל פועלת לדחיקת הפלסטינים מצפון הרצועה". חושדים. פה חשדתי. מעניין מתי ייפול האסימון.

כמה זמן זה ייקח? קשה לנבא היכן בדיוק תתמקם נקודת הממוצע בין כוח העמידה של הצפון-עזתים, מכסת ההרוגים היומית המירבית שצה"ל מקציב לעצמו משיקוליו הוא והתגובה הבינלאומית. דיווח מן היממה האחרונה לפני פרסם הפוסט מציין שהעקורים אינם מתמקמים מדרום לציר נצרים אלא בפאתי העיר עזה; הם חוששים כי אם ייצאו את תחומי המובלעת, כבר לא יוכלו לשוב אליה. אם צה"ל יגרש אותם גם משם, זו תהיה ראייה נוספת לכך שלא שיקולים מבצעיים מנחים את מבצע הטיהור של צפון עזה.

בקצב הנוכחי, מכל מקום, ההשמדה והטרנספר יכולים להימשך, זה לצד זה, עוד שבועות רבים.

מה נותר לנו לעשות?

לא הרבה. ואנחנו בעצמנו לא הרבה. אבל את המעט שאפשר, צריך.

נתחיל במה שאין צורך או טעם לעשות. חידלו להתייחס לקריאות מן היציע, לרעש הרקע הבלתי פוסק של הסחת הדעת הפנים-ציונית: "אבל אמנת החמאס!", "אבל איראן!", "אבל הם ברברים!". דבר מזה לא רלוונטי לנוכח רצח עם (המילים אינם נזרקות בחופזה, הנה לכם ארבעה היסטוריונים ישראלים שהגיעו למסקנה הזאת, והם מומחים גדולים ממני). איך בדיוק טבח ה-7 באוקטובר מצדיק שריפת בתי ספר ומאפיות? מה הקשר בין אמנת החמאס למניעת כניסה של ציוד רפואי שמתגלגלת למוות סיטוני של פצועים? הדיון נגמר לפני שהוא התחיל. הלאה.

התעלמו מן הקריקטורה הנקראת "אופוזיציה". ה"אלטרנטיבה" שהיא מציעה משתרעת בין "היפרדות" שמשאירה לישראל חופש פעולה ביטחוני מוחלט בשטחים והחייאה של "האופציה הירדנית" (יאיר גולן) לבין "כיבוש אסטרטגי" בעזה ובלבנון (רונן צור). עד כאן הבדיחה שנקראת "אלטרנטיבה מדינית לימין" בפוליטיקה הישראלית. ושוב: הקשקוש הבלתי פוסק על הסדרים מדיניים משוכללים, רב מפלסיים ומולטי-לטרליים, משרת מטרה עיקרית אחת: בריחה מן המציאות המדממת. סירוב להתמודד עם מעשינו שלנו והשלכותיהם על המציאות הזאת, סירוב לקחת אחריות על האסון, שגם אם החמאס תרם לו נכבדות, עדיין תרומתנו כבדה יותר. ובעיקר, סירוב לראות בפלסטינים בני אדם ממש כמונו ולא פסולת אדם. בשעות הרבות שביליתי בקריאת עדויות מעזה, אחת התופעות שזיעזעה אותי אישית יותר מכל, אף כי תוצאותיה לא תמיד היו מחרידות כמו פשעים אחרים, היתה האופן שבו חיילי צה"ל מעיזים (מלשון איסוף העיזים בעדר) את הפלסטינים מנקודה לנקודה. כמו עדר חיות, הצלפים והרחפנים מזנבים בהם, יורים אש חיה במי שממאן לזוז או מתעכב, או משגרים התראת פינוי ומייד מפציצים את האנשים שלא הספיקו לברוח. דה-הומניזציה כזאת היא טריגר שואתי מוכר מסצינות של "העמסת יהודים" על קרונות בקר.

דרגת הדה-הומניזציה של האדם הפלסטיני במרחב השיח הישראלי הגיעה לידי כך שכמעט אין לנו שותפי שיח בתוכו. את זה צריך להבין, להפנים, ולהוציא מסקנות. לבטח אין טעם לקונן על כך בלי סוף או לנסות להתדפק על דלתות אטומות כמו לב.

לנו נותר לסרב למלחמת ההשמדה ולשתף פעולה עם כל ארגון או תנועה בעולם שמבקשים לעצור אותה.

שקר עשיתי בנפשי, וחסד איתכם הקוראים, כשכתבתי שוב ושוב "ישראל חיסלה" או "צה"ל הפציץ" . הייתי צריך לכתוב "בן דוד שלך חיסל", "החבר שלך מהתיכון הפציץ", "הקולגה שלך כיוון וצלף". וכך הלאה. מסכת הפשעים שנפרשה כאן איננה ערטילאית כל כך, חלק עצום מן הציבור הישראלי נוטל בה חלק, וכידוע לנו החל מן הימים הראשונים, מאות ואלפים מהם גם מתעדים את עצמם תוך כדי מעשה, ורבים אחרים קוראים להשמדה בגלוי. אבל הרוב לא זחוח ומפורש כל כך; הרוב פשוט מתגייס למאות ימי מילואים "כי צריך להגן על המדינה", הולך ומבצע פשעים מבלי דעת, מחצי דעת, מדעת מושתקת ורמוסה. ויש עוד אלף סיבות ותירוצים, אבל שוב, כל הסיבות והתירוצים מתפוררים מול 16 אלף ילדים מתים, מתוכם יותר מ-3,000 בני פחות מ-5, מזוהים בשמם ובמספרי הזהות שלהם. והם מתפוררים מול ההשמדה של כל התשתיות האזרחיות, שאין ולא יכולה להיות לה תכלית צבאית טהורה.

כך שכולנו נושאים באחריות, מי יותר ומי פחות. תנועת הסירוב כבר כאן, היא נעורה מאוחר מדי ולאט מדי, ועדיין, היא זקוקה לכל עידוד ותמיכה והגברה שאפשר לתת לה. הקונצנזוס סביב מלחמת ההשמדה מרעיל את החברה הישראלית ומשחיר את עתידה כל כך, שגם כיסים קטנים של התנגדות יכולים להפיץ כוח עמידה ותקווה במי שלא נסחף בטירוף.

ונוכל גם לחפש שותפי מאבק בחו"ל. מנוף הלחץ הקריטי, כפי שכבר הזכרתי, הוא צינור אספקת הנשק האמריקאי. במלחמה הזאת הצינור הזה פעל בקצב חסר תקדים והיה מעורב בפשעי מלחמה רבים מאד (הנה תחקיר מאד יסודי בעניין). אבל עוד משהו היה חסר תקדים: לראשונה הצינור קצת התכווץ, ולו באופן זמני, כשמשלוח של 1,800 פצצות טון הושהה לפני הכניסה לרפיח. זו טיפה בים, אבל זו טיפה מעוררת תקווה, והיא לא היתה באה לעולם לולא לחץ מתמשך של גופי חברה אזרחית על נציגיהם בממסד הדמוקרטי, לחץ שבסופו של דבר פיעפע אל הבית הלבן. עצומות, מכתבים לחברי קונגרס, פרסום עדויות, מפגשים עם קולגות בארה"ב שבהם תספרו להם על האמת בעזה ובישראל – כל דרך להטות את דעת הקהל נגד התמיכה האוטומטית בישראל מבורכת. הזירה הזאת שורצת כרישים – אנטישמים מצד אחד, ו"מהנדסי אנטישמיות" מטעם ההסברה הציונית מצד שני – אבל מי שעיניו בראשו יידע להישמר מאלה כמו מאלה.

המאבק לעצירת מלחמת ההשמדה והטרנספר בעזה ובמיוחד בצפון הרצועה הוא קודם כל מאבק אנושי, למען החיים, הן של העזתים והן של הישראלים, ולמען אפשרות עקרונית להצמיח חיים מתישהו באדמה הזאת, הספוגה דם ואיבה לדורות קדימה. אין פטריוטי ממנו.