Quantcast
Viewing all 26 articles
Browse latest View live

במדרגות הטיהור האתני

מעצר ההפחדה של תושבי אל-עראקיב, צריך להיות ברור, הוא מעשה דיכוי פוליטי לכל דבר. אם להסתמך על תקדים בילעין, צפויים עוד מעצרים נוספים, ממושכים יותר, שימוקדו במנהיגי המאבק, כמו שבבילעין ניסו השלטונות (לשווא) לקפד את ראשה של המחאה באמצעות מעצרים ליליים. האנלוגיה בין בילעין לאל-עראקיב אולי תמוהה לישראלי מן השורה, שמורגל לחשוב על ערביי ישראל והפלסטינים בשטחים כשתי קטגוריות נבדלות. אבל תהליך עקבי (שאולי החל כבר באירועי אוקטובר 2000) ממוסס את האבחנה הזאת, אותו תהליך שמוסס גם את קיומו ומשמעותו של הקו הירוק. ערביי ישראל חווים בימים אלה על גופם את ניצני המדיניות האלימה – מדיניות האלָה והבולדוזר – שתושבי השטחים חווים מזה שנים ארוכות. והמכנה המשותף, העמוק, שקושר את היחס השלטוני אל התושבים הערבים של כל הארץ הזאת הוא אחד: השאיפה לדחוק את רגליהם מכל פינה אפשרית. זהו טיהור אתני זוחל. וטוב שיש ראש ממשלה שמסביר במלים פשוטות את הרציונל הגזעני הזה.

במהלך עשרה ימים, הפכה מדינת ישראל יותר מ-400 נפש לחסרי בית. אולי יש כאן שיא. לא כולם זכו לסיקור תקשורתי ראוי, אז נזכיר כאן.

ראשית, באל-עראקיב פונו 300 איש מבתיהם. לאחר שנהרס בראשונה והתושבים החלו להקימו מחדש, מיהרו כוחות החוק והסדר להרוס אותו שנית. הרבה דיסאינפורמציה מפיצים השלטונות ביחס לתושבי הכפר, כאילו "פלשו" לאדמות לא להם, כאילו בית המשפט כבר פסק נגדם. כמובן שהתעמולה מיד ממוחזרת בידי עיתונאי חצר ומגיבי רשת. מי שמעוניין במידע ורקע הסטורי מבוססים, יכול למצוא כאן וגם כאן וגם כאן, ולמשקיעים במיוחד, כאן.

שנית, יום לפני ההריסה השניה של אל-עראקיב, הרסו השלטונות בתי בדואים נוספים בנגב. בקסר אל-סיר הרסו את ביתה של משפחת אבו-סולב. מזרחית לדימונה הרסו שני בתים של משפחת אל-הואשלה. באל-שהבי נהרס בית אחד ובביר אל-משאש עוד בית.

ההריסות האלה לא אוזכרו בשום כלי תקשורת ישראלי, וצריך היה לחפש טוב טוב כדי למצוא איזכור קצרצר שלהן באתר פלסטיני. מדיווחים לא רשמיים שהגיעו לידיעתי, עולה שבקסר אל-קסיר נהרס בית של זוג עם שני ילדים. האם הוכתה והאב, נכה בגפיו התחתונות, הושלך החוצה דרך חלון הבית. אני מודה שכשאני שומע דברים כאלה, קשה לי להאמין. מצד שני, גם קשה לי להאמין שחיילי מג"ב יכולים להשליך רימוני גז מדמיע לתוך בית שיש בו נשים וילדים, רק כי הבית מיועד להריסה. אבל גם זה קרה, רק לפני חודש בסילואן, צעד נוסף בטיהור האתני הזוחל של "מזרח ירושלים". אני כבר למדתי לשים בצד את חוסר-האמון שלי.

שלישית, עוד מבצע הריסה-פינוי שזכה לסיקור שולי התרחש לפני כשבוע בבקעת הירדן. המנהל האזרחי הרס 55 מבנים ביישוב החקלאי אל-פארסייה בבקעת הירדן. במקום התגוררו 120 חקלאים שכירים ובני משפחותיהם – כמחציתם ילדים – שמתפרנסים מרעיית צאן ועיבוד אדמה פרטית. כמה חודשים קודם לכן נאלצו המשפחות לעזוב את הכפר, שבו התגוררו עשרות שנים, כיוון שהמנהל האזרחי החרים את משאבות המים שסיפקו מי השקיה במקום (זאת לאחר שהרס צינור מים שהניחו).

צה"ל טוען שהפינוי בבקעה התחייב "לאור סכנת החיים שבהימצאות אזרחים באזור", שמוגדר כשטח אש. הדאגה הנוגעת ללב הזאת של צה"ל לשלומם של פלסטינים – דאגה שמגיעה עד כדי ניתוק המים מיישובם! – לא מתיישבת עם התמונה הכללית של מדיניות ישראל בבקעה. מדיניות זאת מיועדת, באופן חד וברור, לסילוק כל שריד התיישבות פלסטיני באזור והשתלטות על הקרקעות החקלאיות לטובת התנחלויות הבקעה. הנה סקירה קצרה של הנושא, שרבים אינם מודעים לו.

החל מ-2005 הפעילה ישראל שורה של צעדים מנהליים שמטרתם לנתק את הבקעה משאר חלקי הגדה. ארבעה מחסומי קבע, בין גב ההר לבקעה, אסרו על כניסת פלסטינים שכתובתם איננה בבקעה. רק אלפים בודדים הורשו להיכנס לצורך עבודה – בדרך כלל, עבודה בהתנחלויות. גם תושבי יריחו לא הורשו לצאת מעירם לבקעה. ישראל חנקה את הפיתוח הכלכלי של יישובי הבקעה הפלסטיניים. "שוהים בלתי חוקיים" בבקעה גורשו מחוצה לה, אחרי החרמת תעודות הזהות שלהם (שוו בנפשכם שתושב פתח תקווה היה מגיע לעבוד בחולון, נלכד ומגורש ותעודותיו מוחרמות, כי אין לו "אישור שהייה" בעיר).

וכך, שליש משטח הגדה המערבית, אזור שהיה בעל פוטנציאל עצום לפיתוח חקלאי ותיירותי, הופקע מידי הפלסטינים (כבר על פי הסכמי אוסלו), והתרוקן בהדרגה מתושביו הילידיים. בעלי קרקעות בבקעה שמגוריהם מחוצה לה, לא הורשו לעבד את אדמתם; מכאן הדרך נסללה להכריז על השטחים הלא מנוצלים "שטחי אש". כפי שציינה עמירה הס, היה זה אך הולם לכנות את כביש הבקעה (כביש מס' 90) "דרך גנדי" (ע"ש רחבעם זאבי). מאז שנת 2000 אסור לפלסטינים לנסוע בכביש הזה. המדיניות הישרלית בבקעה יישמה, בפשטות, את דרכו של גנדי.

ארגון "בצלם" שעקב אחרי שלל המגבלות והאיסורים שהפעילה ישראל בשטחי הבקעה לאורך השנים הגיע למסקנה הבאה: "המשטר שאוכפת ישראל ברצועה המזרחית, יחד עם התבטאויותיהם של נושאי תפקידים בכירים בסוגיה זו, מרמזים כי המניע למדיניותה של ישראל אינו בטחוני אלא מדיני: סיפוחו של אזור זה דה-פקטו לשטחה." הדברים עולים בקנה אחד עם הכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו. הצד הלא-סימפטי של ההצהרות האלה, שאינו נידון בגלוי, הוא גורלה של האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה תחת השלטון הישראלי: הרחקה של מקסימום תושבים החוצה וכליאת המעטים שנשארו במובלעות מרוששות ומיובשות. הגורל הזה מובן היטב לפלסטינים שחיים שם, בעוד ששכניהם המתנחלים – אותם מתנחלים "מתונים" שכל עיסוקם בחקלאות לכאורה – מעדיפים לחיות בהכחשה.

מי שרוצה להתוודע אל אלף הדרכים שבהם ניתן למרר את חייהם של תושבי כפר אחד, במטרה לסלק אותם מאדמות שקורצות להתנחלויות הסמוכות – שהוקמו הרבה אחריו – מוזמן לקרוא את סיפורו של כפר אל חדידייה. גם זה כפר בדואי, והדמיון לאל-עראקיב אינו מקרי. הבדואים בנגב "מפריעים" לרוב היהודי בדיוק כמו שהבדואים בבקעה מפריעים לו. הטיהור האתני אינו מכיר בשום גבול בין הים לירדן.

לפי נתוני האו"ם, מתחילת השנה הרסה ישראל 198 מבנים פלסטיניים והביאה לעקירתם של 300 תושבים. במהלך 2009 נעקרו כך 600 איש. מדיניות ההריסה, כידוע, היא הכי אגרסיבית ב"מזרח ירושלים", שם מאבדים מאות תושבים פלסטיניים את בתיהם מדי שנה. הריסת הבתים מצטרפת להליך דרקוני לא פחות לסילוק פלסטינים – שלילת תושבות. אלפי תושבים פלסטיניים איבדו כך את מעמדם ב"מזרח ירושלים". ב-2008 לבדה נרשם שיא של 4,577 איש שתושבותם נשללה.

[מי שתמה מדוע אני מקפיד לכתוב "מזרח ירושלים" בין מרכאות, מוזמן לעיין כאן וכאן בטיבה של הפיקציה הזאת].

בכל הארץ הזאת, כל הזמן, מנהלת המדינה מאבק עיקש ועקבי להדרת הערבים, לצמצום תחום המושב שלהם, ולשלילת יכולתם לבנות בית באופן חוקי ולהתפרנס על אדמתם. כך ב"משולש", בעכו, בשכונת עג'מי ביפו, בכפר דהמש, בכפרים הלא מוכרים בנגב, בבקעת הירדן, בשייח ג'ראח ובסילואן, ועוד ועוד. איפה שיש ערבים – יש גם מדינה שמנסה להיפטר מהם. כך נראה טיהור אתני ב"דמוקרטיה" שאינה יכולה להרשות לעצמה שיטות אכזריות יותר.

לפני 9 חודשים כתבתי כך על המסכת השלטונית-משפטית שנחשפה בשייח ג'ראח:

לא משנה כמה נוראים המעשים של ממשלת ישראל ומערכת המשפט שלה בשטחים הכבושים, תמיד יהיו אנשים שיזדעזעו יותר מן המלים שמתארות את המעשים מאשר מן המעשים עצמם. המונח "טיהור אתני" מעורר, בלי ספק, אסוציאציות קשות של מעשי טבח, אונס, התעללות בשבויים והצתת כפרים. זוועות כאלה אומנם ליוו לא מעט טיהורים אתניים, אבל אינן גלומות במושג עצמו, שהגדרתו היא "גירוש של אנשים בכוח, שמטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה."

הגדרה זאת הולמת היטב הן את הפעולות של ישראל ב"מזרח ירושלים" והן את מטרתן – מטרה שלא פעם מוצהרת בגלוי, אף כי פוליטיקאים מן הזרם המרכזי לא יפרשו אף פעם ש"רצף יהודי" פירושו רצף שסולקו ממנו הערבים. העובדה ששופט שמסלק משפחה פלסטינית מבית שבו התגוררה 50 שנה אינו ער לתכנית העל שהוא משרת, ולתומו אולי סובר שהוא עוסק במנהל תקין ותו לא – אינה מעלה ואינה מורידה. בפועל, המשפט כולו מתנהל במסגרת ערכית מעוותת, אי-שוויונית באופן קיצוני, שיכולה להגן (ואף להרחיב) רק על זכויות של יהודים ולא על זכויות של פלסטינים.

המציאות הנמשכת הזאת, לא רק ב"מזרח ירושלים" אלא בכל רחבי ארץ-ישראל-פלסטין, שמה ללעג את התכניות המכונפות ל"מדינה דו-לאומית" של כל מיני ימנים, שפתאום התעוררו וראו מחוץ לחלון 4 מיליון פלסטינים משוללי זכויות יסוד. כמה נוח לעסוק בהגדרות פורמליות של לאום ואזרחות בשעה שבמציאות ישנו מספר שווה כמעט של יהודים וערבים בין הים לירדן, והמחצית היהודית דורכת כל הזמן על צווארה של המחצית הערבית. שהרי המחצית היהודית מעולם לא הפנימה עובדה קיומית אחת פשוטה, וכל עוד היא מתכחשת לה, אין טעם לדבר על חזונות ארוכי-טווח: בין הירדן לים יש כ-5 וחצי מיליון ערבים. הם לא "פלשו" לכאן; המדינה הציונית פלשה אליהם. הבדואים והפלסטינים הם בני הארץ לא פחות מכל יהודי אחר. הם לא יתאדו, וגם אם מקצתם יישברו ויהגרו מכאן, לרובם המכריע פשוט אין לאן ללכת. על פי כל הסימנים, תוצאתו המעשית של תהליך הטיהור האתני הזוחל שרשויות המדינה שוקדות עליו תהיה זאת: ריכוזם של יותר ויותר ערבים, יותר ויותר מתוסכלים ומרירים, בשטחים יותר ויותר מצומצמים, עם אפשרויות פרנסה מידלדלות והולכות. ערי שאנטי, משכנות עוני, גטאות, תחומי מושב, חבית מבעבעת של דלות וזעם. הפיצוץ בוא יבוא, ואת ממדיו קשה אפילו לשער.

[הערה: תגובות לא ענייניות יימחקו. ביקורת שחולקת על הממצאים המובאים כאן ואינה מגובה בתיעוד נגדי, לא תזכה להתייחסות].


Filed under: שוטף Tagged: בדואים, בקעת הירדן, חוקי הכיבוש, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

הצהרת אמונים אישית

"אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית"


כן, אני אהיה נאמן
למדינה
לא אבגוד בה
כיהודית
אני מתחייב בנפשי
למדינה
כל שיידרש ממני
כיהודית
ולא אעלה את הנכּבה
למדינה
על דל שפתיי
כיהודית

רק מי שמשרת בצבא
למדינה
לא טוב להם, שיילכו
כיהודית
אני נשבע אמונים
למדינה
כי היא נשבעה לי
כיהודית
שלא נשלים יותר
למדינה
עם אזרחים לא נאמנים
כיהודית
כלומר לא יהודים
למדינה
לא ציונים
כיהודית
או ערבים בכלל
למדינה
אין מקום
כיהודית

ואם הם לא יעזבו אז
למדינה
כלומר לי
כיהודית
לא תהיה ברירה
למדינה
ונרמוס אותם עד דק
כיהודית
משאיות, מחנות מעצר
למדינה
וכל השאר
כיהודית

אני נשבע
כמדינה יהודית.


ודמוקרטית.


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, גזענות, דיכוי פוליטי, טרנספר Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

מנישול מופרט למיליציות מופרטות: המודל של סילוואן

פורסם באתר "העוקץ"

(הערה: זהו מאמר ארוך ומורכב. הוא לא נכתב בהינף אחד, ולא מיועד לקריאה כזאת)

הקדמה

בסוף הסיור שעורכת עמותת "עמק שווה" בכפר סילוואן, נפגשים המשתתפים עם נציג "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן". הבחור הצעיר שפגש אותנו (היינו כ-15 איש בקבוצה) תיאר את החיים בצל ההשתלטות ההדרגתית של עמותת אלע"ד על נכסים פרטיים ועל שטחי ציבור בכפר. הוא תיאר את האלימות של מג"ב ושל המאבטחים הפרטיים, ואת נסיונות הסרק למצוא אוזן קשבת אצל רשויות החוק הישראליות. ואז הוא שאל אם יש שאלות.

היו לא מעט שאלות. בשלב מסוים פנה אליו אחד המשתתפים בסיור ושאל: אם יוחלט שקו הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית מותיר את סילוואן בתחום הרשות (ומחוץ לישראל) – האם תקבלו את מתנחלי אלע"ד בקרבכם? הבחור (ולא רק הוא) הגיב בחיוך. איזו סיבה בעולם יש לו לקבל בברכה גוזלי אדמות שממררים את חייו כבר יותר מעשור? הוא ענה בנימוס: לא, לא נקבל אותם. מיד ניצת ויכוח סוער בין המשתתפים, האם זה צודק או לא, איך צריך להיראות הסדר הקבע, עם פינוי מתנחלים או בלי, וכיוצא בזה שאלות שמעסיקות את הישראלים כבר יותר מ-40 עשורים. כלומר, מעסיקות את היהודים. הבחור הפלסטיני הביט בנו ושתק.

הנה כך שכפלנו, בלי משים, את תבנית היחסים הקבועה בין מדינת ישראל לתושבי "מזרח ירושלים": התווכחנו על גורלם מעל ראשיהם, כאילו הם אינם צד בעניין. העובדה שהמתווכחים היו כולם אנשי שמאל מובהקים, כמו העובדה שהצד שהודר מן הוויכוח עמד ממש מולנו – רק הוסיפו נופך גרוטסקי למעמד. למרבה המזל, אחרי 3-4 דקות עצר מדריך הסיור את הוויכוח המטופש הזה וביקש לדעת אם למישהו יש עוד שאלות למארח שלנו. כך נזכרנו ברעיון העקרוני, המהפכני ממש, שעומד בבסיס פעילותה של עמותת "עמק שווה": להתייחס לתושבי סילוואן בגובה העיניים ולהציע דרך אלטרנטיבית לניהול חפירות ארכיאולוגיות בקרב (ומתחת) שכונת מגורים ענייה ומאוכלסת בצפיפות. הסיור, אגב, מומלץ מאד.

כדאי להגיע לסילוואן ולראות בעיניים את קריסתן של מערכות החוק והצדק, אחת אחרי השנייה, על גבם של עשרות אלפי פלסטינים, שהם, הלכה ולא למעשה, תושבי מדינת ישראל. כדאי לקרוא וללמוד כיצד פעלו וממשיכות לפעול בסילוואן מערכות רבות עוצמה וממון של גופים שלטוניים, ארגוני ימין, ועדות מוניציפליות, יזמים וקבלנים, וגם ארכיאולוגים תאבי פרסום, וכולם משרתים מטרה אחת ויחידה: דחיקתם החוצה של ערביי סילוואן והעמקת האחיזה היהודית בכפר. לשם כך – כל האמצעים כשרים. ולא תאמינו כמה דמיון ונחישות מושקעים באמצעים האלה.

המאבק על סילוואן מתחמם והולך, במיוחד בשנה האחרונה. במוקדם או במאוחר, הוא יגיע לנקודת התלקחות. אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית, יש סיכוי גבוה שהיא תתחיל שם, בין "בית יהונתן" ל"בית הדבש". כפי שיילך ויתבהר בהמשך הדברים, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל. לכן סילוואן חשובה כל כך, ואסור לתת לה לרדת מסדר היום. לא רק ל"מהומות" (תסמכו על כתבי המשטרה שידווחו עליהן), אלא גם לעסקאות הנדל"ן המפוקפקות שבהן נחתך גורלן של משפחות רבות בכפר, וגם לתכניות הבנייה הגרנדיוזיות של ניר ברקת, ולכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים.

ב-20 השנים האחרונות אנחנו מפסידים יום יום. "אנחנו" – יהודים וערבים שחפצים לחיות בשלום בארץ הזאת. המנצחים הברורים הם שורה של גופים שלטוניים (משרד השיכון, עיריית ירושלים, רשות הטבע והגנים, משרד התיירות) שעמותת אלע"ד משמשת להם כיסוי נוח, "פרונט מן" שמוציא ומביא את מדיניות הטרנספר השקט ב"מזרח ירושלים". במלים אחרות: סילוואן מהווה מקרה מובהק שבו מדינת ישראל ניצבת נגד אזרחיה; כל פעולותיה שם מעמיקות את הזעם והשנאה בין העמים, ומובילות לפיצוץ. בתור מי שסובל ויסבול עוד יותר מפעולות האיבה השלטוניות האלה – לא מגיע לנו לדעת יותר? וכשנדע יותר – לא מגיע לנו לדרוש שינוי רדיקלי במדיניות? שינוי שיבטיח לנו גם חיים ויצירה וידידות, ולא רק מוות, הרס ושנאה עד קץ הדורות?

Image may be NSFW.
Clik here to view.

כמה מלים על המניעים לכתיבת המאמר הזה. לכאורה, לא חסר תיעוד מפורט, לאורך שנים, של הנעשה בסילוואן. לא מדובר כאן על מקרה של השתקה או סיקור לקוי, אלא אולי להיפך: הצפה של מידע, שמשבשת את הראייה הכללית. אני בטוח שכמעט כל ישראלי שמע את השם "סילוואן", יודע שיש שם "מהומות", ובטח שכל ישראלי שמע את הצירוף "עיר דוד". הרבה גם יודעים שבסילוואן פועלת עמותה בשם אלע"ד. מעבר לכך – אני בספק אם הישראלי הממוצע מבין מה קורה שם.

קשה להאשים אותו. קודם כל, התמונה באמת מורכבת. יש מתנחלים בסילוואן, יש ארכיאולוגיה, יש כוחות אבטחה, ויש עסקאות נדל"ן. הרבה מאד גופים בוחשים בכפר הזה, ואין שום דרך לצייר את מערך הכוחות הזה, באופן ברור, במסגרת של אייטם חדשותי בן 3-4 דקות. כך קורה שצרכן החדשות הממוצע מופצץ, במשך השנים, בעשרות ידיעות על "בעיות" בסילוואן, בלי שום יכולת לצרף אותן לכדי תמונה קוהרנטית, שיש לה פשר פוליטי וכיוון מאד מוגדר. מהלך אינטגרטיבי כזה אפשרי רק בפריסת יריעה רחבה, כפי שנעשה בדו"חות תקופתיים של ארגוני זכויות אדם (אבל מי קורא אותם?) וגם במאמרים כמו זה (שוב, מי קורא אותם?).

אם כן, מטרה ראשונה של המאמר היא פשוט ארגון החומר הקיים; תיאור ותיעוד של התהליכים שמתרחשים בסילוואן כבר יותר מ-20 שנה (עם קצת רקע היסטורי); וניסיון להפריד בין הממדים השונים של פעולות המדינה ועמותת אלע"ד בסילוואן מבלי לוותר על תיאור השתלבותם זה בזה. אני מקווה שריכוז המקורות על פי נושאים, שהקוראים ימצאו כאן, יהיה לעזר לכל מי שמעוניין להמשיך ולחקור בנושא. פה ושם גיליתי פערים מטרידים בנראטיב המתועד, שמזמינים חקירות כאלה, והקדשתי להם דיון נרחב.

מטרה שניה, שתבוא לידי ביטוי בולט יותר בחלקו השני של המאמר, היא להציע מסגרת פרשנית לאירועים. גם כאן אין לי יומרות לגלות את אמריקה; רוב התובנות שלי כבר נוסחו ונכתבו בידי אחרים. התרומה הצנועה שלי היא בסינתזה של הרעיונות, ובדגשים מסויימים שאני מבקש להבליט. חשוב להבין שכל אבן שזזה ממקומה בשכונת סילוואן נושאת משמעות פוליטית. ואין טעם בכל מפעל התיעוד הזה אם הוא אינו מצביע על הקשרים, הגלויים והסמויים, בין זרועות השלטון הישראלי, האינטרסים שלהן, גופי הביצוע שלהם – לבין הנעשה בשטח (ומתחת לפני השטח) בסילוואן. אחרי הידיעה, ואחרי ההבנה, הקרקע אולי תהיה כשרה לפעולה. יחליט כל קורא לעצמו.

לצורך כתיבת המאמר, נעזרתי בעשרות רבות של מקורות. ראוי לציון מיוחד הוא דו"ח עמותת "עיר עמים" ממאי 2009, "עסקה אפלה בסילוואן". את הדו"ח כתב העיתונאי החוקר מירון רפופורט, אולי המומחה מספר אחת בארץ לסילוואן. זהו אחד המסמכים המעמיקים ביותר שקראתי מימיי בכל התחום של זכויות אדם בשטחים – מדהים ביסודיות התחקירית שלו, מרעיש בגילוייו. בכל מדינה מתוקנת מסמך כזה היה מקבל מיד את פרס העיתונות או השירות לציבור, והיה הופך לשיחת היום; במקביל, היה גורם לפתיחתן של תריסר חקירות פליליות של פקידים בכירים ואף שרי ממשלה. אצלנו כל זה לא קרה, וגם הסיקור התקשורתי של הדו"ח היה צנוע למדי. אני מקווה שהמאמר הנוכחי יחדש את העניין במסמך החשוב הזה.

להלן מבנה הפרקים של המאמר:

רקע

פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים

פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת
1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי
2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור

פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט
1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית
א. שלב א': 1986-1992
ב. שלב ב': 1992-1997
ג. שלב ג': 1997-2010

2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים

3. אלע"ד כזרוע שלטונית

פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים

1. מבט קודר לעתיד

2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן

3. עוד לקחים ומסקנות

4. מה אפשר לעשות?

רקע

בכפר סילוואן (שמכונה לעתים "שכונה") מתגוררים 60 אלף פלסטינים. בקרבם מפוזרים כ-500 יהודים, ב-15 מוקדים שונים הנתונים תחת אבטחה כבדה. עם זאת, מי שנמצא בסכנה מתמדת אלו התושבים שהאבטחה ניצבת נגדם.

להיות פלסטיני בסילוואן פירושו להיות נתון לסיכונים ואיומים מתמידים מכמה כיוונים במקביל.  מצד אחד עיריית ירושלים, שלא מפנה זבל בכפר, לא מחברת בתים לביוב, ולא דואגת למוסדות חינוך (תיכון אחד משרת את כל הכפר). אפילו סניף של טיפת חלב לא הסכימה העירייה לפתוח בסילוואן. ברוב חלקי הכפר העירייה לא נתנה היתרי בנייה מאז 1967. בשכונות אל-בוסתאן וואדי חילווה לא אושרה אף תכנית בניין עיר; בוואדי חילווה (שמונה כ-5,500 תושבים) ניתנו פחות מ-20 היתרי בנייה מאז 1967. כך הופכת עיריית ירושלים את רוב תושבי הכפר לעברייני בנייה בעל כורחם (ועל הדרך מרוויחה אלפי שקלים מן הקנסות שמוטלים על ה"עבריינים").

בסילוואן אף פעם לא היה ממש שקט, אבל בחצי השנה האחרונה חלה הסלמה דרמטית ברמת החיכוכים בין התושבים הפלסטיניים לבין המתנחלים היהודים, שלצידם עומדים כוחות מג"ב ומאבטחים פרטיים. הרקע לכך הוא החלטתה של עיריית ירושלים מחודש יוני השנה לאשר את תכנית הפיתוח של "גן המלך" על שטח שכונת אל-בוסתאן שבסילוואן. כחלק מן ה"פיתוח", ייהרסו 22 בתים לא חוקיים שבהם מתגוררות כ-100 נפשות. במקום יוקם פארק ארכיאולוגי, או בלשונו הרהוטה של ניר ברקת, "עוגנים תיירותיים".

Image may be NSFW.
Clik here to view.

התכנית, לכאורה, תאפשר לתושבים אלה לבנות מחדש את בתיהם בחלק המזרחי של השכונה, אבל קריאה מדוקדקת בהוראות התכנון המעודכנות של העירייה מגלה שמדובר בתעלול משפטי; בפועל, לא יוכלו המנושלים לנצל את ה"זכות" הזאת, כי תנאי הסף לבנייה מחודשת נקבעו מעבר ליכולתם.

תכנית "גן המלך" הועברה בהליך בזק בעיריית ירושלים, בלחצו הישיר של ראש העיר, ניר ברקת; זאת למרות שבביקורת פנימית של העירייה התגלו בתכנית 250 (!) ליקויים, למרות שהיא "לא עומדת בסטנדרטים משפטיים", ולמרות שתכניות בינוי בחלקים אחרים של העיר כבר תקועות שנים בהליכי אישור מדוקדקים ואיטיים (כמעט מיותר לציין – התכנית גם מפירה את החוק הבינלאומי).

ברוכים הבאים לעולם של סילוואן – מקום שבו החוק אינו חוק, והשורה התחתונה תמיד זהה: מרחב תופח ליהודים, מרחב מצטמק לערבים.

למותר לציין שאין שום בדל ראייה ששכונת אל-בוסתאן ממוקמת באתר שבו שכן הגן של המלך דוד, שלמה או פרדיננד הראשון. העילה העיקרית לפרוייקט היא תיירותית, כלומר, תאוות ממון קפיטליסטית מן הסוג השכיח; אם אפשר לסלק מהאזור גם 100 ערבים, על הדרך – מה טוב. צפו בכתבה שהכינה תכנית "60 דקות" של רשת סי-בי-אס על סילוואן לפני כחודש. דלגו מהר לדקה 10, שם מתחיל ברקת ליחצ"ן את תכנית "גן המלך". בדקה 11:13 בוקע מפיו שקר גס, בלי הנד עפעף, כשהוא מכחיש שהתכנית כרוכה בפינוי תושבים מביתם (בלי ספק כבר ידע על צווי ההריסה שעתידים להישלח). הכתבת לא מרפה, והשקר נחשף. אלא שברקת מוכר לה את הלוקש הרגיל – הבתים אינם חוקיים. לו היתה עושה את מלאכתה נאמנה, היתה משיבה לו שהעירייה שלו אינה מאפשרת ומעולם לא איפשרה לתושבי "מזרח ירושלים" לבנות בתים באופן חוקי. אל החוצפה הלגאליסטית הזאת הצטרף ממש בשבועות האחרונים גם מבקר המדינה, שמתח ביקורת חריפה על אוזלת ידה של עיריית ירושלים אשר לא פעלה "בנחישות מספקת" נגד הבנייה הבלתי חוקית בשכונת אל-בוסתאן. ככל הידוע, העובדה שאין שום תכנית בניין עיר לשכונת אל-בוסתאן, כבר יותר מ-40 שנה, איננה בעיה שמעסיקה את המבקר.

הסכנה שתיזרק מביתך בידי העירייה כדי לפנות מקום לחובבי ציון עם מבטא אנגלוסקסי וזיק משיחי בעיניים היא רק אחת מהסכנות שמאיימות על כל תושב בסילוואן. לעירייה חוברת עמותת אלע"ד, שמשתלטת כבר שנים, עקב בצד אגודל, על כל השטחים הציבוריים בכפר וגם על בתים פרטיים, באמצעים מפוקפקים ולעתים גם לא חוקיים (על כך בהמשך). מצד שלישי, המשטרה (תחנות "שלם" ו"דוד" של משטרת מחוז ירושלים), שנמנעת מלהגן על התושבים מפני אלימות של מתנחלים או מאבטחים, ומפעילה אכיפה סלקטיבית כלפי הפלסטינים (בניגוד למתנחלים), לעתים בניגוד לחוק. ומצד רביעי, המאבטחים הפרטיים שנשכרו על ידי עמותת אלע"ד להגן על נכסיה בכפר, והפכו למטרד יומיומי, אם לא לאיום קיומי של ממש, על חייהם ושלומם של התושבים הפלסטיניים. שני ההבטים האחרונים – האיום המשטרתי ואיום המאבטחים – עומדים במרכז הדו"ח מרחב לא מוגן, שפירסמה האגודה לזכויות האזרח לפני חודשיים.

וזאת תמצית הדברים.

פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים

1. תלונות נגד אלימות של מתנחלים אינן מטופלות; להיפך, המתלוננים הפלסטיניים הופכים לחשודים.

מתוך דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן", ספטמבר 2010:

"ראיסה מוסא אלקרקי, שחולקת מסדרון עם מתנחלים שגרים בדירה הסמוכה, מוסיפה לספר: "לפני שבוע וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי באישון לילה, שמעתי את קולם של חמישה או שישה גברים שצועקים במעבר. יצאתי לראות מה קורה. חלק מהמתנחלים נכנסו בחזרה לדירה שלהם וחלקם עזבו. ניגשתי לדלת הכניסה הראשית כדי לסגור אותה. פתאום אחד מהם חזר ודחף את הדלת בעוצמה רבה, בזמן שהיד שלי הייתה על הדלת, וכתוצאה מכך נחתכה לי היד והתמלאתי דם [...] כל כך הרבה התנכלויות היו לנו והגשנו הרבה תלונות, כעשרים פעם ניגשתי למשטרה, ואף פעם זה לא הועיל. בפעם האחרונה החתימו אותי על התחייבות שלא לבוא אִתם [עם המתנחלים] במגע ואפילו לא לדבר אִתם. תמיד כשאני הולכת להגיש תלונה במשטרה אני החשודה. תמיד צועקים עליי ודופקים על השולחן בעוצמה, ותמיד הם גורמים לי לבכות מרוב מרמור". (מרחב לא מוגן, עמ' 6).

דרך נוספת שבה פועלת המשטרה באופן חד-צדדי כקבלנית של המתנחלים, תוך רמיסת הזכויות של תושבי סילוואן הפלסטיניים, היא בחסימת כבישים. לא רק בחגים יהודיים, אלא גם באירועים פרטיים שנערכים בגן האירועים היהודי שנמצא ב"חלקה 44" (שהוקם בניגוד לחוק ופעל ללא רישיון – על כך בהמשך) המשטרה חוסמת את הכביש המרכזי בשכונה, ואדי חילווה, לתנועת פלסטינים. שוו בנפשכם יהודים החיים עשרות שנים בשכונה של רומא או ברלין, שהיו נתקלים דרך קבע במחסומים בתוך עירם, שבהם נאמר להם: "המעבר ליהודים אסור".

מתנחלים פוגעים באופן שגרתי ברכושם של התושבים הפלסטינים; משחיתים מתקני משחקים, מנקבים צמיגי מכוניות ומנפצים זגוגיות; הם גם מסתובבים עם מצלמות וידאו ומצלמים את התושבים אחד אחד; במקרים אחדים מתנחלים גם חדרו לדירות פלסטיניות וצילמו את היושבים בהם.

כל התלונות שהוגשו בגין פגיעות אלה זכו להתעלמות המשטרה. תושבי סילוואן למעשה נואשו מלקבל יחס הוגן מרשויות האכיפה ב"מזרח ירושלים" וככלל פסקו מלהגיש תלונות נגד מתנחלים או מאבטחים. נזכיר רק שחוסר הנייטרליות של משטרת ירושלים בעימותים שמעורבים בהם מתנחלים ידועה מכבר; הנה תיעוד מאד מפורט של עלילות המשטרה בשיח ג'ראח.

2. חקירות משטרה שכבר נפתחות אינן ממוצות ונסגרות מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות – גם במקרים של פגיעות פיזיות חמורות.

ב-11 לספטמבר 2008 פתח בירי חייל בחופשה על שני תושבים בחניון גבעתי בואדי חילווה, אף כי לא היו חמושים. הירי הותיר אחד מהם, אחמד קראעין (39), נכה לצמיתות. כשנה לאחר מכן נסגר התיק "מחוסר ראיות", למרות שהאירוע תועד במצלמות אבטחה והיו לו עדים רבים (עדותו של קראעין מופיעה בדו"ח מרחב לא מוגן, עמ' 33-35).

ב-5 לנובמבר 2008 הרסה עיריית ירושלים בית ותוספת בנייה בשכונת אל-בוסתאן שבסילוואן (אותה שכונה שמכנני העיר מייעדים לפארק "גן המלך"). במהלך הפינוי נגח שוטר יס"מ באמצעות הקסדה שלראשו בראשיהם של גבר ואישה. האירוע תועד במצלמות "בצלם" ותלונה הוגשה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. בינואר 2009 הוגש כתב אישום נגד השוטר. למיטב ידיעתי, לא דווח עדיין כיצד התגלגל המשפט. כדאי לעקוב, אבל להנמיך ציפיות: אם שוטר שנגח במפגין ימין לא הורשע (ורק חויב בפיצויים בתביעה אזרחית נפרדת), קשה להאמין שמחיר הנגיחה בפרצוף פלסטיני יהיה גבוה יותר.  התרת הרסן של כוחות הביטחון בסילוואן הגיעה לשיאים אבסורדיים ממש לאחרונה: באוקטובר 2010 תועדו שוטרי מג"ב מיידים אבנים על קבוצת פעילים של "סולידריות שיח ג'ראח" בשכונה.

3. בכל הקשור לחקירת הצד הפלסטיני – המשטרה אינה חוסכת מאמצים, עד כדי הפרת החוק. חוק הנוער קובע שאין לחקור קטינים מעל גיל 12 בשעת לילה, שחובה לקחת אותם בליווי הורה או קרוב אחר, ושהחקירה תתבצע בידי חוקר ילדים ונוער. את כל התנאים האלה – מפירה המשטרה בסילוואן. בשנה האחרונה נעצרו יותר מ-300 ילדים בסילוואן (על פי רוב בחשד להשלכת אבנים). זאת ועוד, לעתים מזומנות סופגים הנערים התעללות פיזית במהלך החקירה (מרחב לא מוגן, עמ' 9-10). ידועים גם מקרים שנלקחו לחקירה ילדים בני 10, בהפרה בוטה של החוק, הקובע כי גיל האחריות הפלילית הוא 12.

זו רק דוגמה אחת מני רבות כיצד משתמשות רשויות החוק בכוחן כדי להפר את אותו חוק שהקנה להן את הכוח הזה.

4. המאבטחים היהודיים מתנכלים באופן תדיר לתושבי סילוואן הפלסטיניים, פוגעים בהם פיזית, ולאחרונה – גם הורגים.

בספטמבר האחרון הרג מאבטח את תושב סילוואן, סאמר סרחאן (לטענת המאבטח הוא נקלע למארב, אך מצלמות האבטחה סתרו את גירסתו). במהומות שפרצו לאחר מכן השתמשה המשטרה בגז מדמיע, שככל הנראה גרם למותו מחנק של תינוק בן שנה.

האירועים הקטלניים האלה לא הפתיעו אף אחד. כלומר, אף אחד ממי שעקב אחרי ההסלמה העקבית ברמת החיכוכים האלימים בין תושבי סילוואן לבין המאבטחים היהודיים. קדמה להם שורה ארוכה של התנגשויות, שהתרחשו כולן בשולי החוק – אותו חוק שהסמיך את המאבטחים להתנכל לתושבי השכונה וגם איפשר לשוטרי משטרת ישראל להעלים עין, תקופה כה ארוכה, ממעשיהם.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מאבטחים ב"מבצע מעצר" בשכונת אל-בוסתאן, יוני 2010. בראש הכוח – שוטר מג"ב.

התקדים של ירי גז מדמיע באזור מגורים צפוף, ואף ישירות לתוך בית ששוהים בו נשים וילדים, נקבע כבר במהומות שפרצו ביוני השנה בעקבות פריצת המאבטחים לבית אבו-נאב. כפי שניתן לראות בכתבה הזאת, כוחות משמר הגבול הפעילו כוח ברוטלי חסר תקדים, כולל השלכת רימוני גז והלם, מול אוכלוסיה אזרחית לא חמושה. יותר מ-50 נפצעו, אשה הרה אחת הפילה וצעיר איבד עין, בלילה ההוא של ה-27 ביוני, שזכה לכינוי "ליל בלהות בסילוואן", בעדותו המצמררת של דניאל דוקרביץ'.

תושבי סילוואן נתונים למעקב חודרני של מצלמות אבטחה הפרושות בכל רחבי הכפר, ובולשות אחר מעשיהם, לעתים גם בתוך הבתים (מרחב בלתי מוגן, עמ' 15-17). עקב צפיפות הבנייה, מצלמה שמותקנת בחזית בית מתנחלים מסוגלת לתעד בפרוטרוט את המתרחש בבית הפלסטיני הסמוך. הנפגעות העיקריות הן הנשים הערביות, שנאלצות, לעדותן, להשאיר את כיסוי הראש והלבוש הצנוע גם בתוך ביתן, עקב החשש מעיניים זרות. למותר לציין שחוק הגנת הפרטיות אוסר לצלם אדם ברשות היחיד שלו. כך הופכת העילה של "הגנה" על החוק (שמגן על היהודים) כיסוי נוח להפרה בוטה של החוק (שמתנכל לערבים).

פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת

1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי

כבר בשלב המוקדם הזה ראוי להתנער משפת הכזבים שנהוגה בתקשורת. המיליציה החמושה בסילוואן, שפוצעת והורגת תושבים פלסטיניים, איננה גוף פרטי, אלא מופרט; היא פועלת באישורו ובמימונו של הציבור הישראלי, ועל כן נכון לראות בה נציגה לגיטימית שלי ושלכם. כדי להבין את הסיפור השערורייתי שמאחורי "האבטחה הפרטית" בסילוואן, צריך לחזור 20 שנים אחורה.

כאשר החל תהליך ההשתלטות של עמותת אלע"ד על נכסים פלסטיניים בסילוואן, בשנת 1991, הודיעה העמותה בעתירה לבג"ץ כי תממן מכיסה הפרטי את סידורי הבטחון ולא תדרוש "אפילו איש משטרה אחד". המדינה התנגדה לסידור הזה; בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, נכתב כי "לא יעלה על הדעת כי העותרים (אלע"ד) ימנו שומרים מטעמם", במיוחד ב"מקום רגיש כשכונת השילוח (סילוואן), שבה יש למנוע מעורבותם של אזרחים חמושים, שאינם נמנים עם כוחות הביטחון… דבר שיש בו אף כשלעצמו משום גורם מתסיס" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 34).

שימו לב להגיון השלטוני הזה, לדואליות המתעתעת שבו. מצד אחד הריבון עומד על הפריבלגיה שמגדירה את ריבונותו: האלימות נתונה בידיי בלבד. הריבון אינו סובל "מתחרים", "אזרחים חמושים", שמתיימרים לאכוף את החוק בשמו. בהתעקשותו על הזכות הבלעדית שלו להפעיל אלימות חוקית, הריבון לכאורה מתייצב לצד האזרח התמים, זה שחפץ בהגנה מפני "אזרחים חמושים". ואולם באותה נשימה, מסתבר, הריבון גם קובע כי הוא זה שיכניס כוחות חמושים לסילוואן, כדי להגן על המתנחלים. כלומר, הריבון אינו מתנגד להכנסת כוחות חמושים ללב שכונת מגורים מפאת הסכנה הנשקפת מהם לתושבים הפלסטיניים. לא שלומם עומד לנגד עיניו אלא, כאמור, הצורך להגן על הפריבלגיה שלו כסוכן האלימות החוקית הבלעדי בחברה.

ובמלים פשוטות יותר: בראשית הדרך, המדינה התעקשה שהיא זאת שתיכנס באמא של הערבים, ולא אף גורם פיראטי אחר.

למרות זאת, אבטחת המתנחלים נמסרה לגורמים פרטיים, אף כי המימון שלהם נשאר ציבורי, מתקציב חברת "עמידר" של משרד השיכון. המשרד מעסיק בסילוואן חברות אבטחה פרטיות, שהגדולה בהן היא "מודיעין אזרחי". המבקר בשכונה יכול להתרשם מכמות המשאבים שמושקעים באבטחת המתנחלים: מאות מאבטחים מספקים הגנה הקפית כוללת לכל מתחם מגורים יהודי; אבטחה אישית למתנחלים (ליווי ברכב וברגל של כל תנועה בשכונה); פריסה של מאות מצלמות אבטחה; הסעות בכלי רכב כבדים ומשוריינים, ועוד.

כמה זה עולה לנו? בשנת 2010 עמדה עלות האבטחה ברחבי "מזרח ירושלים" על סך 54 וחצי מליון שקל (מרחב לא מוגן, עמ' 12). הכסף מגיע כולו מתקציב משרד השיכון, כלומר, מן הכיס שלי ושלכם. לפיכך רשאים כל אזרח ואזרחית בישראל לראות עצמם שותפים מלאים בהריגתו של סאמר סרחאן, בירי אש חיה כלפי מפגינים, בהגנה על מפרי חוק וגוזלי אדמות, ובאופן כללי, בהפיכת חייהם של תושבי סילוואן לגיהנום מתמשך.

לכל חובבי ההפרטות באשר הם, כדאי להזכיר מה כל כך משובש ומעוות במסירת האחריות על האבטחה בשכונות מגורים לידי חברות פרטיות. ראשית, יש עניין חוקי בסיסי: פעילות המאבטחים החמושים אינה מעוגנת בשום סמכות חוקית (החוק לא הסמיך את משרד השיכון להעביר תפקידי אבטחה כאלה לידיים פרטיות); בעניין הזה כבר פנתה האגודה לזכויות האזרח לשר לבטחון פנים. שנית, מכל העדויות עולה שידם של המאבטחים על ההדק קלה יותר משל גורמי אכיפה מוסמכים. למשל, באירועים החמורים של יוני השנה, היו אלה המאבטחים שפתחו באש חיה כלפי התושבים; כוחות מג"ב הפעילו רימוני גז והלם. מאבטחים אינם עוברים הכשרה כשל שוטרים בהתמודדות עם מצבי לחץ מול אוכלוסיה אזרחית זועמת ואינם ערים לגבולות הברורים שהחוק מציב בפניהם. על פי עדויות התושבים, המאבטחים אינם מסתפקים בהגנה על בתי המתנחלים אלא גם מתערבים באופן בוטה בחיי הרחוב בסילוואן, בתנועת כלי הרכב, בהרחקת ילדים מאזורים מסוימים ועוד. שלישית, המאבטחים פועלים למעשה ללא כל פיקוח מצד המדינה. כמו במקרים אחרים של הפרטת שירותים חיוניים, המדינה "מצילה" את עצמה על גבם של האזרחים: ההפרטה מאפשרת למדינה להוציא מידיה את "העבודה המלוכלכת" ולרחוץ בניקיון כפיה כאשר מתגלים פגמים מהותיים בעבודתו של הקבלן.

2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור

האם המדינה כל כך טיפשה שהיא לא מבינה איזה אסון מחוללת הנוכחות המתמדת של מיליציה פרטית, הכפופה לגורמי ימין קיצוני, באתר כל כך רגיש כמו בשכונת סילוואן? האם המדינה לא מבינה שחברות האבטחה חייבות לצאת מסילוואן, לפני שנוכחותן תצית אש שכבר אף אחד לא יצליח לכבות? גם כאן מתעוררת השאלה הקלאסית – רישעות או איוולת (או שתיהן).

למרבה הפליאה, ברגע חולף של צלילות, הכירה המדינה במדרון החלקלק הזה וניסתה לעצור את ההידרדרות. התפנית השולית הזאת בעלילה ראויה לתשומת לב מיוחדת, משום שהיא שופכת אור על הדרכים העקלקלות שבהן מכופף ההון את השלטון, שמצידו די נהנה להתכופף, והכל בהסתר מעיני הציבור. להלן התחקירון שערכתי בנושא.

ב-2005 מינה שר השיכון, יצחק הרצוג, "ועדה ציבורית לבדיקת השמירה ואבטחת המתחמים במזרח ירושלים". בראש הוועדה עמד אלוף (מיל.) אורי אור, ובספטמבר אותה שנה הוגשו המלצותיה. הוועדה עמדה על כך שפעילות המאבטחים אינה מעוגנת בחוק, תיעדה את הגידול העצום בהוצאות האבטחה משנה לשנה (יותר מ-400% בתוך עשור), והמליצה חד משמעית להחזיר את האחריות לאבטחת המתחמים היהודיים לידי המשטרה. שר השיכון הודיע כי הוא מאמץ את המלצות הוועדה. ואומנם, שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2006, קיבלה ממשלת אולמרט החלטה ברוח זו.

והנה תפנית מפתיעה בעלילה: 4 חודשים בלבד לאחר מכן, הפכה ממשלת אולמרט את ההחלטה הזאת על פיה, וקיבלה החלטה הפוכה: "אבטחת המתחמים של  הישוב היהודי במזרח  ירושלים  תישאר בתחום הפעילות של משרד הבינוי והשיכון כפי שהיה הדבר עד כה".

הא? מי, מה, למה? אין הסברים. ההחלטה לקונית וסתומה. והקורא העירני תמה: מה בדיוק קרה בין ספטמבר 2006 לבין ינואר 2007 שגרם לממשלה לחזור בה מהחלטתה לבטל את האבטחה הפרטית בסילוואן (וב"מזרח ירושלים" בכלל)?  איזה טיעונים חדשים צצו בתקופה זו, שגברו על מסקנותיה של ועדת אור, אשר גם שר השיכון וגם הממשלה אימצו קודם לכן?

המממ. בהיעדר מידע, הספקולציות פורחות. טלפונים באישון לילה ממנכ"ל חברת "מודיעין אזרחי" ליצחק הרצוג? מעטפות מזומנים שמנות שעברו מיד אל יד בחניון תת-קרקעי אפל וטחוב?

מה לעזאזל גרם לנציגי הציבור שלנו להתקפל, בלי שום הסבר, ולהפקיר את האינטרס הציבורי לטובת חברה פרטית, למסור לידיה מליוני שקלים ובתמורה לקבל מיליציה חמושה ולא מפוקחת בשכונת סילוואן? ככל שהצלחתי לגלות, אף אחד גם לא תמה על הפליק-פלאק הזה, למעט גיא לשם בכתבה מצוינת שהתייחסה לנושא. לשם רומז שהדג מסריח מהראש – והראש היה אולמרט, שלא רצה להרגיז את עמותות המתנחלים, שמן הסתם היו זועמות על ביטול האבטחה הצמודה. גם בלי ההנחה הזאת, די לזכור שאולמרט מגלם את ההיתוך המושלם בפוליטיקה הישראלית בין הון לשלטון, ובפוליטיקה הזאת כבר אבד הכלח על האבחנה הנושנה בין אינטרס מסחרי-פרטי לבין טובת הציבור. בכל מקרה, השתלשלות האירועים האלה, על הגלוי והנסתר שבהם, עדיין זועקת לתחקיר עיתונאי רציני.

יש עוד פיסת מידע משמעותית אחת שניתן לצרף לפאזל. כבר במאי 2006 – כלומר, אחרי שמסקנות ועדת אור היו ידועות, אבל לפני החלטת הממשלה הראשונה, בספטמבר אותה שנה – ביקש משרד השיכון בהצעת התקציב 32 מליון שקל למימון אבטחה ב"מזרח ירושלים". מבינים? ברמת ההצהרות, שר השיכון והממשלה מקבלים את מסקנות הוועדה ותומכים בביטול האבטחה הפרטית ב"מזרח ירושלים". אבל במקביל, משרד השיכון כבר נערך לחידוש החוזים עם חברות האבטחה, וניתן רק לנחש – מתוך ידיעה מראש, שהחלטת הממשלה הצפויה ממילא לא תאריך ימים, ומדיניות האבטחה הפרטית תימשך ללא הפרעה. הנה הסבר חלקי לתעלומת ההחלטה השניה של הממשלה, שזרקה לעזאזל את מסקנות ועדת אור: הצהרות לחוד ומעשים לחוד. הועדות נובחות, ושיירת ההפרטה עוברת.

את הפרטת האבטחה בסילוואן צריך להבין לא רק בהקשר הבטחוני-כלכלי, אלא גם בהקשר המדיני הכולל, שעיקרו נישול תושבי השכונה מנכסיהם והייהוד השיטתי שלה. סוכן הביצוע של הפרוייקט הזה היה ועודנו גם הוא גוף פרטי – עמותת אלע"ד. וגם הוא, ממש כמו חברות האבטחה, פועל כזרוע שלטונית לכל דבר, שהתווית "גוף פרטי" המתנוססת מעל ראשו פוטרת אותו מכל דין וחשבון לציבור. כאן נפגשות שתי זרועות ההפרטה שגזרו כליה על סילוואן הערבית: הפרטת הנישול והפרטת האלימות החמושה.

פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט

עמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") הוקמה ב-1986 על-ידי דוד ("דויד'לה") בארי, לשעבר סגן מפקד יחידת דובדבן, במטרה "לגאול אדמות ולהחזיר את התודעה היהודית לעיר דוד". בארי סיפר בראיון נדיר לפני שנתיים שבאחת הפעמים ששב מפעילות סמויה בסילוואן שאל את עצמו "מדוע הוא צריך להתחפש כדי להיכנס למקום שהיה עירו הקדומה של דוד המלך. באותו לילה גמלה בליבו החלטה לנטוש את המסגרת הצבאית לטובת העניין". כמובן, מישהו אחר (ולא הכתבת החנפנית של nrg) היה יכול להסביר לבארי שאין כל צורך להתחפש כדי להיכנס לסילוואן: מאות ואלפי יהודים עשו ועושים זאת כל העת. הסוד שלהם פשוט: הם באים להתעניין בגורלם של תושבי הכפר ולא באים לגזול את אדמתם או לעצור אותם באישון ליל. רק מי שהחליט מראש לדבר עם התושבים בשפה אחת, שפת האלימות, צריך לחשוש לשלומו. באותו ראיון סנטימנטלי ניסה בארי לשווק חזות פייסנית לציבור, ואף טען כי יחסי השכנות בין יהודים לערבים בשכונה הם "מצויינים ממש". נו, כנראה מישהו שכח לעדכן את הערבים שכך הם מרגישים.

אף כי עמותת אלע"ד מקפידה לשמור על דימוי פומבי א-פוליטי, מדובר בגוף ימני-התנחלותי לכל דבר. דמויות בכירות מן הימין ההתנחלותי (כמו אורי אליצור ועדי מינץ) כיהנו בוועד המנהל שלה, והתנועה המיישבת של גוש אמונים, "אמנה", תרמה לאלע"ד סכומי כסף גדולים. עמוק עמוק, מתחת למעשיות הצרופה של פעילי אלע"ד, נטוע חזון משיחי מובהק – ייהוד טוטאלי של כל המרחב המקיף את הר הבית (עוד נחזור לכך בפרק ד'). מכאן החשיבות העצומה של סילוואן בעיניהם. האם הייתם מודעים כמה קרובה סילוואן להר הבית?

Image may be NSFW.
Clik here to view.

סילוואן למרגלות הר הבית

בשל מעורבותה העמוקה של העמותה במעשים פליליים, וגם מתוך הבנה שדיבורים מיותרים מעכבים את המעשים, שומרת אלע"ד על פרופיל ציבורי נמוך. למעשה, לעמותה הפעלתנית הזאת, שמגלגלת תקציבי עתק (ב-2008 עמדו הכנסותיה על 104 מיליון שקל, מתוכם 94 מיליון מכספי תרומות) ברכישת נכסים ומימון חפירות ארכיאולוגיות אין אפילו אתר אינטרנט משלה. באתר הבית הסופר-משוכלל של "עיר דוד", פרוייקט הדגל התיירותי של דוד בארי – שמה של אלע"ד אפילו אינו מוזכר, ולא במקרה. ואף על פי כן, סיפור ההשתלטות היהודית על נכסים פרטיים ושטחי ציבור בשכונת סילוואן הוא סיפור התהילה הפרטי של אלע"ד.

1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית

א. שלב א': 1986-1992

עד 1992 פעלה אלע"ד בשני ערוצים "חוקיים" להשתלטות על קרקעות. האחד, חוק נכסי נפקדים, והשני, רכישה מקק"ל של אדמות שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20.

חוק נכסי נפקדים נחקק ב-1950 והסמיך את האפוטרופוס על נכסי נפקדים (הכפוף למשרד האוצר) להפקיע נכס אם בעליו היה "נפקד" בתאריך הקובע במאי או יוני 1948. במקביל החוק מתיר ליהודים לתבוע את נכסיהם מלפני 1948 (כפי שאכן קורה בסילוואן ובשיח' ג'ראח).

מיד לאחר סיפוח השטחים ו"מזרח ירושלים" ב-1967, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, שאין להחיל את החוק על פלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי (כלומר, ב"מזרח ירושלים"), באשר הם אינם "נפקדים" מן הארץ, ולעתים אף מתגוררים מאות מטרים ספורים מן הבית שנאלצו לנטוש. אף על פי כן עבר ב-1970 תיקון לחוק המאפשר להפקיע גם נכסיהם של מי שנפקדו מביתם בתאריך סיפוח "מזרח ירושלים". התיקון הבעייתי הזה הופעל לעתים רחוקות בלבד עד שנות ה-80'. אז חל מפנה דרמטי, בניצוחו של שר השיכון, אריאל שרון, שהביא להפקעות נרחבות ב"מזרח ירושלים" בחסות החוק הזה. מדיניות זו קיבלה אישור רשמי ב-2004 מידי ועדת השרים לענייני ירושלים (שבה ישבו בדיוק שני שרים: זבולון אורלב ונתן שרנסקי). בעקבות כך שלח היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, חוות דעת לרה"מ נתניהו ובה הוא חוזר על עמדתו של היועץ שמגר מלפני 35 שנה, לפיה אין בסיס חוקי להפקעת נכסים מתושבי "מזרח ירושלים". ב-2006 קיבלה עמדה זאת מעמד של "הלכה מנחה" בפסיקה של בית משפט מחוזי, ואולם לאחרונה נודע כי היועץ המשפטי הנוכחי, יהושע וינשטיין, תומך בהחלת החוק במזרח העיר (לסקירה של תולדות החוק, ראו כאן).

הוכחת "הנפקדות" הנחוצה להחלת החוק נסמכת על תצהירים של עדים. במקרה של סילוואן, הופקעו נכסים על סמך תצהירים שקריים, תחת לחץ של עמותת אלע"ד, כמו במקרה של בית משפחת עבאסי (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 11-12). כלומר: לא רק שהחוק שאיפשר את הנישול איננו כשר, אלא שגם הפעלתו נסמכה על תצהיר שקרי, כפי שבית משפט קבע. למרות זאת, מתנחלי אלע"ד יושבים במקום עד לרגע זה.

בית עבאסי נחמס באופן מעורר חלחלה: במבצע ברוטלי, באישון לילה במהלך אוקטובר 1991, פרצו אנשי אלע"ד אל הבית בשעה שבני הבית ישנו, שברו את מנעולי הדלתות, השליכו רהיטים לחצר, הניפו את דגל ישראל על הבית ופצחו בשירים וריקודים. אין לי מידע בדוק בעניין, אבל במהלך העיון בחומרים ששימשו לכתיבת המאמר הזה, צדה את עיני הידיעה על המשפט של "חולית סילוואן" הרצחנית, שהיתה אחראית למותם של 35 ישראלים. שניים מחברי החוליה היו בני משפחת עבאסי מסילוואן. האם הם שהו בבית המשפחה באותו לילה ארור, 10 שנים קודם לכן, שבסופו מצאו את עצמם על המדרכה בחוץ? אינני יודע. גם אם לא, אין ספק שהאירוע נחרת בהם. הנה נקודה למחשבה על גורמי העומק של הטרור. לא, אין כאן ניסיון להצדיק את מעשי העוולה האלה, רק להבין אותם במונחים אנושיים, הגיוניים, ולא (כנהוג אצלנו) במונחים מניכאיים-אסכטולוגיים.

הערוץ השני שבו פעלה אלע"ד עד ל-1992 היה רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. דוד בארי הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

כך, למשל, פונו 30 מבני משפחת גוזלן מביתם בסילוואן ב-2006, על בסיס מסמכי בעלות של קק"ל משנות ה-20'. לזכותם של בני המשפחה לא עמדה גם העובדה שאביהם, חאג' מוחמד גוזלן, הציל יהודים בפרעות תרפ"ט (אף אחד מתושבי השכונה היהודיים לא נפגע בפרעות). העניין הזה מביא אותנו לנושא התיישבות התימנים ההסטורית בסילוואן, והאופן הציני שבו השתמשה עמותת אלע"ד בהתיישבות ההיא, לפני 100 שנה, כדי להצדיק את מעשי הגזל שלה בהווה.

ב-1884, שנתיים אחרי עליית "אעלה בתמר", התיישבו התימנים הראשונים בדרום-מזרח שכונת סילוואן. מדוע התיישבו מחוץ לחומות העיר העתיקה? משום שיהודי היישוב הישן – אשכנזים וספרדים כאחד – לא חפצו בשכנותם. התימנים דיברו שפה זרה, התלבשו אחרת, התפללו לפי נוסח שונה, והיו עניים מרודים. החשדנות והגזענות שבהם נתקלו אילצו אותם להתגורר במשך תקופה ארוכה במערות סלע (!) בהרי ירושלים. לבסוף (ביוזמתו של העיתונאי והעסקן י.ד. פרומקין) נבנו עבורם מבני קבע בסילוואן, והמקום נקרא "כפר השילוח". הכפר שרד 45 שנה, עד לפרעות תרפ"ט, ובשיאו התגוררו בו למעלה מ-150 משפחות.

יש עדויות רבות על יחסי השכנות הטובה של התושבים התימנים של "כפר השילוח" עם התושבים הערבים של סילוואן. כאמור, אנשי סילוואן עצמם לא השתתפו בפרעות ואף הצילו יהודים (הנה מכתב התודה של היהודים למצילם, מוחמד גוזלן).

ובכן, איפה התימנים ההם, שחיו בשלום ובידידות עם שכניהם הערבים, ואיפה עמותות המתנחלים הדורסניות שמתיימרות "לגאול" את נכסיהם ולהמשיך את מורשתם? מה בדיוק הקשר בין יהודים שתושבי סילוואן הצילו מפרעות ב-1929 ליהודים שעוקרים את תושבי סילוואן מביתם 80 שנים מאוחר יותר? שום קשר.

הציניות ההתנחלותית מגיעה לשיאה בפרשת "בית מיוחס". הבית אכן היה שייך למשפחת מיוחס הירושלמית מסוף המאה ה-19 ועד למלחמת 48'. חידוש ההתיישבות היהודית בו התבסס על העיקרון המוכר – כל יהודי, בכל זמן, הוא יורש חוקי של כל נכס יהודי, מכל תקופה הסטורית (ולו גם לפני מאות שנים, ולו גם דרך מתווכים מפוקפקים או גופים "לאומיים" שמייצגים אותו, כמו קק"ל). מקים הבית, נתן רחמים מיוחס, היה קשור בקשרים הדוקים עם ערביי סילוואן ואף כתב רבות על אורחות חייהם. כפי שכותב עמוס נוי במאמר מאיר עיניים על ההסטוריה התימנית של כפר השילוח:

"כיום זה ודאי אינו "ביתו של מיוחס", לא רק מפני שהאנשים שהתיישבו בו אינם מיוחסים בשום מובן ואינם מתייחסים למשפחת מיוחס או להשקפות, שאפיינו ומאפיינות את בניה ובנותיה. עמותות המתנחלים המשלמות את שכרך אמנם השימו עצמן ליורשות הנדל"ן של כל יהודי (ושל העם היהודי כולו) בכל מקום ובכל עת, אבל השימוש בשמו של מיוחס הוא אחיזת עיניים מרושעת ומכוערת: לא רק שרבים מצאצאיה של משפחה זו סולדים מעמותות המתנחלים המתגוררות ב"נכסיהם" (כביכול) ועושות שימוש מניפולטיבי וציני בשמם במסווה של "רציפות הישוב היהודי" ו"בעלות יהודית" – אלא שיש טעם לוואי מאוס דווקא בשימוש בשמו של יוסף מיוחס, שהקדיש את חייו לתרבות הערבית ולהפצתה, מתוך אהבת הערביות ואמונה בחיוניות ובאפשרות של כינון תרבות משותפת וחיים בצוותא בין עמי האזור."

אכן, יורשי מיוחס הביעו מפורשות את הסתייגותם מן ההתנחלות; מובן שאיש לא שאלם האם מקובל עליהם השימוש בשם משפחתם לציון אי מבוצר ומאיים של מתיישבים יהודיים בלב כפר ערבי.

נוי כתב את מאמרו כמכתב תגובה לשחקן מתי סרי, אשר השכיר את שירותי המשחק שלו, כמו גם את המיתוג התימני שלו, לטובת יחסי הציבור של פרוייקט "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. בסרטון היחצ"ני הזה מתפייט סרי על דוד המלך, כשברקע נראה בית מיוחס שנבנה מחדש.

לא, מר סרי, אין שחר למשפט הזה שבקע מפיך, "גבעת עיר דוד היתה עדיין ריקה וחשופה כמעט לחלוטין". אין שחר, משום שעד לכניסת המתנחלים לשכונה, לפני 20 שנה בלבד, לא היה דבר כזה "עיר דוד" – מושג חדש, שזיקתו ל"עיר דוד" המקראית מפוקפקת ביותר (הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי מבהיר: "הכינוי "עיר דוד", שבו משתמשים כיום בעבור כל שטח התל של ירושלים הקדומה, הוא למעשה שם בן ימינו, שאינו זהה כלל למשמעותו ולתחולתו הגאוגרפית של השם הזה במקרא"). היה כפר סילוואן, מזה מאות בשנים, ובמאה השנים האחרונות, היה גם "כפר השילוח". ועוד אין שחר, משום שהגבעה לא היתה "ריקה וחשופה", אלא מיושבת בכפר ערבי שהתקיים במקום לאורך כל התקופה העות'ומנית, החל מן המאה ה-16.

בחול המועד פסח השנה ערכו מתנחלי "בית יהונתן" – מפרי חוק שהמדינה מסרבת לפנות וגם מממנת את הגנתם – "הפנינג" ברוח "כפר התימנים". תחת אבטחה כבדה הוזמן הציבור לבוא ולאכול אוכל תימני וגם לצפות בדיירים ש"מתחפשים" לתושבים התימנים המקוריים. ובכך נסגר מעגל הניצול והנישול: אי אז נדחקו התימנים לסילוואן בגלל גזענות יהודית, בהמשך נדחקו ערבים מסילוואן בגלל גזענות יהודית, וכיום המנשלים חוגגים את כל זה בפסיבל, נו, איך לומר, קצת אוריינטליסטי. ותודה למנשה, סליחה, מתי התימני.

עד כאן השלב הראשון בהשתלטות אלע"ד על נכסי ערבים בסילוואן, שבו נעשה שימוש מירבי בחוק נכסי נפקדים וב"גאולת" רכוש יהודי. על פי נתוני "עיר עמים", מסרו המדינה וקק"ל לידי עמותת אלע"ד, בשתי הדרכים שתוארו לעיל, 36 דונמים מכלל שטחי שכונת ואדי חילווה, שהם רבע משטחה.

ב-1992 הקיץ הקץ על הגזל ברשות החוק הזה, בדמות דו"ח ועדת קלוגמן.


ב. שלב ב': 1992-1997

איש ישר היה (ועודנו) בישראל, חיים קלוגמן שמו. קלוגמן כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים בתקופת ממשלת רבין ועמד בראש ועדת בדיקה ממלכתית לנושא פעילות העמותות היהודיות ב"מזרח ירושלים". הדו"ח שהגישה הוועדה ב-1992 צייר תמונה מסמרת שיער של נכלים וכזבים, כיפופי חוק וזיופי מסמכים, שרק בזכותם הצליחו אנשי אלע"ד (וגם עמותות אחרות, כמו "עטרת כוהנים") להשתלט על נכסי ערבים בסילוואן. בין השאר, קבע הדו"ח כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

האם מישהו מן המעורבים בגזל האדמות הלא חוקי הזה נתן את הדין על מעשיו הפליליים? הי, לא צריך להיסחף; החוק הוא כידוע מה שבעלי הכוח קובעים שהוא החוק. "דו"ח קלוגמן אומנם הגדיר נהלים אלה כ"ניגוד אינטרסים חמור", מציין הדו"ח של "עיר עמים", "אבל התמונה המתקבלת היא של זהות אינטרסים: בכירים בשלטון יזמו מדיניות זו, הרשויות הממלכתיות מימנו אותה ותמכו בה; ואלע"ד הגשימה אותה. במלים של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (עמ' 13).

זיכרו את המלים האלה, שיכולות לשמש מוטו לכל המעשים הלא-חוקיים והאנטי-אנושיים שהיו מנת חלקם של תושבי סילוואן הערבים ב-20 השנים האחרונות: הראש והידיים מאחוריהם תמיד היו בגדר "סניף של ממשלת ישראל".

על אף העובדה שאף אחד מהמעורבים בפרשיות האפלות האלה לא נענש, דו"ח קלוגמן אילץ את הנהגת אלע"ד לשקול דרכים חלופיות ויצירתיות יותר לייהד את סילוואן. הכסף הגדול התחיל לזרום.

בשנות ה-90' החלו עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" לרכוש בכספי תרומות עלומות (עוד נחזור לשאלת מקורות המימון של אלע"ד) נכסים בסילוואן ישירות מידי בעלי הקרקע. כך נרכשו "חניון גבעתי", חלק מ"מתחם אדרת", והשטח שעליו עומד "בית יהונתן" (המיועד, פורמלית, להריסה). דוד בארי מקפיד להדגיש, בכל התבטאות תקשורתית, שכל הרכישות האלה היו כשרות וחוקיות. אבל המציאות שונה.

בתיקים רבים שהגיעו לבית המשפט מתגלה מנגנון ערמומי וכוחני של דחיקת בעלי הנכסים אל הפינה. במנגנון פעילים אנשי קש של אלע"ד וגורמים פליליים מבין תושבי סילוואן. היו עסקאות שבהם הוחתמו המוכרים "אחרי מותם"; עסקאות שבהן זויפו מכתבים שלכאורה מאיימים על בעלי נכסים בחובות מס. כמו כן נחשף שיתוף פעולה של גורמים בעיריית ירושלים עם עמותת אלע"ד בהפעלת לחץ על בעלי נכסים. כנגד בעלי בתים רבים בסילוואן נפתחו הליכים משפטיים בגין בנייה לא חוקית. נזכיר – הבנייה לא חוקית כי לפלסטיני, תושב סילוואן ולו גם מזה עשרות שנים, אין שום דרך חוקית לקבל היתר בנייה (בהיעדר תכנית בניין). נציגי העמותות פונים אל בעלי הנכסים ומבטיחים להם כי אם ימכרו את ביתם, יפעלו לטובתם בעירייה ויבטלו את ההליכים המשפטיים נגדם (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 14-15). גם עמותת "עטרת כוהנים" מעורבת ברכישות בסילוואן; מי שמעוניין להתוודע לשיטות המאפיונריות למהדרין שהעמותה מפעילה (שוחד, זונות, טיסות חינם לחו"ל) מוזמן להתעמק בתחקיר המפורט הזה של מירון רפופורט.

ב-1997 חל מפנה דרמטי בפעילות הנדל"נית של אלע"ד בסילוואן. במקום לרכוש בית אחר בית, נפל לחיקה כפרי בשל שטח של 24 דונם – הגן הלאומי "עיר דוד". ההישג הזה איפשר לעמותה (ודרכה – לרשויות השלטון) למזג בין שתי אסטרטגיות של ייהוד: ייהוד המרחב שמעל הקרקע, באמצעות בנייה נוספת (ולא חוקית) בשטחי הגן הלאומי, וייהוד המרחב שמתחת לקרקע, באמצעות ארכיאולוגיה מגוייסת.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מוקדי ההתנחלות בסילוואן: מתוך אתר האגודה לזכויות האזרח



ג. שלב ג': 1997-2010

הגן הלאומי "עיר דוד" כולל בתוכו אתרים הסטוריים וארכיאולוגיים יוצאי דופן, כמו נקבת השילוח ובריכת השילוח. במשך שנים ארוכות נוהל הגן בידי רשות הטבע והגנים, שאחראית על כל הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים". אולם ב-1997 – בעקבות מהלכים לא ידועים, מאחורי הקלעים – חתם מנהל מקרקעי ישראל חוזה עם עמותת אלע"ד למשך 7 שנים, המעביר לה את סמכויות הניהול בגן, ובכלל זה גם באתר החפירות הארכיאולוגיות שבשטחו. החוזה נחתם ללא מכרז וקיומו הוסתר מגופים ממשלתיים הנוגעים בדבר, כמו רשות העתיקות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). הנה יריית פתיחה הולמת להשתלטות של אלע"ד על שטחים ציבוריים בסילוואן: אי-חוקיות מן הרגע הראשון.

גם עיריית ירושלים העבירה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לידי אלע"ד. המהלכים הללו עוררו התנגדות רבה בקרב ארכיאולוגים ורשות העתיקות. במשך כמה שנים, עד 2001, הוקפא המהלך על רקע הליכים משפטיים, שבסופם הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי החוזה עם אלע"ד בוטל וניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים.

וכאן, שוב כבמטה קסם, תפנית מן הסוג שכבר הורגלנו אליו – החלטות רשמיות לחוד, ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002. גם כאן, לכאורה, פעלה המדינה באופן לא חוקי כדי לשמר את אחיזתה של אלע"ד בשטח. מדוע ועל איזה רקע התקבלה ההחלטה הזאת ברשות הטבע והגנים? הנה עוד תחקיר עיתונאי נחוץ מאד, שלא נעשה. ואולי כל התערובת המופלאה הזאת, של חוקיות בלתי-חוקית, מתנקזת אל דמותו של איש אחד – אביתר כהן, מתנחל מעפרה, סמח"ט במילואים, מקימם של מאחזים בלתי-חוקיים, וכיום מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים. תשאלו מה היה תפקידו הקודם? מעניין ששאלתם. הוא היה מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד. איך שגלגל מסתובב. מה שבטוח, לא משנה איזה כובע הוא חובש – "השטח הוא שלנו".

מיד נגיע אל המימד הארכיאולוגי של הההתנחלות בסילוואן. אבל בשלב זה חשוב לציין, שהעברת שטחי "עיר דוד" – שהם שטחי ציבור לכל דבר – לניהול אלע"ד איפשרה לעמותה להוסיף ולבנות בסילוואן. למעשה, לא ברור בכלל שאלע"ד רואה בארכיאולוגיה את יעדה העיקרי, ואפשר שפנתה לערוץ הזה מתוך אילוצים. כפי שחושף הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן (עמ' 18), בתחילת שנות ה-90' הגישה אלע"ד תכנית להקמת 200 יחידות דיור על אתר העתיקות באזור העופל, בשטח "עיר דוד". התכנית נפסלה על רקע ארכיאולוגי – עניין מוזר, לכאורה, אם מאמינים לאלע"ד שהפיתוח הארכיאולוגי של "עיר דוד" הוא בראש מעייניה. זאת ועוד, בשטח הגן הלאומי נמצאת חלקה הידועה בשם "חלקה 44", שתושבי סילוואן נטעו בה עצי פרי. בשנת 2002 עקרו אנשי אלע"ד את העצים, והקימו בשטח קרוואנים ואוהל המשמש כגן אירועים. ב-2007 הגישה העמותה בקשה לבנות בשטח הזה בית כנסת, כיתות גן, 10 יחידות דיור, וחניון תת-קרקעי – כל זאת למרות שמדובר בשטחי גן לאומי, שעל פי חוק אסור לעשות בהם כל שינוי בלי אישור הרשות. שוב, גם כאן מתעורר החשד שהארכיאולוגיה משמשת "כיסוי" לחמדנות טריטוריאלית גרידא, ופרנסי העמותה מוכנים להקריב שטחי חפירות לטובת ההתנחלות.

ובכלל, כדאי לנפץ את הדימוי הרוחני-משהו של עמותות הימין, המצטיירות כמי שפועלות בהשראת חזון דתי טהור, נקי משיקולים חומרניים. בסכסוך מכוער אחד, סירבה אלע"ד לפנות שטח בדרום-מזרח ירושלים שיועד למעון למפגרים; קק"ל, בעלת השטח, גיבתה כרגיל את אלע"ד. וזוכרים את האוהל, שמשמש כגן אירועים? תחקיר של רשת ב' חשף כי הגן הזה, שהוקם בחלקו ממימון ציבורי, ומכניס כסף לכיס הפרטי של אלע"ד – פועל ללא רשיון עסק. רשות הטבע והגנים וגם עיריית ירושלים טענו כי לא ידעו בכלל שהעמותה מפעילה גן אירועים פרטי על שטח הגן הלאומי. תושבי סילוואן, לעומת זאת, יודעים זאת היטב, משום שבכל פעם שמתקיים אירוע כזה בגן, הופך עורק התנועה הראשי בשכונה, רחוב ואדי אל חילווה, לכביש אפרטהייד, אסור לתנועה לפלסטינים (מרחב לא מוגן, עמ' 23).

נזכיר עובדה בסיסית, שאמורה להיות מובנת מאליה. "עיר דוד", כמו כל גן לאומי אחר, היא שטח ציבורי. שטח ציבורי, בהגדרתו, אמור לשרת את כלל הציבור, ובפרט את האוכלוסיה המקומית שבקרבה הוא מצוי. בפועל, המתחם הגדול של "עיר דוד" בתוככי סילוואן סגור ומסוגר בפני התושבים הפלסטיניים, וכל דרך ניהולו אומרת ניכור והדרה של הציבור שבקרבו הוא ממוקם. נסו לדמיין לרגע לעצמכם מצב כזה בשכונת מגוריכם: אתר ארכיאולוגי/תיירותי/מסחרי שתקוע בלב השכונה, מקים רעש ואבק (וגם סודק קירות של בתים) בלתי פוסקים, מוקף גדרות ושומרים, וכל אופיו וזהותו שוללים את הזהות והזיקה שלכם למקום. כל זה נמשך כבר יותר מעשר שנים, והסוף לא נראה לעין.

זאת היא "עיר דוד" לתושבי סילוואן. עכשיו ננסה להבין מה היא ליהודים.

2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים

הגן הלאומי "עיר דוד" הוא הצלחה מסחררת. תוך שנים ספורות בלבד התברג האתר לחמשת אתרי התיירות המובילים בישראל, עם חצי מליון (!) מבקרים מדי שנה. הגן מכניס לכיסה של אלעד כ-9 מיליון שקלים בשנה. עשרות אלפי חיילים ותלמידי תיכון מקבלים הדרכות באתר מדי שנה, במימונה של אלע"ד. המסר המועבר שם הוא ברור וחד: המקום יהודי, תמיד היה יהודי, ורק יהודי. הנה התרשמויות של מבקר אחד בסיור המודרך:

"סרטון תלת המימד אשר מוצג בפני המבקרים בפתיחת הביקור הוא ללא ספק מושקע מבחינה ויזואלית, אך ציר הזמן המלווה אותו תמוה באופן מחשיד: מיד אחרי חורבן בית שני מדלגת ההיסטוריה המעובדת של הנהלת הגן הלאומי היישר אל סוף המאה ה-19 – אל ימי העלייה הראשונה – ומשם להקמת המדינה ולמלחמת ששת הימים… ההיסטוריה הערוכה של יוצרי הסרט לא מזכירה אפילו את התקופה הצלבנית, הרומית או המוסלמית. גם הממלוכים והעות'מאנים נמחקו כלא היו… בעת הסיור, כאשר אנו פוסעים בין אתרי החפירות, אני שם לב שאין כמעט שלטים עם הסברים המלווים אותנו לאורך הדרך כפי שנהוג באתרים מן הסוג הזה. המידע כולו נמצא אצל המדריך הבוחר ללוות כל הסבר בציטוט מן התנ"ך."

למי שלא מבין את הקשר בין ההסטוריה לבין הפוליטיקה בהווה, הארכיאולוג יוני מזרחי מתנדב להבהיר:

"אחרי שלוש שעות בסיור של אלע"ד אתה משוכנע שאתה נמצא באתר יהודי בלבד. ממצאים כנעניים, ביזנטיים, מוסלמיים וכמובן פלסטיניים נדחקים לפינה. לירושלים יש 4,000 שנות היסטוריה, ואצלם זה מתרכז בסיפורים מפוארים על שלמה, דוד וחזקיהו, שאגב לא נמצאו שום ממצאים ארכיאולוגיים שקושרים אותם למקום. כשמציגים ככה את הסיפור למאות אלפי מבקרים מכל העולם, זה כלי עם הרבה כוח פוליטי ודרך להצדיק את ההתנחלות באיזור."

עדיין לא מבינים? טוב שיש מדריכות סיורים שמפרשות עד הסוף את מה שטעון פירוש:

"הגענו לעיר דוד במסגרת טיול מטעם העבודה", משחזרת מיכל, בת 29, מכפר סבא. "את ההדרכה העבירו שתי צעירות דתיות. במהלך הסיור הן הטיפו עד כמה חשוב שיהודים יקנו אדמות בכפר סילוואן כדי לחזק את האחיזה של עם ישראל בשטח, לגאול את האדמות וכדומה. לכל מי שיש כסף ואפשרות כדאי מאוד לתרום לעניין… הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה באמת חלק מן ההדרכה."

הדברים ידועים לכל, כולל לגופים הציבוריים שמאשרים את פעילות אלע"ד (ואת זה צריך להדגיש שוב ושוב – הכל ידוע ומאושר). הנה אנדרסטייטמנט ראוי לציון, מפיו של יו"ר מועצת רשות העתיקות, פרופ' בנימין זאב קדר: "רשות העתיקות מודעת לכך שאלע"ד, עמותה עם אג'נדה אידיאולוגית מוצהרת, מציגה את ההסטוריה של עיר דוד באופן מוּטה". (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 24).

"עיר דוד" היא כיום קונצזוס. אם לא באמצעות צווי פינוי והשתלטות על נכסים, אז דרך מיתולוגיה של חרסים ומנהרות חצובות בסלע הצליחה אלע"ד להתנחל בלבבות של כל עם ישראל. תשאלו את שלמה גרוניך (ההוא ששר עם ערבים, כי הוא בעד דו-קיום), ואפילו את יונה אליאן-קשת.

נתחיל מהסוף: בכל החפירות שהתנהלו ב"עיר דוד", החל מסוף המאה ה-19 ולאורך כל המאה ה-20, ובכלל זה 16 השנים האחרונות, שבהן מתנהלות מספר חפירות באופן אינטנסיבי בשטחי האתר – לא נמצא שום ממצא שקושר את הדמות המקראית של דוד המלך למקום. יותר מכך, במילותיו של הארכיאולוג יוני מזרחי: "מתוך עשרות השכבות הארכיאולוגיות שנמצאו באתר, לא נמצאה אף עדות לנוכחתו של מלך יהודה או מלך אחר שחי באתר."

אם כן, כנגד כל המצגות המשוכללות והסיורים ברוח התנ"ך והמיתולוגיה התיירותית שעמותת אלע"ד מפיצה בארץ ובעולם, חשוב לומר גם את הדבר הפשוט הזה: אין שום ממצא ארכיאולוגי שמעיד כי דוד המלך אי פעם חי ב"עיר דוד". דוד בארי כן, דוד המלך לא (לכן מדויק יותר יהיה לקרוא לאתר "עיר דויד'לה"). לא נעים, אבל אלה העובדות.

בכך אין כדי לגרוע מחשיבותו הארכיאולוגית של האתר. בחפירות התגלו ממצאים עשירים מלפני 7,000 שנה ועד ימינו. החל מסביבות 3,000 לפנה"ס התקיים ישוב במקום, והחל מ-1,700 לפנה"ס היתה זו כבר עיר. התגלו ביצורים מהתקופה הכנענית, חותמות ("בולות") מסוף בית ראשון, שרידי ארמון מהתקופה ההלניסטית, מבנים מרשימים מהתקופה הביזנטית, ועוד. הממצא ה"יהודי" הידוע ביותר הוא כתובת השילוח, שהתגלתה ב-1880, והתגלו גם כתובות רבות עם שמות של פקידים יהודיים בממלכת יהודה, שחלקם מופיעים בתנ"ך. תיאור של הממצאים הארכיאולוגיים ב"עיר דוד", מנקודת מבט מדעית שאינה רתומה לנראטיב הלאומי-יהודי, ניתן למצוא בחוברת "ארכיאולוגיה בצל הסכסוך" שהוציאה עמותת "עמק שווה".

מכל מקום, החשיבות הארכיאולוגית של אתר "עיר דוד" איננה מה שעומד כאן על הפרק, וגם לא טיבם של הממצאים במקום, ועל כן לא אנסה להיכנס לעובי הקורה של המחלוקות המדעיות השונות שאופפות את הממצאים. הארכיאולוגיה רלבנטית לדיון כאן רק מן הסיבה שהיא נגררה, או אולי גררה עצמה ברצון, אל ליבו של סכסוך פוליטי. והשאלה שצריכה להישאל פשוטה מאד: האם יש הצדקה מוסרית וציבורית להרוס לאלפי אנשים את החיים – החל מגזילת כל השטחים הציבוריים שהיו פנויים בשכונתם, דרך חסימת כבישים ועד הטלת אימה באמצעות כוחות שיטור מופרטים – רק בשם המחקר הארכיאולוגי? ונניח, לצורך הדיון, שמחר או בשבוע הבא מתגלה בחפירות "עיר דוד" כתובת שבה מוזכר המלך דוד בשמו. יודעים מה, נהיה לארג'ים: נניח שמישהו מגלה את הנבל שבו היה דוד מנעים זמירות לשאול. האם המחיר היומיומי שנכפה על תושבי סילוואן היה הופך למוצדק באותו רגע?

בואו נפרט קצת. החפירות ב"עיר דוד" נגועות בכמה פגמים יסודיים. במקרה אחד לפחות נרשמה חריגה מרשיון החפירה שניתן מידי רשות העתיקות, והחפירה נעצרה רק כי נתקלה ביסודות של בתי תושבים (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 20). הנה הקלטה שבה מסביר דוד בארי איך עבדה אלע"ד על רשות העתיקות וחפרה מחוץ לתוואי שאושר לה (לא לדאוג, רשות העתיקות מעולם לא הקפידה עם אלע"ד על שטחים ששייכים לערבים).

בניגוד גמור לאתיקה הארכיאולוגית הנהוגה כבר עשרות שנים, שמחייבת חפירת שכבות לעומק, מצומצמת בהיקפה, ב"עיר דוד" מבוצעות חפירות רוחב, מתחת לבתי תושבים בשכונה. זאת ועוד, בניגוד לחוק, איש לא שאל את התושבים ולא קיבל את רשותם לחפור מתחת בתיהם. למעשה, אנשי אלע"ד ודוד בארי לא מסתירים, ואפילו די מתגאים, בעובדה שהם חופרים מתחת לבתי השכונה.

החפירות האלה כבר הסבו נזקים לא מעטים. בשנת 2006 הופיעו סדקים בקיר של גן ילדים בשכונת ואדי חילווה, עד כדי סכנת התמוטטות; רשות העתיקות "התנערה" מכל אחריות לחפירות – הנה אחד מ"פירות" ההפרטה בסילוואן, שעוד נשוב אליהם (התפוגגות ה-accountability). החל משנת 2008 החלו להופיע בורות בכבישי השכונה, רצפות קרסו וקירות בתים נסדקו; הבתים טובעים באבק. כך גילו התושבים, לראשונה, שחפירות מתבצעות מתחת בתיהם. כשפנו לעירייה לבדוק את מקור הנזקים, לא נענו. משטרת ישראל הגדילה לעשות ועצרה חמישה תושבים – יום אחרי שעתרו לבג"ץ בבקשה שיעצור את החפירות המתנהלות מתחת ביתם, ללא אישורם.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

נו, ומה בג"ץ קבע, אתם שואלים? אל תעצרו את נשימתכם. השופטת עדנה ארבל דחתה את העתירה, בנימוק ש"למול הפגיעה הנטענת ניצב אינטרס ציבורי משמעותי בביצוע העבודות."  צא ולמד מיהו ה"ציבור" אליבא דעדנה ארבל; מן הסתם הוא אינו כולל את תושבי סילוואן, שהאינטרס הציבורי שלהם הוא, בפשטות, שלא יקרסו להם הבתים ושרעשי הקידוח שמחרישים את אוזניהם כבר יותר מ-15 שנה ייפסקו. לא, זה לא ציבור וזה לא אינטרס. השופטת ארבל הפליאה לנמק: "ישראל אמנם מדינה צעירה, אך שורשיה עמוקים בהיסטוריה, ואדמתה רוויה בשרידים עתיקים של ציביליזציה אנושית קדומה… תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך". את הטקסט הזה היתה יכולה ממש להעתיק מאתר האינטרנט של מרכז המבקרים ב"עיר דוד". ועוד כתבה השופטת: "חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות." והיתה יכולה להוסיף: חוצה בתים וקירות.

הפגיעה הפיזית וגם הסימבולית בתושבי סילוואן איננה הכרח בל יגונה. גם המבקרים החריפים של חפירות "עיר דוד" אינם מבקשים לסתום את הגולל על החפירות, אלא רק לשנות, באופן דרמטי, את האופן שבו הן נעשות; בראש ובראשונה, להפוך אותן מאלמנט זר ומבוצר בשכונה למקור עניין וגאווה, מתוך שילוב האוכלוסיה המקומית בפיתוח האתר. יש גם מודלים של ארכיאולוגיה לא לעוּמתית, מעורבת בקהילה ואף מעצימה אותה, כפי שניתן ללמוד מפעילות עמותת "עמק שווה" – שהקימו ארכיאולוגים בשיתוף עם תושבי סילוואן. לפני הכל, צריך לראות בתושבים בני אדם, ולא מטרד, כמו שקי עפר שיש לסלק מאתר החפירות.

אחת הסיבות הפורמליות לכך שאין כמעט חסמים ומגבלות על החפירות שממנת אלע"ד היא שלהוציא אחת מהן, כולן מוגדרות "חפירות הצלה". הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן מבאר: "על פי חוק, רשות העתיקות היא שמבצעת "חפירות הצלה" בשטחים המיועדים לבנייה כדי למנוע השמדה של עתיקות ועל מנת לבדוק כיצד, אם בכלל, אפשר לשמר את העתיקות. הרשות רשאית לאסור כליל על בנייה באתר, אם מתגלות בו עתיקות שיש להן ערך יוצא דופן." (עמ' 19). ואולם באתרי "חפירות ההצלה" ב"עיר דוד" אין תכניות בניין מאושרות, ובחלקם אפילו לא הוגשו תכניות כאלה. ההתנהלות הזאת מנוגדת לחלוטין למקובל בחפירות הצלה אחרות. גם ארכיאולוגים בכירים בארץ מפקפקים בכך שניתן לקרוא לחפירות המתנהלות כבר למעלה מ-15 שנה, וכל הזמן רק מתרחבות, "חפירות הצלה".

אם כך, ממה בדיוק "מצילים" את החפירות? ככל הנראה – משקיפות ציבורית. להבדיל מחפירות מחקריות רגילות, "חפירות הצלה" מאושרות בהליך פנימי ברשות העתיקות ללא בקרה חיצונית. דו"ח עסקה אפלה בסילוואן חושף שבחסות "חפירות ההצלה" מתחת לחניון גבעתי נעשו עבודות תשתית מאסיביות לקראת הקמת מרכז מסחרי גדול – ללא תכנית בניין עיר (תב"ע) מאושרת וללא היתרים. בכתבה המצויינת על חפירות "עיר דוד" של נסים מוסק לחדשות ערוץ 1, מגלה הארכיאולוג רפי גרינברג כי רשות העתיקות התחייבה לפנות את העתיקות בחניון גבעתי למרתף של הבניין שאלע"ד תקים על שטח החניון. גרינברג קורא לילד בשמו כשהוא מסכם: "רשות העתיקות עובדת כאן בשביל היזם."

באור הזה צריך לראות את "חילוקי הדעות" המנומסים בין רשות העתיקות לבין אלע"ד; לא גילויים של בקרה ציבורית נאותה (נזכיר כי רשות העתיקות היא גוף ציבורי), אלא הסכמה כנועה להעלים עין מכל הפגמים המקצועיים והאתיים שבהתנהלות העמותה. בכך, יש להודות, אין שום חריג, שכן כל רשויות השלטון, במגען עם אלע"ד, נוהגות באדיבות מופלגת. מי שסבור שכל אותן רשויות "נאנסות" לציית לתכתיבים של אלע"ד הופך כאן את היוצרות; אלמלא הגשימה העמותה הזאת את המטרות הגלויות והסמויות של השלטון הישראלי, אלמלא ביטאו יעדיה באופן עמוק גם את אמונותיהם הפרטיות של הפקידים האמורים לפקח על אלע"ד – לא היתה העמותה מגיעה לאן שהגיעה. התבנית הזאת, כמובן, היא מקרה פרטי של תבנית היחסים הכללית בין ממשלות ישראל לבין האקטיביזם ההתנחלותי, שכל אורחו ורבעו מתמצה באי-לגאליות בחסות השלטון.

חשוב לציין שקהילת הארכיאולוגים בארץ חצויה ביחסה לחפירות "עיר דוד". מבין הקולות הביקורתיים בולטים שניים – יונתן מזרחי ורפי גרינברג. השניים כותבים מאמרים ואף מנחים סיורים "אלטרנטיביים" לסילוואן, ודבריהם ראויים להאזנה קשובה (מאמרים של מזרחי – כאן וכאן וכאן; מאמרים של גרינברג – כאן וכאן). גרינברג גם מתראיין ארוכות בכתבת הוידאו הבאה (מאת נטשה דודינסקי, דיגרסמדיה 2008), שמציגה באופן בהיר ומטריד כאחד כמה נמוך ירדה האתיקה הארכיאולוגית במנהרות שמתפתלות מתחת לבתי סילוואן. הצפייה מומלצת.

בשלב הזה הקורא ודאי סקרן לדעת מה אומרים להגנתם הארכיאולוגים שמנהלים את החפירות ב"עיר דוד"; המנצחים על המלאכה הם פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון. אלה הם, אם תרצו, "שכירי האֵת" של אלע"ד. שלא במפתיע, הם ממעטים לדבר ולהתראיין. אולי הם סבורים שאם ידירו עצמם מן הזירה הפוליטית, יישמר האופי המדעי "הנקי" של פעילותם. זאת היתממות במקרה הטוב, וציניות במקרה הרע. הארכיאולוג אלי שוקרון, כשנשאל על המימון לפעילותו מכספי אלע"ד בכתבה של נסים מוסק, מזעיף פנים ומפטיר: "אני לא מעוניין לדבר על כך." שותפו, פרופ' רייך, הגן על פעילותו ב"עיר דוד" בראיון נדיר שנתן בתכנית של לונדון וקירשנבאום במלים האלה: "אין לי שום אג'נדה פוליטית… המטרה היחידה שלי היא הוספת ידע על תולדות המקום, לאו דווקא יהודי". האם פרופ' רייך מאמין למלים שיוצאות מפיו – רק הוא יודע. בכל מקרה, מה שכל ילד במאה ה-21 צריך לדעת, היא שאג'נדות פוליטיות מתקדמות יפה מאד הודות לשיתוף הפעולה של אנשים שטוענים בתוקף ש"אין להם שום אג'נדה פוליטית". למעשה, הדרך האופטימלית לממש אג'נדה פוליטית שנויה במחלוקת היא לגייס לשורותיך אנשים שהדימוי הנייטרלי שלהם מרחיק ממך כל צל של מחלוקת או חשד לפלילים.

הביטו במערך המסועף של אנשי מקצוע "לא פוליטיים" שבזכותו מפעל ההתנחלות והאפרטהייד משגשג מיום ליום: חיילים "בלי אג'נדה פוליטית" שמגנים על עוקרי עצי זית, קבלנים "בלי אג'נדה פוליטית" שמקימים גדר הפרדה על אדמות פרטיות של פלסטינים, מפעלי מזון ורהיטים "בלי אג'נדה פוליטית " שיושבים על קרקע כבושה, חברות אלקטרוניקה "בלי אג'נדה פוליטית" שמספקות לצבא ציוד אופטי משוכלל שמותקן על מל"טים, כדי שיוכלו להפציץ ריכוזי אוכלוסין מן האוויר ("אחרי אזהרה!"), ועכשיו, סוף סוף, גם ארכיאולוגים "בלי אג'נדה פוליטית", שמקדמים מדי יום את מאמצי הייהוד של סילוואן, ואף עורכים שם כנסים מדעיים, ובכך, בלי ספק, תורמים שוב ל"הוספת ידע" על הדרך לחרב לכולנו את העתיד.

את העפר שהוא שולה מתחת לבתי סילוואן יכול פרופ' רייך לזרות בעיניו ובעיניהם של עוד כמה קולגות מיתממים, אך לא בעינינו. אנחנו יודעים היטב מה הוא עושה שם.

ביולי השנה הוגשה עתירה לבג"ץ להוציא את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרשות הטבע והגנים, הגוף שהחוק הסמיכו למטרה זאת. העתירה עדיין תלויה ועומדת, אך אני מנחש שאין חשיבות רבה לתוצאותיה. בין אם תישאר אלע"ד הגוף המבצע, לפני או מאחורי הקלעים, בשלב זה כבר ברור שאין שום סתירה בין מטרותיה לבין מטרותיהם של המוסדות השלטוניים אשר הפקידו בידיה את המפתחות ל"עיר דוד". אשר על כן – מה שהיה הוא שיהיה.

3. אלע"ד כזרוע שלטונית

מי שעקב אחרי ההסטוריה של השתרשות אלע"ד בסילוואן יכול להבין שלא היתה מסוגלת לרשום לעצמה השגים מרשימים כל כך, בתחום הנדל"ן, התיירות והנישול, אלמלא זכתה לשיתוף פעולה וגיבוי של הרשויות. בעניין הזה אין שום הבדל בין ממשלות ימין לשמאל, למעט המעטפת הרטורית – הימין מצהיר בגלוי על מדיניות שהשמאל היה מבצע בחשאי. כך הכריז שר הפנים, אלי ישי, לפני שנה וחצי: "עכשיו, כשמוניתי כאחראי על משרד הפנים, אני מתכנן ללכת על עיר דוד בכל הכוח. כל תוכנית מתאר שתבוא, תכלול התיישבות יהודית ומפעל תיירות יהודי נרחב. אני מתכוון לפעול בנושא זה במלוא העוצמה. עיר דוד היא סלע קיומנו, זאת ארץ ריבונותנו, התיישבות יהודית שם היא זכותנו. משם צמחנו". (במאמר מוסגר ניתן להרהר על השימוש בשפה הצבאית הזאת, "ללכת בכל הכוח", "בכל העוצמה", בהקשר של פעילות שלטונית בתוככי שכונת מגורים).

הנה כמה הוכחות לקשרים ההדוקים של אלע"ד עם השלטון, עוד לפני אלי ישי.

ראשית, מילה על מקורות המימון של עמותת אלע"ד. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה (תודו שאתם לא נופלים מהכיסא). הנה כך, אזרחי ישראל אינם רשאים לדעת מי מממן את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" – נכס ציבורי, כזכור – ומהן מטרותיו הפוליטיות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36).

תחילת הרומן של אלע"ד עם השלטון היתה, כנהוג בשטחי יהודה ושומרון, דרך הצבא. כבר ב-2001 אירחה אלע"ד "כנס הצדעה של תושבי ירושלים למערכת הביטחון", בנוכחות הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שקרא שיר של אצ"ג), קצין חינוך ראשי (העדיף לקרוא עמיחי), ו-300 חיילים. "ירושלים היא נקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, התקוות והשאיפות של העם העברי", אמר אז מופז, "משום כך אנו שולחים מספר רב של חיילים לסייר בירושלים. בימים אלו, בהם אנו נמצאים בלחימה מתמשכת, ראוי לעצור לרגע ולהרהר מדוע אנחנו כאן." אכן, שאלה טובה.

לציון 40 שנות "איחוד" ירושלים, החליט פורום מטכ"ל לציין את האירוע ב"עיר דוד" (אתר שמסמל יותר מכל את האי-איחוד של העיר). תחת הנהגתו של הרב הצבאי אבי רונצקי, הרבנות הצבאית מיסדה מערך של "שבתות יהדות" בשיתוף עם אלע"ד, שבמסגרתן נלקחים חיילים לסיורים ב"עיר דוד" – הכל ללא תשלום, על חשבון אלע"ד. בנוסף, נערכים גם סיורי קצינים במקום, וגם בהם לא נזנח המסר החינוכי החשוב: "לדברי אחד ממפקדי הגדודים שהשתתפו באירוע, "מההתחלה היה ברור שיש אג'נדה נוספת לשבת. חזרו על עצמן אמירות על החיוניות של הישיבה בלב שכונות ערביות והחשיבות של יצירת חיץ בין הר הבית והפרלמנט הפלסטיני באבו דיס להתנחלות של מעלה הזיתים. הם דיברו גם על החשיבות של הבנייה ב-E1 (המסדרון שבין ירושלים למעלה אדומים)."

באופן רשמי, צה"ל אינו מגבה את הסיורים האלה (ש"לא תואמו עם חיל חינוך"). בפועל, כמובן, מדובר במדיניות הקריצה והסכמה שבשתיקה, שמאפיינת את יחסי אלע"ד והשלטון לכל אורך הדרך.

מה שטוב לצבא טוב גם לבתי הספר, כפי ששר החינוך הנוכחי שב ומזכיר לנו. בהוראתו של גדעון סער, הוגברו סיורי תלמידים לירושלים בשנתיים האחרונות. "עיר דוד" היא היעד השלישי בבירה מבין היעדים המועדפים על מערכת החינוך, עם 73,000 תלמידים מבקרים מדי שנה. משתתפים בסיורים העידו על אופיים האינדוקטרינרי.

בעיריית ירושלים מעולם לא הסתירו את מעמדה השלטוני-למחצה של אלע"ד. כבר ב-1997, כשהעבירה העירייה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לאלע"ד, הנימוק היה שהיא רואה את העמותה כ"זרוע של העירייה" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). לפני שנה נחשפה פרשה פלילית של ממש: עיריית ירושלים הזמינה תכנית מתאר ממשרד האדריכלים של משה ספדיה עבור אזור "עיר דוד". עמותת אלע"ד, שבבעלותה נכסים במקום, השתתפה במימון התכנית בהיקף של מאות אלפי שקלים. היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, עו"ד יוסי חביליו, כתב חוות דעת חריפה בנושא, שבכל מדינה מתוקנת היתה מובילה כנראה לחקירה פלילית. אצלנו הדברים עובדים קצת אחרת. עו"ד חביליו – אחרי שורה של עימותים עם ראש העיר על רקע דומה – התפטר.

לבסוף, בחודש האחרון הסתבר, בעקבות מאבק משפטי שניהל דרור אטקס לחשיפת הנכסים שהעבירה המדינה לידי עמותות הימין, כי מנהל מקרקעי ישראל מסתיר מידע מהציבור כדי לספק לאלע"ד את מסך העשן הדרוש להמשך פעילותה בסילוואן.

רשימת הגופים השלטוניים שמשתפים פעולה עם עמותת אלע"ד ומאצילים עליה סמכויות ציבוריות מובהקות (כמו שימור שטחי ציבור, תיכנון ערים, אבטחה) היא ארוכה: האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, חברת "עמידר" (משרדי השיכון והתשתיות), קק"ל וחברת הבת שלה "הימנותא", רשות הטבע והגנים (המשרד לאיכות הסביבה), רשות העתיקות (משרד התרבות), משרד התיירות, הרשות לפיתוח מזרח ירושלים, משרד התחבורה, עיריית ירושלים, ועדת ההיגוי לפיתוח ירושלים (משרדי התיירות, דתות), צה"ל (חיל חינוך, רבנות ראשית), רשם התאגידים (משרד המשפטים), ועדת התכנון המחוזית ירושלים (משרד הפנים), משרד הבטחון.

לסיכום, רשות הדיבור לדורון שפילמן, מנהל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית." (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36-37).

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מפקד מחוז ירושלים, ניצב אהרון פרנקו, צועד שלוב-ידיים עם מנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, בסיור לצמרת משרד המשפטים שקיימה אלע"ד לפני 3 חודשים. עוד השתתפו בסיור: היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ופרקליט המדינה, משה לדור.

פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים

1. מבט קודר לעתיד

כיצד רואה עמותת אלע"ד את עתידה של "מזרח ירושלים"? לא צריך להפריח ניחושים והשערות. יש מפה, והיא נקיה מערבים. מי שנקלע לשיחות עם המתנחלים היהודיים במקום, שומע דברים דומים: "עוד מעט כל הערבים ימותו, אם ירצה השם".

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מפת "מזרח ירושלים", גרסת אלע"ד. מקור: "הארץ"

מוקד הפעילות של אלע"ד הוא אומנם בסילוואן, אבל העמותה כבר החלה להשתרש בשכונות אחרות מסביב לעיר העתיקה, בכל שטחי הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים" (ש"עיר דוד" היא רק חלק ממנו). רשות הטבע והגנים מסרה לידי אלע"ד את ניהול תעלת המים הרומית העוברת תחת טיילת ארמון הנציב (הר העצה הרעה); העמותה מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, שהוקם ללא היתר בנייה, ועתה עובר שיפוץ בהיקף של 30 מיליון שקל במימון "הרשות לפיתוח ירושלים" ומשרד התיירות; היא מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עמק צורים" שמצפון להר הזיתים, בין שכונת ואדי ג'וז לאוניברסיטה על הר הצופים; היא מממנת פרוייקט של ניפוי שפכים מעבודות השיפוצים ברחבת המסגדים בהר הבית; והיא מפעילה מרכז מבקרים ב"יער השלום", בתוך שטח של 5 דונם שנמסר לה מידי קק"ל.

במקביל, אלע"ד גם פועלת בלב שכונות ערביות אחרות. התנחלות "מעלה זיתים" היא גוש של 117 יחידות דיור שתקועות כמו עצם בגרון של שכונת ראס אל-עמוד, המונה 14 אלף תושבים ערבים. אלע"ד מתכננת להוסיף עוד 104 יחידות דיור, "מעלה דוד" – מעבר לכביש הראשי של השכונה, שיחוברו ל"מעלה זיתים" בגשר עילי (!). את הקרקעות רכש ארווין מוסקוביץ', ואם תאושר ההרחבה (והיא תאושר), תהפוך "מעלה-זיתים-דוד" להתנחלות הגדולה ביותר ב"מזרח ירושלים". ההתנחלות הזאת הביאה עימה חידוש מסעיר לראס אל-עמוד: מדרכה. למרבה הצער, אורכה של המדרכה בדיוק כאורך הקטע של ההתנחלות. לפניה ואחריה – חול ועזובה, כרגיל.

התנחלות "נוף ציון" גם היא הוקמה בלב שכונה ערבית, ג'בל מוכבר, ויש בה כיום 91 יחידות דיור. על פי התכנון, יוקמו במקום 400 יחידות דיור, בית מלון, פארק ועוד. לפני שנה עלה המקום לכותרות כשהתברר שאחד הרחובות בהתנחלות נקרא על שמו של השחקן שייקה אופיר ז"ל, ללא ידיעת משפחתו. "נוף ציון" משווקת את עצמה כשכונת יוקרה עם נוף חלומי הפונה להר הבית, וגם – זאת לא בדיחה – "פיתוח סביבתי מושלם". ניברו באתר שוב ושוב, ולא תמצאו בו זכר למלים "ג'בל מוכבר". סיפוח סביבתי מושלם.

יומיים בלבד לפני שהמאמר הזה פורסם, נודע על יתד יהודי נוסף שנתקע בג'בל מוכבר: חברת קש שממוקמת באיי קוקוס (!) רכשה בניין בן 3 קומות בשכונה, שלטענת יושביו נמכר בהליך לא חוקי. במבצע פינוי משטרתי שכבר הפך לשגרה משומנת, פונו מן הבניין 15 דייריו (בהם 7 ילדים וזקן על כסא גלגלים). מייד לאחר מכן נכנסו אל הבניין מאבטחים שמוכרים לתושבים מסילוואן. ככל הידוע, מאחורי חברת הקש המסתורית עומדת לא אחרת מעמותת אלע"ד.

זהו המודל שפותח בסילוואן, ומוגשם כיום בכל רחבי "מזרח ירושלים", שכונה אחר שכונה: מתחמים יהודיים מבוצרים, בבנייה ראוותנית ובומבסטית, צמודים קיר אל קיר עם בתים ערביים מטים לנפול, דגל ישראל מתנוסס ממעל, מסוגרים מאחורי סורגי ברזל, מסביב מאבטחים מופרטים עם ג'יפים, וכמובן – תמיד בהכנות ל"שלב ב'" (הרחבת ההתנחלות).

העמודים האחרונים של דו"ח עסקה אפלה בסילוואן מתארים, בפירוט דקדקני, את תכנית-העל הישראלית להשתלטות "על אגן העיר העתיקה, הפקעה מאסיבית של שטח פרטי וציבורי מידי הפלסטינים, והמרתו לאזור ישראלי-יהודי תוך כדי בנייה מקיפה למגורים ומסחר, פארקים, מערכות תחבורה, וכו'." (עמ' 32). הציר העיקרי של התכנית הוא תב"ע 11555, שהוכנה על-ידי משרדו של האדריכל משה ספדיה. לפי התכנית, 548 דונמים משטח סילוואן יעברו "עיצוב מחדש", ועליהם יוקמו, בין השאר: גן ארכיאולוגי, טיילת, רכבל, מנהרה, מבני ציבור ועוד. לתכנית זו מצטרפות תכניות פיתוח נרחבות אחרות – לסלילת כבישים בין כל ההתנחלויות היהודיות במזרח העיר, להקמת רצף של פארקים מסביב לעיר העתיקה, וכל זאת תוך הפקעת אדמות מאסיבית מן התושבים הפלסטיניים.

המטרה האסטרטגית של תכנית-על זאת ברורה: לכתר את העיר העתיקה משלושת עבריה – צפון, מזרח ודרום – ברצף התיישבות יהודי, שיתחבר למערב העיר. מהלך זה יבסס את ההגמוניה היהודית סביב האגן הקדוש, יבתר וינתק את השכונות הפלסטיניות זו מזו, ויגשים את המטרה העילאית של הימין האידאולוגי: סיכול סופי של כל פשרה טריטוריאלית בירושלים, שפירושו: גזר דין מוות לכל הסכם שלום אפשרי (וגם להרבה יהודים וערבים, הקורבנות העתידיים של האינתיפאדה השלישית).

Image may be NSFW.
Clik here to view.

תכנית-העל לייהוד המרחב מסביב לעיר העתיקה: מתוך "עסקה אפלה בסילוואן", עמ' 30

משמעותה המיידית של התכנית הזאת היא עקירה בכוח של אלפי תושבים פלסטינים מבתיהם בשכונות הערביות של ירושלים. בשל הקרבה למקומות הקדושים – ואף התכנונים להגיע במנהרות תת-קרקעיות ממש עד חומות העיר העתיקה – יש בה פוטנציאל התלקחות ממשי בין ישראל לעולם הערבי בכללותו. חרף כל זאת, התכנית הזאת מעולם לא נוסחה באופן מפורש (למעט חריג אחד מהשבוע: חבר מועצת עיריית ירושלים  מכריז בגלוי על החזון), ולא נידונה בכנסת, בממשלה או בציבור הישראלי.

2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן

מה הופך את סילוואן למיוחדת כל כך? מהו הדבר שמייחד את המקום הזה משאר האתרים שבהם מפעילה מדינת ישראל את זרועותיה השונות כדי להרחיב את תחום המחיה היהודי על חשבון תחום המחיה הערבי? ניתן להצביע על כמה גורמים, אבל להבנתי הייחוד של סילוואן הוא בצירוף שהתרחש בה, לראשונה בכל תולדות הכיבוש הישראלי, בין נישול מופרט לאלימות מופרטת.

בפרק ב' כבר התייחסתי למודל האבטחה המופרטת שמיושם בסילוואן ומורחב בימים אלה לשכונות נוספות ב"מזרח ירושלים". הזכרתי את הבעיות העיקריות שבו: חוסר הכשרה מתאים של המאבטחים להתמודד עם מצבי לחץ בקרב אוכלוסיה אזרחית, היעדר סמכות חוקית למבצע מעצרים ופלישות לבתים, והיעדר פיקוח אפקטיבי מצד הרשות המפריטה, במקרה זה, משרד השיכון. כל מי שקרוב לנושא ההפרטה יודע דבר בסיסי: את כדור ההפרטה קל לגלגל, אבל קשה מאד לעצור. בעוד אתה תמה כיצד בכלל מכניסים מאבטחים חמושים לשכונת מגורים, הכדור ממשיך להתגלגל: במאי השנה נחשפה תכתובת פנימית של ראש עיריית ירושלים, שביקשה לבחון שימוש במאבטחים פרטיים להריסת בתים, ביצוע סיורים ב"מזרח ירושלים", כניסה לנכסים, גביית עדויות ואיסוף ראיות. רעיון עיוועים? הניסיון מלמד שכל רעיון כזה, בישראל, מגיע זמנו.

למעשה, תהליך ההפרטה של תפקידים צבאיים ומשטרתיים-למחצה כבר החל מזמן בישראל, ועל פי כל הסימנים, סופו לדרדר את הבטחון האישי של האזרח, לא להגביר אותו. הנה שלושה אירועים מן השנים האחרונות:

אפריל 2005: מאבטחי כביש "חוצה ישראל" הפעילו שוקרים חשמליים נגד מפגינים חרדים – בניגוד להוראות המשטרה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

יורים גם על עיתונאים. תצלום: AFP

מאי 2007: 4 מאבטחים של  גדר הפרדה פתחו באש חיה על צלמי עיתונות ליד אפרת (ראו תמונה משמאל).

יולי 2010: תיכוניסטים עובדי "רשת ביטחון" נשכרו כדי לרוקן בתי בדואים בכפר אל-עראקיב לפני הריסתו.

בנוסף, עברו מחסומי הקבע בשטחי הגדה המערבית הפרטה כוללת, ונמסרו כולם לניהול של חברות אבטחה פרטיות. המהלך הזה בוצע (כמו הרבה מהלכי הפרטה) ללא דיון ציבורי מקדים בהשלכותיו העצומות; ראו מאמרה המעולה של אילת מעוז בנושא.

עכשיו, יבוא הציניקן ויאמר – והמשטרה יותר עדינה? עובדי ציבור מחוייבים באמת לשלום הציבור? נו, לא ממש. אלימות משטרתית היא בעיה לאומית בישראל. הנקודה היא שביחס לאלימות משטרתית, יש מנגנונים קבועים בחוק שעקרונית, לפחות, מסוגלים לבקר ולרסן אותה (השאלה למה הם לא מופעלים באופן אפקטיבי היא שאלה נפרדת); בעוד שביחס לארגונים חמושים פרטיים, דומה שהכל פרוץ, ושום דבר אינו שקוף (מכירים את זקירת הסנטר הזאת של המאבטח: "מצטער, אין כניסה". למה אין כניסה? כי זה "פרטי". למה "פרטי"? כי הממשלה החליטה להיפטר מזה, בלי לפטור אותנו מעול המימון).

במקביל להתרופפות האחריוּתיוּת (accountability) כלפי האזרח, מובילה הפרטת שירותי ביטחון באופן בלתי נמנע לשימור והעצמת סכסוכים. מרגע שיש גורם שמרוויח מאספקת שירותי ביטחון, יש אינטרס כלכלי לספק עוד מהם; כלומר, יש אינטרס כלכלי לשמר ולהרבות מצבי סכסוך ועימותים אלימים, ואינטרס נגדי לבלום מהלכי פיוס ושלום. בדיוק אותו היגיון שמנחה את תעשיות הנשק העולמיות בליבוי סכסוכים חמושים מנחה את חברות האבטחה שנשלחות לאזורי עימות. הדוגמה הבולטת ביותר היא חברת "בלאקווטר" האמריקאית ועלילות ההרג המוטרף שלה בעיראק, כפי שנחשפו בהדלפת ויקיליקס האחרונה. לבסוף, כאשר עובדים פרטיים משלמים את מחיר הביטחון, ולא חיילים או עובדי ציבור, שאלת הסיכון וכדאיותו יוצאת מתחום הדיון הציבורי שמשקלל את הרווחים וההפסדים בשימור מצב הסיכסוך. עד כאן, בקצרה, נזקיה של הפרטת האלימות של כוחות הבטחון (לדיון נרחב בנושא, ראו מאמרו של שיר חבר, "הפרטת הביטחון בישראל").

אם לחזור לסילוואן, חשוב להבין שכניסת המאבטחים לכפר היתה רק שלב ב' בהפרטה. שלב א' החל כבר בסוף שנות ה-80', עם פלישתה של עמותת אלע"ד אל הכפר. האם ניתן לראות ברכישות הקרקע של אלע"ד מהלך של נישול מופרט?

התשובה היא כן וכן. נישול, כפי שראינו בפרק ג', משום שהקרקעות והבתים נרכשו תוך כיפוף החוק, ללא מכרזים, בשיטות פליליות, ומתוך מטרה ברורה לייהד את השכונה. מופרט, משום שאלע"ד פעלה ועדיין פועלת כזרוע שלטונית לכל דבר; באה ויוצאת במסדרונות השלטון, מרוויחה מתכניות בניין שהיא עצמה יזמה ומימנה, נהנית ממעמד בלעדי בגישה לנכסים אצל קק"ל, ופועלת בעצה אחת עם בכירי עיריית ירושלים ומשרד הפנים.

אומנם לא היה שום הליך פורמלי של הפרטה, שכן אלע"ד מעולם לא היתה פורמלית גוף שלטוני. אבל זה רק משום שהמדינה החליטה מראש להפריט, במקרה של סילוואן, את הפונקציות שהיא שומרת לעצמה במקרים אחרים (השוו את התנחלות "הר חומה", שמאחוריה עומד משרד השיכון באופן רשמי). עם חשיפת תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות, מתברר שיותר משניצלה אלע"ד את רשויות התכנון לצרכיה, ניצלו הן אותה. מהלך כל כך דרמטי להשתלטת הדרגתית על שטחים ונכסים ב"מזרח ירושלים", שכרוך בפינוי של אלפי פלסטינים מבתיהם, לא הוצג מעולם לציבור בארץ ובעולם. וברור למה: המהלך היה מסוכל. מבפנים, הוא היה מצית אינתפיאדה של ערביי ישראל, ומבחוץ, היה הופך את ישראל למצורעת בינלאומית, בתקופה שבה הקונצנזוס הבינלאומי סביב ירושלים התיישר לפי "הפרמטרים של קלינטון" (שכונות יהודיות בריבונות יהודית, שכונות ערביות בריבונות ערבית).

ובכן, אלה הם קווי המתאר של הבעיה. יש תכנית-על לייהוד המרחב סביב העיר העתיקה; יש רצון פוליטי של מגזר אידאולוגי גדול (אבל לא של הרוב) לממש את התכנית; ויש מימון נדיב מצד מיליונרים יהודים בחו"ל שישמחו לתת יד. כל מה שחסר הוא מנגנון ציבורי שיבצע את התכנית. למעשה, די ברור שלא ניתן להשתמש במנגנון ציבורי כזה – פתיחת תכניות לעיון הציבור, מכרזים פתוחים, שקיפות, אי-אפליה בין יהודים לערבים וכו'.

הפתרון: הפרטת הזרוע המבצעת. עמותות פרטיות יבצעו במחשכים את המדיניות שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה לבצע לאור יום. להבדיל ממשרד השיכון, על מקורות המימון של אלע"ד ניתן להטיל חיסיון (ואכן הוא הוטל); להבדיל משר השיכון, שר הפנים וראש עיריית ירושלים, המנכ"לים של אלע"ד ושל "עטרת כהנים" אינם עומדים לשיפוטו של הציבור בבחירות. להבדיל מרשויות השלטון, אלע"ד לא מחוייבת לחשוף את מסמכיה בפני מבקר המדינה. זאת אם כן הלוגיקה העמוקה של פריחת עמותות הימין ב"מזרח ירושלים", וזאת הסיבה האמיתית לחסינותן: שום תחקיר ושום גילוי מזעזע על פשעי העמותות לא יביאו לפירוקן. כמו שלא מפרקים את משרד השיכון ואת רשות העתיקות, לא מפרקים את הזרוע הביצועית שלהם.

[במאמר מוסגר נזכיר שגם כאן הויכוח הנושן סביב "תיאוריות קונספירציה" הוא חסר טעם. פוליטיקאים ופונקציונרים פועלים על פי אינטרסים שלפעמים נוכחים בתודעתם, ולפעמים לא. ניתוח פוליטי אמין צריך לבסס זיקות בין אינטרסים למעשים, מבלי לנקוט עמדה לגבי ה"מודעות" של הנוגעים בדבר. כך לגבי פשעי המלחמה בעזה, וכך לגבי פשעי הנישול בסילוואן].

בסילוואן פיתחה המדינה פטנט יצירתי במיוחד להגשמת החזון של ירושלים "נקייה מערבים": הנישול הופרט כדי לבודד אותו מביקורת ציבורית, והאלימות החמושה הופרטה כדי לאפשר לה חופש פעולה נרחב במיוחד בדיכוי ההתנגדות לנישול.

3. עוד לקחים ומסקנות

א. אבד הכלח על המסגרת המושגית של ה"כיבוש". במסגרת ההיא, נחצתה המציאות לשניים: בתוך הקו הירוק – מנגנונים דמוקרטיים; מעבר לו – מנגנונים צבאיים-רודניים. סילוואן משרטטת, כמו בזכוכית מגדלת, מציאות אחרת לגמרי, גם אם לא חדשה למי שבקי בהסטוריה של מפעל ההתנחלות: אותם מנגנוני שלטון שפועלים בתחומי הקו הירוק פועלים גם מעבר לו; אותם גופים, רשויות ומוסדות שנזהרים בזכויותיו וכבודו של האזרח הישראלי (היהודי, יש לומר), אינם מהססים לרמוס את זכויותיו וכבודו של הלא-אזרח הפלסטיני, גם אם מפרידים ביניהם 300 מטרים בלבד. ה"כיבוש" אינו מנוהל בידי אנשים עלומים, מעבר להרי החושך, אלא בידי אותם פקידים ומקבלי החלטות שאחראים על חיינו שלנו. אנחנו יודעים מי הם, חלקם שכנים שלנו, קרובי משפחה. אנחנו, כולנו, שותפים במפעל הייהוד והנישול ב"מזרח ירושלים". המסקנה הזאת רלבנטית מאד לדיון אודות הלגיטימיות של פעולות חרם נגד ישראל; אני משאיר את ההתמודדות איתה לקורא/ת.

ב. גם האבחנה בין ממשלת "ימין" לממשלת "שמאל" היא פיקציה תעמולתית, לא יותר. העניינים המהותיים שעל סדר יומו של שמאל אמיתי – הזכות למגורים ופרנסה, החופש מדיכוי, שוויון בפני החוק – לא זכו להגנה מיוחדת מצד ממשלות השמאל בהשוואה לממשלות הימין. נזכיר, לדוגמה, שבתקופת שלטון ה"שמאל" – ממשלות רבין ופרס בשנים 1992-1996 – פרחו "העסקות האפלות" בסילוואן, שבהן נרכשו נכסים רבים בדרכים פליליות, בשיתוף פעולה הדוק עם עיריית ירושלים. מדיניות החנק של תושבי מזרח העיר, שהתבססה על היעדר תכנית בניין עיר ואי-מתן היתרי בנייה, הונהגה כבר ב-1967, ולא השתנתה מאז. במשך 26 שנה, עד 1993, פיקח על המדיניות הזאת ראש העיר טדי קולק – איש מפלגת העבודה.

ג. גם בלב המאפליה תמיד יש נקודות של אור. הדו"ח של חיים קלוגמן (מנכ"ל משרד המשפטים בשנות ה-90') וחוות הדעת של עו"ד יוסי חביליו (היועץ המשפטי לשעבר של עיריית ירושלים) הם שתי דוגמאות (וזכורות גם דוגמאות מן העבר, כמו יהודית קרפ וטליה ששון). זה לא מקרה שהאדם ההגון הוא עובד ציבור, ולא פוליטיקאי; אדם שמחוייב באופן הבסיסי ביותר לאתיקה של עבודתו המקצועית ולא לקבוצות לחץ אינטרסנטיות. אנשים כאלה, בעלי אומץ להשמיע דברים לא נעימים בפני הממונים עליהם, הם תמיד מיעוט, והמערכת דואגת להשתיק אותם או למצוא דרכים לנטרל את השפעתם. תפקידו של השמאל הוא לאתר אותם מבעוד מועד, להעצים אותם, לספק להם רשת ביטחון, ולהעביר את המסר הציבורי שהגינות משתלמת.

ד. בכל הקשור לחייהם ורווחתם של אזרחים – אין החלטות "א-פוליטיות". אין החלטה של גוף תיכנוני שאיננה פוליטית, אין מאבטחים לא פוליטיים, אין ביקור ב"עיר דוד " שאינו פוליטי, ואין פעילות ארכיאולוגית שאינה פוליטית. הניסיון לצייר את כל המתרחש בסילוואן (ובמקומות אחרים בשטחים) כפעילות שגרתית של גופים "מקצועיים" נטולי אג'נדה פוליטית הוא נסיון נואל, זריית חול בעיניים. התודעה הכוזבת של מי שמשתף פעולה עם הדיכוי איננה יכולה למחוק את העוול שנגרם לקורבנות; והעוול הוא פוליטי.

ה. "החוק" הוא מושג גמיש להפליא. ברצותה, יכולה המדינה להפעיל סעיף אחד בחוק כדי להפר סעיף אחר בחוק; ברצותה, היא יכולה להתעקש על קוצו של יוד במימוש של פסק דין אחד ולצפצף בגלוי על פסק דין אחר – הכל לפי צרכי השעה. המדינה יכולה לחוקק חוקים שמכירים בזכויות של יהודים וכופרים בזכויות מקבילות של ערבים; אבל בדרך כלל אין צורך אפילו בכך. המדינה – החל ממשרד השיכון, דרך בתי המשפט ועד הבולודזרים של עיריית ירושלים -  יכולה להפוך חוקים מסויימים בלתי נגישים לאזרחים מסוג ב'. גם אם אדמתך הופקעה, גם אם מאבטח פתח עליך באש כי אתה מתנגד לפינוי, גם אם כבישים בשכונה שלך נחסמים לתנועה לך ולא ליהודים – אין לך סיכוי לקבל סעד חוקי. המרחק בינך לבין החוק הוא עצום, בלתי נתפס ממש, כמו המרחק בין ק. לבין הטירה ברומן של קפקא. כל סעיף חוקי שתנסה לגייס לצידך ייקבר מיד תחת ערימת סעיפים חוקיים שמשמשים את יריביך רבי העוצמה.

בהינתן מצב עניינים כזה, שבו המדינה ושלוחיה מפרים את החוק באופן שגרתי או מכופפים אותו לצרכיהם, נשאלת השאלה מה תוקף הדרישה מן הקורבן להמשיך ולציית לחוק. במלים אחרות – כשנערים משליכים אבנים על מי שגוזל את אדמתם, שעל אחר שעל – מי כאן הפושע האמיתי? כשמדברים על "התפרעויות בסילוואן", מה הבסיס להנחה ש"שקט בסילוואן" הוא מצב חוקי או מוסרי?

ו. כנגד כל הגופים רבי העוצמה שגמרו אומר לעקור אותם מאדמתם, תושבי סילוואן מגלים נחישות ויזמות מעוררות השראה. בראש ובראשונה, הם החליטו לערער על המונופול של השלטון בקביעת ה"עובדות". הם הקימו את "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן", שמספק מידע חיוני על המתרחש בכפר, כולל ריכוז כתבות, ואפילו הצליחו לגרום לכך שכלי תקשורת מרכזיים יקחו אותם ברצינות (הדיווחים על ביקור צמרת משרד המשפטים בכפר וצילומים מאירוע ההריגה של סאמר סרחאן הגיעו מן המרכז הזה). זהו מודל פעולה חשוב שכדאי לאמץ ולטפח: ליצור מרחב ציבורי אוטונומי שבו הקורבנות מדברים בקולם שלהם. תהליך התיעוד העצמי הוא בעל חשיבות עצומה, פסיכולוגית וגם פוליטית; הוא משקם את הזיקה הרמוסה בין אנשים שקולם נשלל לבין היכולת והסמכות למסור תיאור נאמן של המציאות; הקורבן מוצא מחדש את קולו, חוזר להיות סובייקט, ומפיץ את הנראטיב שלו לעולם. כך הופכים מרחבים של שיקום למרחבים של התנגדות. בד בבד, הם מגלים עד כמה מוטית האינפורמציה שמגיעה אלינו מצינורות השלטון. לא פעם הם כוללים הוכחות מוצקות, בדמות תצלומים מן השטח, שהגרסה השלטונית היא שקרית לגמרי. כמובן שלא ניתן להקים מרכזי מידע אלטרנטיביים כאלה ללא סולידריות מוקדמת עם הקורבנות; ואולם מרגע שהוקמו, הם הופכים למנוף יעיל מאין כמוהו להעמקת הסולידריות הזאת והרחבתה למעגלים נוספים.

4. מה אפשר לעשות?

להתנגד!

יש לא מעט דרכים שבהן אזרח או אזרחית שנפשם סולדת מערימת הפשעים שמתגבהת בסילוואן יכולים למחות. הדרך האפקטיבית ביותר (ברמת הפעולה האישית) היא ניתוק מגע ודה-לגיטימציה של מפעל ההתנחלות בכפר.

ביקרתם לאחרונה ב"עיר דוד"? אם לא אתם, אז שכן או קרוב משפחה שלכם; סביר להניח שתיכוניסט או חייל. עם חצי מליון מבקרים מדי שנה, בהם יותר מ-70,000 תלמידים, אין סיכוי שהביקורים האלה פסחו על משפחתכם. ובכן, למה לשתף איתם פעולה? אומנם רק 10% מהכנסות של אלע"ד מבוססות על מרכז המבקרים, אבל למה לעזור להם אפילו בזה? מה שחשוב יותר הוא הלגיטימיות הציבורית שאלע"ד שואבת מן הסיורים האלה (ועוד לא הזכרנו את האינדוקטרינציה הלאומנית שמוטמעת במבקרים), לגיטימיות שאלע"ד שמה בראש מעייניה.

יש לכם בן או בת בצבא או בתיכון? מה יקרה אם תדברו איתם על זה, תסבירו להם מה עומד מאחורי ה"יום כיף" הזה? ואם הם ישתכנעו, מה יקרה אם יסרבו להשתתף בסיור? יקבלו עוד שבת בבסיס? ואולי זה יהיה לקח אזרחי חשוב בשבילם, שתועלתו החינוכית מאפילה על התועלת המפוקפקת של הסיור?

האם אתם או מישהו שאתם מכירים לומד ארכיאולוגיה? האם מישהו במרצים שלהם מנהל חפירות ב"עיר דוד"? למה שלא יביעו את עמדתם בעניין? ובעצם, לא רק סטודנטים. יש בארץ הזאת אלפים של חובבי ארכיאולוגיה נלהבים. הגוף שמספק להם ממצאים ועניין כה רב – רשות העתיקות – הוא גם הגוף שהסמיך את אלע"ד לממן ולהציג לציבור את ממצאי החפירות בסילוואן. האם זה בלתי נתפס שכל אותם סטודנטים וחובבי ארכיאולוגיה ישמיעו את דברם? יפעילו לחץ ציבורי (עם איום לסנקציות) על רשות העתיקות?

Image may be NSFW.
Clik here to view.

האם אתה או את מתגוררים בירושלים? האם הצבעתם לניר ברקת רק כדי "לבלום את החרדים"? האם אתם מכים על חטא? מה אתם עושים כדי לעצור את מסע הגזל והטרנספר שמנהלת העירייה שלכם, שאולי בחרתם את העומד בראשה? האם עולה על דעתכם להציב, כתנאי מקדים, דרישה לכל מועמד לראשות העירייה שחפץ בקולכם – "הסר ידיך מנכסי הערבים במזרח העיר"? או שמא שוב תחזרו להתכתשות המוכרת והחביבה על פתיחת פאבים בשבת?

האם אתה בעל עסק? האם אתה זקוק לשירותי אבטחה? האם פנית לחברת "מודיעין אזרחי"? האם אתה שלם עם כך שהחברה שמאבטחת את העסק שלך גם יורה אש חיה על תושבים בסילוואן כדי לפנות את בתיהם עבור יהודים? האם אתה נותן לשיקולים פשוטים כאלה להתערב לך בבחירת החברות שאתה עושה איתם עסקים?

נושא מימון האבטחה המופרטת במזרח ירושלים גם הוא חייב לחזור למרכז הדיון הציבורי: מדוע נדרש הציבור לממן, ב-54 מיליון שקלים לשנה, מיליציות חמושות שמגינות על גוזלי בתים וקרקעות? לא ברור לי מדוע לא הוגש בג"ץ בעניין; יש לאקונה חוקית בעניין סמכות הפעולה של המאבטחים, יש מסקנות ועדת אור, חוות דעת של יועצים משפטיים, הצהרות רשמיות של שרי ממשלה שהתחייבו להוציא את האבטחה מידיים פרטיות – ובכל זאת דבר לא קרה. אתם שם, מגישי הבג"צים המיומנים – עורו!

אלה הן רק דוגמאות. המאמר הזה גדוש בשמות ופרטים, וגם בקישורים שכוללים עוד מהם, שמציירים תמונה מבהילה – עד כמה העמיק שיתוף הפעולה של החברה האזרחית בישראל עם מנגנוני הנישול בסילוואן. ואולם עדיין, הרשות נתונה בידי כל אחד ואחת מאיתנו – האם להמשיך לשתף פעולה או לא. האם להקדיש בדל מחשבה להחלטות שאנו רגילים להפריד באופן חד בינן לבין "פוליטיקה"? האם נתחיל להבין שעצם ההפרדה בין ההחלטות האישיות שלנו לבין המתחולל במקומות כמו סילוואן וראס אל-עמוד וג'אבל מוכבר – היא מעשה פוליטי (ויש לו שם: משת"פיות)?

התנגדות פירושה לא רק ניתוק מגע עם התוקפן, אלא גם חיזוק המגע עם הקורבן. תושבי סילוואן יודעים יפה להתארגן ציבורית ופוליטית, אבל תמיד ישמחו לכל סוג של תמיכה. למשל, כיוון שהממשלה לא הקימה ולו מתנ"ס אחד ל-25,000 הילדים שבכפר, התארגנו התושבים והקימו מרכז קהילתי עצמאי, מאדאא סילוואן. אפשר לסייע וגם לתרום כסף.

ישנם אנשים שכל הדיבור הזה על אחריות אישית, ופוליטיקה של אזרחים, מעורר בהם קוצר רוח. הם לא מבינים איך זה יעצור בולדוזר אחד שבא להרוס בית ערבי, או ישנה החלטות של שר השיכון. אבל זאת תפיסה מיושנת, וגם מסוכנת, שמותירה את הפוליטיקה בידי "הרשויות"; תפיסה של נתינים, לא של אזרחים. האמת המעשית היא שפוליטיקאים כמעט תמיד נגררים אחרי הלכי רוח ציבוריים, ולא מובילים אותם. זה נכון יותר מתמיד בעידן הטלוויזיוני שלנו, שמחשק את הפוליטיקאים מימין ומשמאל בחרדת סקרים ואובדן פופולריות. שינויים פוליטיים אמיתיים מתחילים מלמטה, בעבודת שטח; זה גם סוד ההצלחה של הימין האידאולוגי. קודם מגבשים ציבור סביב רעיון, מחדירים בו מוטיבציה, מחדדים את חושיו הפוליטיים (כך פועלת תנועת "סולידריות שיח' ג'ראח", שלאחרונה הפיקה פרוייקט צילומי-שירי מטלטל ושובר-לב, "לא נעזוב"). רק אז מתעוררים הפוליטיקאים להבין שיש כאן כוח אלקטורלי, ומעצבים את עמדותיהם בהתאם. ואין דרך להפוך ציבור של אנשים לציבור פוליטי מבלי להעמיד אותם, לפני הכל, על המשמעות הפוליטית של הבחירות שהם עושים, או נמנעים מלעשות, בחייהם הפרטיים.

כמו שכתבתי בפתח המאמר, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי "מזרח ירושלים", יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילוואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

מקורות עיקריים (לא כולל עיתונות)

דו"ח עמותת "עיר עמים", "עסקה אפלה בסילוואן" (מאי 2009)
דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן" (ספטמבר 2010)
אתר קבוצת "עמק שווה"
מרכז מידע ואדי חילווה – סילוואן


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, התנחלויות, חוקי הכיבוש, טרנספר, מזרח ירושלים, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים

[רקע: המאמר על בקעת הירדן היה אצלי בהכנה חודשים ארוכים. את הדחיפה האחרונה להשלמתו נתן דו"ח בצלם החשוב מלפני חודש, "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח". הדו"ח הוא מקור עיקרי, אבל לא בלעדי, לנתונים המובאים כאן. האחריות על הצד הפרשני, ובפרט על החלק הפולֶמי, האחרון במאמר, היא שלי בלבד].

ח'רבת טאנא כמשל

250 נפש מתגוררים בכפר הבדואי הזה, דרומית-מזרחית לשכם, במערב בקעת הירדן. עשרות שנים הם גרים שם – באוהלים, בפחונים ובמערות – ומתפרנסים מחקלאות וגידול חיות משק. למעט בחודשי הקיץ, אז עוברים התושבים לאזור בית-פוריכ, הם נמצאים בכפר כל ימות השנה. כמוהם יש, על פי הערכות, כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות בדואיות קטנות.

ח'רבת טאנא נמצאת בשטח C.

"C" as in "Cleansing".

ואלה תולדות מלחמתו של המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, כלומר מדינת ישראל, כלומר אזרחים כמוני וכמוכם, נגד תושבי ח'רבת טאנא – בקיצור נמרץ:

הסתערות ראשונה, 5 ביולי 2005: דחפורי המנהל מחריבים את הכפר כולו, כולל בית הספר; נותרים על עומדם רק המסגד ובניין אחד נוסף. ההורסים מנצלים את העובדה שתושבי הכפר לא נמצאים בו. בניגוד לקבוע בחוק – צווי הריסה לא נמסרו לתושבים קודם לכן. בדצמבר אותה שנה מוגשת עתירה לבג"ץ לחייב את המנהל האזרחי להכין תכניות בנייה ליישוב שתאפשרנה בנייה חוקית בתחומו. העתירה נדחית.

הסתערות שנייה, 10 בינואר, 2010: דחפורי המנהל הורסים 30 מבנים, כולל בית הספר, בעקבות פסיקת בג"ץ.

הסתערות שלישית, 8 בדצמבר 2010: דחפורי המנהל הורסים 18 מבנים, כולל בית הספר. 48 נפשות, בהן 14 ילדים, נותרים ללא קורת גג.

הסתערות רביעית, 9 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 9 מבנים ו-12 מכלאות בעלי חיים. 60 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות חמישית, 20 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 7 מבנים ו-7 מכלאות בעלי חיים. 58 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות ששית, 2 במרץ 2011: דחפורי המנהל הורסים את כל מה שנשאר בכפר: 46 מבנים, מאגרי מים, 12 מערות עתיקות, וסככה עם כיסוי מפלסטיק, ששימשה כבית-ספר, אחרי הריסת המבנה שלו. רק המסגד נותר על תילו. 152 איש נותרים ללא קורת גג. מוגשת עתירה לבג"ץ למנוע את המשך הריסת המערות – נכס נוף טבעי בן אלפי שנים.

זה קרה ב-2 במרץ, לפני 4 חודשים. התקשורת הישראלית עברה על האירוע בשתיקה גמורה. 152 איש הופכים חסרי בית בן רגע – לא ראוי לאיזכור בחדשות. גם רחוק (איפה זה הבקעה?), גם בדואים, גם פעם ששית. לא ניוז.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
חורבות בית-הספר בח'רבת טאנא, מרץ 2011. תצלום: רויטרס

חידודים משפטיים

העילה הרשמית להריסות האלה, כמו גם להריסות בתים ביישובים אחרים בבקעה, היא קבועה: הבדואים יושבים בשטחי אש שמוגדרים "שטח צבאי סגור". צה"ל, לא תאמינו, חרד לחייהם של הפלסטינים בבקעה. מדובר בגירוש מטעמי פיקוח נפש. הנה הניסוח הרשמי: "בשטחי בקעת הירדן קיימת זה תקופה ארוכה תופעה של הקמת מאהלים בלתי חוקית בתוך שטחי אש. בשטחי אש אלו לא קיימים אזורי יישוב מוגדרים וכל תופעה מסוג זה הינה בלתי חוקית ומסוכנת. לאור זה החליט המינהל האזרחי לפנות לפני מספר שבועות מאהלים בלתי חוקיים באזור בקעת הירדן, על מנת לשמור על חיי המשפחות השוהות באופן בלתי חוקי ומתוקף היותו הגוף האמון על אכיפת הבנייה הבלתי חוקית באיו"ש".

בעיה ראשונה: במשך 40 שנה, מאז שהוכרזו שטחי האש בח'רבת טאנא בסוף שנות ה-60, לא היתה לאף אחד בצבא בעיה עם הבדואים שנמצאים שם. יכול להיות שרק לפני 5 שנים גילו במנהל האזרחי שגם בדואים שנקלעים לשדה מוקשים עלולים להיפצע? שגם לבדואים יורד דם?

בעיה שניה: על פי כל העדויות של תושבי האזור, "שטחי האש" האמורים הם פיקטיביים. צה"ל לא מקיים אימונים שם.

בעיה שלישית: במרחק קילומטר וחצי מח'רבת טאנא ממוקם מאחז בלתי חוקי שהוקם בידי מתנחלי איתמר – גדעונים 777 שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, ואף על פי כן המנהל אינו מזדרז לפנותו (לא כל שכן להרוס את המבנים שבו). האם צה"ל מבדיל בין דם לדם – מציל פלסטינים מפגיעה בשטחי אש אבל מפקיר יהודים לגורלם?

כשמדובר בשטח צבאי סגור (ולא שטח אש), החוק דווקא מגן על "תושבי קבע" מפינוי. המנהל האזרחי טוען שהבדואים אינם נחשבים תושבי קבע באשר הם אינם שוהים במקום בכל ימות השנה. הטיעון הזה מתעלם מן העובדה שברוב ימות השנה הבדואים כן שוהים בח'רבת טאנא, ויעידו על כך מבני הקבע (כמו בית הספר) שהוקמו בכפר; והוא גם מתעלם מן הסדירות שבנוכחות הזאת, לאורך עשרות שנים.

לא חשוב; צה"ל אומר שהם לא תושבי קבע – אז הם לא. גם התעלול העלוב הזה קיבל הכשר בג"ץ.

התמונה הרחבה: הריסות בתים מסיביות והתנכלות לפלסטינים בבקעה

ח'רבת טאנא הוא, כאמור, רק משל. מזה שנים נוהג המנהל האזרחי להרוס כפרים שלמים בבקעה, שוב ושוב, במגמה למחוק אותם מהמפה. נדגיש שבכל המקרים מדובר בקהילות שמתגוררות בבקעה עשרות שנים, עוד לפני 1967.

הכפר אל-חדידייה, הסמוך להתנחלות רועי, ספג במרוצת השנים אינספור מכות, גזירות, הריסות והתעללויות מידי המנהל האזרחי; תולדותיו של הכפר הקטן הזה יכולות למלא כרך שלם בהסטוריה המנוּולת של הכיבוש. הכפר ידע כבר כעשרה גלי הריסה. ב-1997 נעקר הכפר ממקומו ונע מערבה, בשל הכרזת שטחו כ"שטח צבאי סגור". גם ממקומו החדש הצבא מבקש לעקרו, וכל הבג"צים שהוגשו בעניינו נדחו. בפברואר ומרץ 2008 נהרסו בתיהם של 60 איש באל-חדידייה. במקביל, הצבא מטיל קנסות על רועי צאן מן הכפר, מחרים ראשי צאן ואף יורה בהם. הפחדות והתנכלויות של רכזי הבטחון מהתנחלויות רועי ובקעות זוכות לגיבוי הרשויות. וכדי לחנוק את הכפר באופן שיטתי, חסם הצבא את כל דרכי העפר המובילות אליו.

על אף שתושבי הכפר שבים ובונים אותו מן ההריסות, אוכלוסייתו מידלדלת בהדרגה; בסך הכל "הטרנספר השקט" עובד. כיום מונה אל-חדידייה כ-90 נפש בלבד. הנה עדותו של עלי אבו-סאקר, תושב הכפר, שניתנה ל-HRW:

"אני נציג של שלוש קהילות: אל-חדידייה, מתחול וחומסה. לפני שהתחילו ההתנחלויות, ממש אחרי הכיבוש, היו ביישובים האלה 300 משפחות – בין 2,000 ל-2,500 נפש. עד 1997 היישובים האלה כבר הצטמצמו לחצי, ונשארו רק 150 משפחות. באוקטובר 1997 התוקפנות הישראלית החריפה. חומסה התרוקנה לחלוטין, והתושבים עברו לגור ליד מחסום חמרא. בשני היישובים האחרים נשארו כיום רק 45 משפחות, שמונות אולי 450 בני אדם. כולם נאלצו למכור את הכבשים שלהם כי לא היה איפה לרעות אותן. ואם אתה מנסה להביא אלאף – מזון לכבשים – צה"ל מחזיר אותו, אלא אם כן לנהג שמביא לך את המזון יש תעודת זהות של בקעת הירדן. זה התחיל בשנת 2001 או 2002. הם לא צריכים להרוס את הבתים שלנו כדי לגרש אותנו. יש גם דרכים אחרות."

יש עוד. ביוני 2009 נהרס כפר הפחונים ראס אל-אחמר; 130 איש נותרו ללא קורת גג.

בשני גלי הריסה בקיץ 2010 הוחרבו כל 80 המבנים בכפר הבדואי אל-פארסייה, ממזרח להתנחלות שדמות מחולה. בין היתר נהרס גם בית אריזה שנבנה לפני 30 שנה יחד עם חברת הייצוא הישראלית אגרקסקו (ללמדכם כיצד "חוקיות" הבניה משתנה בהתאם לנוחיות השעה). 129 איש נותרו ללא קורת גג. ההריסות באו בתום תקופה ארוכה של ניסיונות לייבש את הכפר – תחילה הרסו להם את ציור המים המוביל לכפר, וכשהחלו לשאוב מים בעצמם, החרימו להם את המשאבות (על אסטרטגיית הייבוש של תושבי הבקעה הפלסטיניים, ראו בהמשך). מבנים נהרסו גם בכפרים אל-פסאיל, ח'רבת עין אל-חילווה, ועשרות צווי הריסה חולקו למשפחות בכפרים ברדלא, פרוש בית דג'ן ועין אל-בידא. רק לפני שבועיים נהרסו 21 מבנים באל-פסאיל, יותר מ-100 איש נותרו ללא קורת גג. האירוע לא נזכר בשום אתר חדשות ישראלי. הנה, ככה נראית מציאות שאף ישראלי לא רואה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
אחרי ההריסות, אל-פסאיל, 14.6.11. ברקע – התנחלות תומר. תצלום: אן פאק, אקטיבסטילס

למה הם בונים בלי אישורים?

זאת כמובן השאלה הקבועה בפיהם של ישראלים "נורמטיביים", שומרי-חוק; ישראלים שהחוק שומר עליהם, ועל בורותם, לא פחות משהם שומרים עליו. הישראלים האלה מתקשים להבין ש"אישורים" הם פריבלגיה של יהודים בשטחי הגדה המערבית; והם לא מעלים על דעתם מצב שבו צורכי הקיום מחייבים אותך להפר את החוק. ספק רב אם ייאותו לקבל את ההסבר הזה כעת, אבל לנו אין כלי שכנוע אחר, זולת האמת.

כמה עובדות בסיסיות. שטח הבקעה וצפון ים המלח הוא יותר ממיליון וחצי דונם – כ-30% משטח הגדה המערבית. 88% מן השטח הזה מוגדרים שטח C, שבו יש לישראל שליטה מלאה. סך היהודים באזור – קצת פחות מ-10,000 איש. סך הפלסטינים (כולל קהילות בדואיות) – כ-80,000. למרות שבקירוב, רק אחד מתוך 9 תושבים בבקעה הוא יהודי, היקף הקרקעות שבשליטה יהודית הוא כ-78% (בהמשך נעמוד גם על הדרכים היצירתיות שבהן הועברו הקרקעות לשליטת ההתנחלויות).

חישוב פשוט מעלה שיחס הקצאת הקרקעות בין יהודים לפלסטינים בבקעה הוא 1:30. לא מיותר להזכיר שכל התושבים הפלסטינים בבקעה חיו בה לפני כניסתם של התושבים היהודים מ-1968 ואילך.

שימו לב שאין מדובר כאן בשטחים בשימוש בפועל, אלא רק בשטחים שמותרים לשימוש בידי יהודים לעומת שטחים שמותרים לשימוש בידי פלסטינים. בפועל, ההתנחלויות אינן זקוקות לכל השטחים הללו. השטחים המוניציפליים שלהן מהוווים כ-12% משטחי הבקעה, וגם הם עצומים ביחס לשטח הבנוי (פי 28 ממנו), כיוון שכלולים בהם שטחי עיבוד חקלאי נדיבים מאד ושטחים לפיתוח עתידי. יתרת "השטח היהודי" בבקעה מורכבת מאדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים ושמורות טבע. רק בשבוע האחרון עברה החלטה להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי בבקעה ב-130% ואת הקצאות המים לחקלאים ב-70% – ללא שום דיון ציבורי.

ובכן, מה עושה פלסטיני שאיתרע מזלו להתגורר בשטח C (נזכיר שחלוקת הגדה לשלושת סוגי השטחים באה לעולם בעקבות הסכמי אוסלו), והוא זקוק לאישור בנייה? זוג צעיר שרוצה להקים בית? רועה צאן שרוצה להקים דיר? חקלאי שרוצה להקים מחסן לתוצרת שלו? מה הוא עושה? מגיש בקשה לוועדת התכנון והבנייה?

פחחח. חבל על הניירת. ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. נחשו מי כפוף לתכנית המנדטורית ומי לתכנית הישראלית? יפה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

שיטת האפטרהייד הזאת מבטיחה שאף בקשה פלסטינית לבנייה בשטח C בבקעה לא תקבל אישור מהרשויות. חרף בקשותיהם של תושבי הכפרים להכין להם תכניות מתאר, אף כפר פלסטיני בבקעה (למעט אל-פסאיל, בסוף שנות השמונים) לא זכה מעולם לתכנית מתאר. מה המטרה העליונה של איסור מוחלט על בנייה פלסטינית ב-88% משטח הבקעה? מה המטרה העליונה של ההאצה החדה בקצב הריסות הבתים בשטח C בשנתיים האחרונות, בחודש האחרון?

כבר אמרנו, “C” as in “Cleansing”.

הרשויות הישראליות מגדילות לעשות ולפעמים משתמשות במנגנון חידוש תכניות הבנייה כדי להצדיק הריסות בתים עתידיות. ב-2005 אושרה תכנית לכפר אל-ג'יפתליק, המאוכלס ביותר בשטח C (כ-5,000 תושבים). הכפר מוקף מכל עבריו בהתנחלויות (ארגמ"ן, משואה וחמרה). התכנית הוכנה ללא שיתוף התושבים, שגם לא זכו לראותה ולהכיר את המגבלות שהיא מטילה (כנהוג ביחס לנייטיבס מאז ומעולם). התכנית הזאת צמצמה את גבול הבניה ל-60% מן השטח הבנוי בכפר; במחי רגע, הפכו 40% מבתי הכפר לבלתי חוקיים. ואכן, בשנים 2006-2008 הזדרז המנהל האזרחי לקטוף את פירות תכנית ההרס הזאת, והרס כ-30 מבנים בשטח שהפך ל"לא חוקי".

יש לקוות ששאלת התם הלגאליסטית "למה הם בונים בלי אישורים?" הובאה בזאת לקבורה סופית. אשר לשאלת התם המדינית – "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?" – אליה נחזור בסוף הדיון. מקומה שם ולא כאן, משום שאין קשר בין שאלת הריבונות בבקעת הירדן – תהא עמדתכם בעניין אשר תהא – לשאלת הלגיטימיות של צעדי הטרנספר באזור.

ייהוד הקרקע (גזוֹל, הכרז, חסוֹם)

חמש הן השיטות שבהן הדירה מדינת ישראל את האוכלוסיה הפלסטינית מלמעלה משלושה-רבעים של שטח הבקעה וצפון ים המלח. ואלה הן:

1. שיטה ראשונה: גזילת אדמות פרטיות של נפקדים. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס צו צבאי שמסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים. כיום זה נשמע דמיוני – ישראל הכובשת מכבדת את זכויות הבעלות של נפקדים בשטח הכבוש, בהתאם לחוק הבינלאומי – אבל אז זאת היתה המציאות המשפטית. בפועל – נהגה המדינה באדמות האלה כרכושה הפרטי מן היום הראשון. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 חשף שאלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה הועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. המהלכים האלה הוגדרו כבלתי-חוקיים בפיו של – קשה להאמין – היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו. אותו צדיק בסדום כתב בספטמבר 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

הדברים האלה מפריכים את המיתוס בדבר "נקיון הכפיים" של ה"מתיישבים" (ולא חלילה "מתנחלים") בבקעה, שבאו, כביכול, אל ארץ לא-נושבת ולא קיפחו במאומה את זכויות הילידים הפלסטיניים. לא; ממש כמו ביהודה ושומרון, ההתנחלות היהודית בבקעה לא בחלה בגזל של אדמות פרטיות של פלסטינים.

והנה הטוויסט הסופי בסיפור המכוער הזה, הדובדבן בקצפת של גזל הקרקעות. בצה"ל ידעו היטב שהקצאת אדמות נפקדים לבנייה יהודית איננה חוקית – על פי עמדת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו – ולכן נקטו בדרך יצירתית למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות (שברחו או גורשו לירדן). פקידי המנהל הכינו רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

2. שיטה שניה: תפיסת קרקע "לצרכים צבאיים". ב-12 שנותיו הראשונות של הכיבוש (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979) עשתה ישראל שימוש נרחב בדרך זו. החוק הבינלאומי מאפשר לכוח הכובש לתפוס, באופן זמני, שטחים בטריטוריה הכבושה, לצרכים צבאיים בלבד. ישראל ציפצפה על החוק הזה כשהוציאה צווי תפיסה צבאיים לצורך הקמת יישובי קבע אזרחיים. כך גם בבקעה. על פי נתוני המנהל האזרחי, נכון ל-2007, קרוב ל-12 אלף דונם נתפסו כך לטובת תשע התנחלויות בבקעה.

3. שיטה שלישית: הכרזה על "אדמות מדינה". בעת כיבוש הגדה המערבית, היו רשומים 220 אלף דונם בבקעה כאדמות מדינה (רכוש ממשלתי ירדני). במהלך שנות הכיבוש גדל השטח הזה פי 4, וכיום הוא מגיע ל-53% מקרקעות הבקעה. שלושים התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בבקעת הירדן כוללים שטחים שישראל הכריזה עליהם כאדמות מדינה.

למי שאינו בקי בדברים, צריך להבהיר שהכרזה על אדמות מדינה בשטחים הוא אחד המנופים העיקריים של מדיניות הסיפוח דה-פקטו של המדינה. מבחינה משפטית, מדובר באוסף פרשנויות מגמתיות וחד-צדדיות לחוקי הקרקעות העות'ומאניים – הלא הוא מפעל חייה של פליאה אלבק הזכורה לרע. שטחים שעובדו על-ידי פלסטינים הפכו ל"לא מעובדים", התיישנות הבעלות התקצרה פלאים, ואפשרויות הערעור של בעלי קרקעות פלסטיניים צומצמו למינימום (על נפתולי השיטה, ראו כאן, עמ' 19-22).

4. שיטה רביעית: הכרזה על "שטחים צבאיים סגורים".לא פחות מ-45% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח מוגדר שטח צבאי סגור. הגדרה זאת נקבעה אי אז בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים, על רקע נסיונות החדירה מירדן. על אף שנסיונות אלה פסקו כליל, הגדרת השטחים לא השתנתה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
שטח אש ש"התלבש" על יישוב בדואי, סמוך לדרך אלון. תצלום: קרן מנור, אקטיבסטילס

שטח צבאי סגור פירושו לא רק שטח שפלסטינים מנועים מלגור בו. אסור להם לעבור בו, לשהות בו, או לרעות צאן, ובסמכות המפקד הצבאי לעצור כל מי שמפר זאת ולהחרים את רכושו. למותר לציין שהגדרה זאת תופסת רק לגבי פלסטינים; לא ידוע על מתנחלים שהצבא עצר בגין כניסה לשטח צבאי סגור או החרים להם ציוד חקלאי.

לפני כשנה חלה הקצנה במדיניות הזאת. צה"ל הציב עשרות לוחות בטון שעליהם רשום "שטח אש" בסמוך לכל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן. צירוף מקרים פנטסטי, בלי ספק; כל הקהילות הבדואיות שוכנות בשטחי אש, וכל שטחי האש מוגבלים לקהילות האלה בלבד. הריסות הבתים שנסקרו בתחילת המאמר – בח'רבת טאנא, אל-חדידייה ואל-פארסייה – נשענו כולן על בנייה בלתי חוקית, כביכול, בתוך שטחי אש. לפי נתוני "בצלם", מתחילת שנת 2004 ועד למרץ 2010 איבדו את ביתם כך יותר מאלף פלסטינים. כך נראה טרנספר זוחל.

5. שיטה חמישית: הכרזה על "שמורות טבע". 20% משטח הבקעה מוגדר שמורות טבע. למעט ארבעה אתרים תיירותיים – קומראן, ארמונות החשמונאים, ואדי קלט ועין פשח'ה – שאר השטחים עומדים בשממונם – לא פיתוח ולא "שמירה" על ערכי הטבע. הערכים היחידים שנשמרים בהן הם ערכי טוהר הגזע: הכניסה לפלסטינים אסורה בתכלית. פקחי שמורות הטבע פועלים בבקעה כמו אנשי הסיירת הירוקה בנגב; תפקידם העיקרי הוא להתעמר בבדואים ולהטיל עליהם קנסות לפי הצורך.

הקוראים חדי העין ודאי שמו לב שסכום אחוזי הקרקע שנמנו בחמשת הסעיפים האחרונים עולה על 100%. הכיצד? ובכן, יש חפיפות לא מעטות. הריבון לא לוקח צ'אנסים, ונוהג לפעמים לחמוס את אותה פיסת קרקע בשתי דרכים נפרדות, בלתי-תלויות. מה שבטוח בטוח. דוגמה מרהיבה לכך היא החפיפה בין האזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים לבין השטחים שהוכרזו שמורות טבע. מסתבר ש-200 אלף דונם מכלל שמורות הטבע המוכרזות בבקעה (יותר מ-60% מהן) נופלים בתוך אזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים. כאן עולות כל מיני אפשרויות מעניינות. יכול להיות שצה"ל רואה בפיזור פגזים ותרמילי כדורים סוג של טיפוח טבע? ואולי, לחילופין, מישהו בצמרת חשב לעצמו – למה שלא נשתמש במטיילים כמטרות נעות לאימוני ירי?

נעצור כאן. העניין ברור כשמש: שטח צבאי או לא, שמורת טבע או לא, אדמת מדינה או לא – קודם סומנה המטרה ואחר כך צוירו העיגולים סביבה. והמטרה היתה פשוטה: שטח נקי מערבים.

אם לא גירוש, אז ייבוש

מגוון הדרכים שבהן מייבשת מדינת ישראל את תושבי הכפרים בגדה המערבית, ובבקעת הירדן במיוחד, כבר תוארו בפרוטרוט פעמים רבות. הסיטואציה המיוחדת לבקעה נובעת מן הפערים הבלתי נתפסים בין הקצאות המים להתנחלויות היהודיות לבין הקצאות המים לפלסטינים.

התנחלויות הבקעה, המבוססות על חקלאות, זוללות מים. הקצאת המים הממוצעת (נכון ל-2008) לכל מתנחל בבקעה היא כ-1,300 ליטר ליום – פי 18 מהקצאת המים הממוצעת לפלסטינים בגדה המערבית. גם כשמשווים צריכה ביתית בלבד (ללא שימושים חקלאיים) הפערים זועקים לעין. הקצאת המים ליום לשימושים ביתיים בהתנחלות רועי עומדת על 431 ליטר לנפש; היישוב הבדואי הסמוך, אל-חדידייה, נאלץ להסתפק בכמות קטנה פי 20 – 20 ליטר ליום לנפש. כך גם ביישובים אל-פארסיה וראס אל-אח'מר. על פי ארגון הבריאות העולמי, כמות זו (20 ליטר לנפש ליום) מספיקה ל"הישרדות לטווח קצר" באזורי אסון הומאניטריים, כמו מחנות הפליטים בדארפור.

במלים פשוטות: מדינת ישראל, במדיניות הצמאה מכוונת, הופכת כפרים פלסטיניים בבקעה לאזורי אסון.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

תחנת שאיבה של "מקורות" באמצע כפר ברדלה. הכפר נמצא בשטח B אבל כל בארותיו, המצויות בשטח שהוגדר C, נהרסו בידי המנהל האזרחי. תצלום: דפנה בנאי, מחסום ווטש

למי שייכים מֵי הבקעה? על פי המשפט הבינלאומי, כל המים שייכים לפלסטינים, וחלקם משותפים גם לישראל. בפועל, ישראל שולטת ביד רמה בכל הברזים בבקעה.

אשר למים עיליים – אגן נהר הירדן וכל הנחלים הזורמים אליו – ישראל מונעת מן הפלסטינים כל גישה אליהם (בשיתוף פעולה של ירדן). אשר למי תהום, חלקו המזרחי, העשיר במים, של אקוויפר ההר, מצוי בתחומי הבקעה. על פי דו"ח של הבנק העולמי מלפני שנתיים, לפלסטינים יש גישה ל-20% בלבד ממי האקוויפר. ישראל, באמצעות חברת "מקורות", שואבת 32 מיליון קוב מים בשנה באזור הבקעה, שהם כ-70% מכלל השאיבה בגדה המערבית. פחות מחמישית מן הכמות הזאת מועברת לכפרים פלסטיניים בבקעה, במסגרת התחייבות משנות השבעים.

מדוע נזקקים הפלסטינים למים של "מקורות"? משום שעל פי הסכמי הביניים, אסור להם לבצע שום קידוח באזור ללא אישור של ועדת המים המשותפת הישראלית-פלסטינית. על המתרחש בוועדה זאת מומלץ לקרוא בתחקיר המאלף הזה. בפועל מדובר בגוף שתפקידו העיקרי לשמר את העליונות הישראלית בשליטה על מאגרי המים בגדה המערבית. הצעות לפרויקטים פלסטיניים נתקעות שנים בלי אישורים, הוועדה ממעטת להתכנס, ולמותר לציין ששאיבה ישראלית ממקורות משותפים איננה חייבת באישורה. גם אם כבר מתקבל אישור מן הוועדה, קרוב לוודאי שהמנהל האזרחי יתקע את התהליך. לא חסרים רעיונות. למשל, פרוייקט לשיקום רשת המים של אל-ג'יפתליק, שכבר אושר בוועדה, נתקע במנהל האזרחי. הסיבה: פקידי המנהל דרשו מן הרשות הפלסטינית לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית, על חשבונה, בעלות שמתקרבת להוצאה הכוללת על הפרוייקט (עוד על המכשולים הביורקרטיים שמעמידה ישראל בפני מיזמי מים פלסטיניים, ראו דו"ח הבנק העולמי, עמ' 47-56).

הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית צמצמו באופן דרמטי את כמויות המים הנגישות לפלסטינים. העובדה הזאת מוכרת למעט מאד ישראלים אבל ידועה לכל פלסטיני. ב-2008 הפיקו הפלסטינים באזור בקעת הירדן כ-31 מליון קוב מים, פחות מ-44% מהכמות שהפיקו לפני החתימה על הסכם הביניים ב-1995. חלק ניכר מבארות המים של הפלסטינים התייבשו עקב קידוחים סמוכים של "מקורות". ישראל גם אינה מתירה לפלסטינים להעמיק את הבארות שלהם מעל ל-150 מטר. גם מעיינות טבעיים מתייבשים כתוצאה מן השאיבה הישראלית. אם לא די בכך, פקחי המנהל האזרחי קונסים פלסטינים שמנסים לשאוב מים ממעיינות הנמצאים מחוץ ליישובם, וגם מחרימים את המשאבות שלהם.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
תעלת השקייה חרבה ממעין עין-עוג'א, שמשרת את 4,000 תושבי כפר אל-עוג'א. כתוצאה מקידוחי מקורות באזור התנחלות ייט"ב, עומד המעין יבש במשך 8 חודשים בשנה. תצלום: אייל הראובני, בצלם

התוצאה הסופית של מערך האפליה הדרקוני והמשוכלל הזה היא שיותר ויותר כפרים בבקעה נאלצים להישען על אספקת מים במכליות; בזמן שהתנחלויות כמו רועי ונערן צועדות בבטחה אל המאה ה-21 עם טכנולוגיות הידרולוגיות מתוחכמות, יישובים פלסטיניים שנושקים לגבולותיהן נהדפים לאחור, אל המאה ה-19 (נסו לנתק יישוב יהודי ממים למספר ימים ותראו איזו מהומת אלוהים תפרוץ).

עלות קוב מים ממכלית גבוהה הרבה יותר מעלות קוב מים מן הברז. כך יוצא שההוצאה הממוצעת על מים למשפחה פלסטינית גבוהה פי 3 מזו של משפחה בהתנחלויות – וזאת על אף היחס ההפוך בצריכה. בקהילות הבדואיות המבודדות, מגיעה ההוצאה החודשית על מים ל-1,700 ש"ח, כמחצית מן ההוצאה החודשית הכללית (וזאת בהשוואה להוצאה על צריכה ביתית בהתנחלויות באזור, שעומדת על 105 ש"ח, שהם 0.9% מסך ההוצאה החודשית). כך הופכת מדיניות הייבוש למדיניות של רישוש.

גם זה כנראה נדיב מדי, כי ישראל אפילו לא מאפשרת לתושבים הבדואים את הלוקסוס של שינוע מים במכליות. המנהל האזרחי מחרים דרך קבע מכליות מים של תושבים בכפרים אל-חדידייה, אל-פארסייה, חמרא וחומסה. המכליות למעשה אינן חוזרות לבעליהן משום שגובה הקנס הכרוך בהחזרתן הוא אלפי שקלים, הרבה מעבר ליכולת התשלום של העניים המרודים שמשתמשים בהן. בתחומי הקו הירוק הכיר בג"ץ לאחרונה בזכותם של הבדואים ל"נגישות מינימלית למים" (אף כי עדיין לא ברור אילו חובות מוטלות על הרשויות בגין זכות זו); מעבר לקו הירוק, גם זכות האַפסַיים הזאת נמחקה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

גם בהתנחלויות הבקעה מורגשת היטב מצוקת המים: בריכת שחייה במעלה אפרים

ביתור הבקעה ומשטר המחסומים וההיתרים

במאי 2005, שלושה חודשים לפני ההתנתקות מעזה, החלה מדינת ישראל ביישום תכנית התנתקות נוספת, סמויה ולא רשמית: ניתוק של בקעת הירדן מן הגדה המערבית. לא מדובר בצירוף מקרים אלא במהלך מחושב מראש; מי שעקב אחרי ההתרחשויות בזמן אמת יודע היטב שתכנית ההתנתקות מעזה נהגתה במוחו של שרון כקורבן טקטי לצורך העמקה והנצחה של השליטה הישראלית בגדה המערבית (והדברים אושרו גם ב"ראיון הפורמלין" המפורסם של ויסגלס). המדיניות החדשה בבקעה נועדה להבהיר לילידים מיהו הריבון האמיתי באזור, מעתה ולתמיד.

שורה של תקנות ומגבלות דרקוניות על תנועת פלסטינים אל ומהבקעה נכנסו לתוקף. על הנכנסים לגדה דרך גשר אלנבי נאסר לעבור בבקעה (למעט דרך יריחו, מה שהאריך מאד את הדרך לצפון הגדה), ועל תושבי יריחו נאסר לצאת צפונה אל תחומי הבקעה. משמעותי מכל היה האיסור על כל פלסטיני שכתובתו בתעודת הזהות איננה בתחום הבקעה להיכנס אליה. בעלי אדמות בבקעה, אשר התגוררו מחוצה לה, לא היו יכולים יותר להיכנס בחופשיות כדי לעבד את אדמותיהם, ונזקקו להיתרי שהייה זמניים וקמצניים במיוחד (אסור לשהות בלילה, אסור להכניס פועלים וציוד חקלאי). גם לו רצו לשנות את כתובתם לא היו יכולים – ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת להכניס בו שינויים מאז שנת 2000. ב-2007 הוכנסה "הקלה" מינורית – הותר "לתושבי חוץ" להיכנס רק ברכב ששייך לתושב הבקעה, אחרי קבלת היתר מיוחד. הצבא עורך פשיטות ביישובי הבקעה לאיתור תושבים שכתובתם איננה בבקעה; הם נלכדים ומועברים מעבר למחסום תייאסיר.

האם צריך לומר בקול רם מה מטרת כל התקנות שאוסרות על פלסטינים מחוץ לבקעה לשהות בה, ואולי, חס וחלילה, להשתקע בה?

מי כן קיבל היתרי כניסה לבקעה בלי בעיה? 5,000 פלסטינים שמועסקים בהתנחלויות. העבודה חייבת להימשך.

שוו בנפשכם שביום בהיר אחד מחליט המשרד לבטחון פנים "לבתר" את אזור השרון משאר אזורי הארץ; לאסור על ישראלים מירושלים או מבאר שבע להיכנס לשם, וגם אם יש להם שם נכסים, נאמר דירה בנתניה, אסור להם ללון בה בלילה. ועוד לא דיברנו על מגבלות התנועה הפנימיות (מחסומים בין נתניה לחדרה).

ארבעה מחסומי קבע חולשים על תנועת הפלסטינים לתוך ומתוך בקעת הירדן. אליהם נוספים מחסומים ארעיים ו-18 מכשולי תנועה פנימיים – תעלות, סוללות עפר ושערים חקלאיים. כביש 90 ("כביש הבקעה"), הציר המרכזי מצפון לדרום שגם מוביל לגשר אלנבי – היה אסור לתנועה לפלסטינים שאינם תושבי הבקעה שנים ארוכות. כיום הם יכולים לעלות עליו אבל רק מדרום ליריחו – מה שלא עוזר לרוב המכריע של מי שאינו תושב הבקעה ורוצה להגיע אליה (או לגשר אלנבי) מצפון. ב-2006 הוסב שמו של כביש הבקעה ל"דרך גנדי" – רחבעם, לא מהטמה – וקשה לחשוב על החלטה הולמת יותר בנוגע לכביש שמיישם הלכה למעשה את חזונו של האיש.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מחסום דרכים סמוך להתנחלות רועי, נפתח לחצי שעה בבוקר וחצי שעה אחר הצהריים למעבר חקלאים פלסטיניים. או שלא: החקלאים שבתמונה המתינו 5 שעות לפתיחת המחסום. תצלום: דורית הרשקוביץ', מחסום ווטש

אין ומעולם לא היתה עילה בטחונית למערך כל כך מסועף של מגבלות תנועה בבקעה. מדובר באזור השקט ביותר מבחינה בטחונית בגדה המערבית. מתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, ועד לסוף 2010, נהרגו בבקעת הירדן 13 ישראלים; זאת מתוך 351 הישראלים שנהרגו באותו עשור בגדה (דו"ח בצלם, עמ' 27). העובדה שכן ניתנים אישורי כניסה לאלפי עובדים פלסטינים, חסימות העפר על הכבישים המוליכים לכפרים הבדואיים (מישהו שמע לאחרונה על טרוריסטים בדואיים?), הסירוב הישראלי העיקש להוסיף תושבים פלסטיניים לבקעה במרשם האוכלוסין – כל אלה מעידים שהמוטיבציה מאחורי מסכת ההתעללות הביורוקרטית הזאת, הנמשכת כבר 6 שנים, היא אחרת לגמרי. 88% אחוז משטח הבקעה וצפון ים המלח, כזכור, הם שטח C.

“C” as in “cleansing”.

הדרך להפוך ל"תושב חוקי": עבדות התמרים

כפי שכבר הוזכר, הדרך הבטוחה ביותר לפלסטיני להיפטר מן הרדיפה השלטונית בבקעה היא להירתם במלוא אונו לשגשוגן של ההתנחלויות הישראליות. כ-5,000 פלסטינים מועסקים דרך קבע בהתנחלויות הבקעה, ובעונות הדילול והגדיד של התמרים (הענף החקלאי המרכזי באזור), מספרם מגיע עד 20,000 עובדים. מי שתמה מדוע כל כך הרבה פלסטינים עובדים בשירות האדונים היהודים מוזמן לבדוק אילו אפשרויות תעסוקה פתוחות בפני אנשים ששדותיהם הופקעו, מעיינותיהם יובשו, ואין באפשרותם להקים שום מבנה תעשייה חדש בתחומי מגוריהם.

העובדים האלה נמצאים בתחתית סולם הניצול של המשק הישראלי – סולם עמוק מאד כידוע. שום זכות מזכויות היסוד שלהם איננה מכובדת. מעסיקיהם שולחים אותם לעבוד עם חומרי הדברה ללא ציוד מגן, ומפרים תקנות בטיחות בנוגע לעבודה בגובה. עובדי התמרים חשפו תמונה מזעזעת של ניצול במטעי ההתנחלויות: העובדים נאלצים לטפס בכוחות עצמם, ללא מנוף, לגבהים של יותר מ-10 מטרים; הם מוצבים שם ללא אמצעי בטיחות כמו רתמת מגן או מערכות לבלימת נפילה; חלקם מושארים בגובה כזה במשך 5 שעות, 6 שעות ואף יותר, מבלי שמתאפשר להם לרדת להפסקה. את האוכל שלהם הם אוכלים על הצמרת; גם את הצרכים עושים שם לפעמים, בלית ברירה.

על התענוג הזה מקבלים העובדים הפלסטינים בין 50 ל-70 ש"ח ליום עבודה - כשליש משכר המינימום בישראל (178 ש"ח). כפי שהם מעידים, הם ממשיכים כי אין להם ברירה; צריך לחיות ממשהו, גם כשכל יום עבודה כרוך בפחד מוות מנפילה וריסוק אברים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

פועלים לא מאובטחים בגדיד תמרים במושב רועי. תצלום: "קו לעובד"

בעלי המטעים הישראלים זוקפים גבה בתמיהה כשהם שומעים על הניצול המחריד הזה שמתרחש על אדמתם ונוהגים לגלגל את האחריות על הקבלנים הפלסטיניים. בכך אינם שונים מהרבה מעסיקים אחרים בתחומי הקו הירוק, שרואים בפועלים פשוטים – לא כל שכן עובדים זרים – חומר גלם מתכלה, בר-החלפה. המימד הנוסף כאן הוא מימד הניצול הקולוניאלי – השימוש של הכובש בילידים להפקת רווחים מאדמת הקולוניה. אתר "קו לעובד" מציג עשרות דיווחים ותיאורים מפורטים של המפגש הזה בין המגף הקפיטליסטי-התנחלותי לפרצוף הפלסטיני.

הכל מתנהל מחוץ לחוק – כלומר, באותו מרחב עקמומי של "אי-חוקיות" חוקית שאופף את כל מעשה ההתנחלות. כבר ב-1982 קבע המפקד הצבאי בצו שבתחומי ההתנחלויות חלים חוקי העבודה הישראליים. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהעובדים הפלסטינים דווקא כפופים לחוק הירדני מלפני 1967 (כמה זה נוח כשאין לנתין שום אזרחות), פסיקה שבג"ץ ביטל ב-2007. אולם משרד התמ"ת וקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי נמנעו באופן עקבי מאכיפת חוקי העבודה הישראליים בהתנחלויות והסתפקו בהצהרות בלבד.

קונצנזוס של בורות

כתם עיוור ענקי מסתיר את בקעת הירדן והמתחולל בה מעיניו של השמאל הישראלי. מבחינת השמאל הזה, הכיבוש מתחיל בעפרה ומסתיים בשייח ג'ראח. מאז ומעולם נחשבה הבקעה ל"קונצנזוס" (כשכותבים בישראל "קונצנזוס", בין מרכאות, הכוונה היא שהיהודים מסכימים בינם לבין עצמם על משהו שהערבים ושאר העולם מתנגדים לו). הכוונה הישראלית לשמור על ריבונות של קבע באזור קיבלה אישורים רשמיים בהכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", פועלים גורמים בתנועה הקיבוצית לחיזוק ההתנחלויות שם – אותם גורמים ממש שמסייעים לפלסטינים בשיקום מטעים של עצי זית. מה ההבדל בין גזל האדמות והמים הפלסטיניים בבקעה לבין גזל האדמות והעצים ליד יצהר? ככל הנראה זהותם של הגזלנים. מה שמותר לבעלי חממות עם שפם התיישבותי אסור לנערי גבעות עם חתימת זקן התנחלותי.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", מופיעים בפסטיבל "אהבה" – בחסות מפעל הקוסמטיקה "אהבה", שכל פעילותו מפרה את האיסור בחוק הבינלאומי על ניצול אוצרות טבע בשטח כבוש – אמנים ישראלים רבים; בהם גם מי שכמה שנים קודם לכן הביע תמיכה גלויה בסרבנות. למען הסר ספק, אני לא חושב שאמנים – בניגוד לאנשים אחרים – חייבים להוביל מאבקים פוליטיים. אני רק חושב שאם כבר מישהו מביע עמדה פוליטית לא קונצנזואלית, חובה עליו להבין עד הסוף מה נגזר ממנה ברמה הפרקטית. פוליטיקה של מלים חלולות יש לנו די והותר מפוליטיקאים מקצועיים.

אומנם, על הדימוי הנקי והלא קיצוני של מתנחלי הבקעה מאיימים בשנה האחרונה מצטרפים חדשים לחגיגת הניצול – מתנחלי משכיות, שעלתה על הקרקע לפני שנתיים ביוזמת מפלגת העבודה (גם מתנחלי משואה לא טומנים ידם בצלחת, ושולחים אותה היישר אל תוך מתחמי הבדואים). מתנחלי משכיות הגיעו מהתנחלות "שירת הים" שפונתה מגוף קטיף ותוך זמן קצר החלו להראות לשכניהם הפלסטיניים את נחת זרועם. באפריל 2010 הקימו המתנחלים אוהל גדול במרחק מטרים ספורים מבתי היישוב הבדואי עין אל-חילווה ולקחו בכוח חומרי בנייה מהמקום. בינואר השנה הם תקפו רועי צאן מן הכפר, היכו אשה ואת בתה בת ה-11. במרץ השנה תקפו מתנחלי משכיות ילד בן 11 מעין אל-חילווה שהגיע עם סוס למעיין הסמוך לכפר. מול עיני הילד, המתנחלים חנקו ושברו את מפרקתו של הסוס.

אף אחד מהאירועים האלה לא דווח בתקשורת הישראלית. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

על מה נשען הקונצנזוס ביחס לבקעת הירדן? ככל הנראה, על שילוב של בורות ותעמולה, שמזינים זה את זה במשך שנים. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני חודש חושף בורות בממדים מבהילים של הציבור הישראלי ביחס לבקעה. הנה כמה ממצאים בולטים מתוכו:Image may be NSFW.
Clik here to view.

  • כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש.
  • 57% מהמשיבים מחזיקים בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה. 10% חושבים שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חושבים שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חושבים שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. 20% לא ידעו מה הרכב האוכלוסיה. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטיני (העובדות: כ-85% מהתושבים פלסטינים).
  • הטיה אידאולוגית: מתוך הדתיים, 80% חשבו שהבקעה היא שטח ריבוני של ישראל. מתוך החילוניים – 59% חשבו כך.
  • השכלה לא משנה (ואולי קצת מזיקה): 71% מבעלי ההשכלה האקדמית חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית, לעומת 63% מבעלי ההשכלה התיכונית.

שיעורים כאלה של בורות פוליטית באוכלוסיה המשכילה נהוג לייחס למשטרים רודניים; בחברות שבהן השלטון שולט באופן גלוי בתעבורת המידע הזמין לציבור, קל ליצור מצג שווא שהקשר בינו לבין המציאות קלוש. אבל למעשה גם הציבור בחברות דמוקרטיות, שבהן לכאורה אין חסמים גלויים על זרימת המידע, מפגין בורות מדהימה בנושאים שלכאורה עומדים במרכז החדשות. סקר אחד של נשיונל ג'אוגרפיק גילה שלאמריקאים בגילאים 18-24 אין מושג ירוק בגיאוגרפיה. 70% מהם לא היו מסוגלים למצוא את ישראל או אירן על מפה של המזרח התיכון; יותר ממחצית לא ידעו שסודן היא באפריקה; ו-9 מתוך 10 לא ידעו איפה היא אפגינסטן.

שלטון שנתיניו שרויים בבורות בסיסית כל כך ביחס לאזורים שבהם הוא מנהל לחימה קטלנית במשך שנים, יכול להניח בשקט שהתנגדות ממשית ללחימה הזאת לא תצמח מקרב נתיניו. והדברים יפים גם ליחסי הציבור הישראלי עם ממשלתו.

על האי-רלבנטיות של שאלת הריבונות והסדרי הקבע

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, יש שתי תגובות – יותר נכון, שליפות-מותן – טיפוסיות לנוכח אוסף העובדות שנסקרו כאן. התגובה המיתממת הראשונה היא הלגאליסטית: "למה הם בונים בלי אישורים? למה הם שואבים מים איפה שאסור להם?". בשלב הזה של הדיון, אני מקווה, לא ניתן יותר לשאול שאלות כאלה ברצינות. נותרה התגובה המדינית: "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?". מי שמקפיד בעניינים פעוטים כמו החוק הבינלאומי, יסייג ויאמר: "הרי השטח הזה יהיה, בסופו של דבר, תחת ריבונות ישראלית. אז מה הם רוצים?".

גם התגובה הזאת היא סוג של מסך עשן שקובר את הביקורת החריפה על התנהלות מדינת ישראל בבקעה תחת מלל תלוש אודות "ריבונות" ו"הסכמי קבע". הגיע הזמן סוף סוף לפזר את מסך העשן הזה ולעשות קצת סדר.

אל"ף, נזכיר (כי כמה שלא מזכירים, עדיין שני שליש מהישראלים חושבים אחרת) שבקעת הירדן היא שטח כבוש עד להודעה אחרת. לא משנה כמה התנחלויות נבנה שם וכמה פלסטינים נגרש, ואפילו נסלול מחדש את כביש הבקעה במסלול מפותל כך שבמבט מן האוויר הוא ישרטט את המילים "שלנו, שלנו!" – הבקעה היא לא שלנו. אבל אני מבין שרוב הישראלים לא מתרשמים מקביעות החוק הבינלאומי (כל עוד הוא לרעתם), ולכן נניח את העניין הזה בצד.

בי"ת, גם אם הבקעה אכן תהיה "שלנו" באיזשהו הסדר קבע עתידי שיקבל גושפנקא בינלאומית – אין בכך כדי להקנות ישראל זכות חזקה עכשווית על קרקעות הבקעה. גם אם מתחשק לי מאד להתחיל לבנות את הבית שלי במגרש שעוד לא עבר על שמי בטאבו, אני לא יכול לעשות זאת. בעלות עתידית איננה מקנה זכויות קניין בהווה.

גימ"ל, והוא החשוב מכל: גם לו היתה לישראל ריבונות מלאה על הבקעה כיום, ממש עכשיו – לא היתה בכך שום הצדקה לפשעים שהיא מבצעת שם נגד הפלסטינים. ממה נפשכם, רבותי המכובדים שרון, אולמרט ונתניהו: מה הקשר בין ריבונות לבין הומוגניות אתנית? האם ריבונות חוקית על שטח מסוים גוררת איתה, כדבר מובן מאליו, טיהור של השטח הזה מאוכלוסיות שהשלטון אינו חפץ ביקרן? מיעוטים נוצריים במדינות מוסלמיות, קהילות יהודיות באירופה או באסיה – האם מרחפת מעליהם סכנת גירוש רק בגלל שאינם משתייכים לקבוצה האתנית המחזיקה בריבונות בארצם?

לישראל יש ריבונות בעלת תוקף בינלאומי בעכו, רמלה ונצרת; האם ריבונות כזאת מעניקה לה זכות לגרש משם ערבים? לשלול את גישתם למים? למנוע מהם כל אפשרות לבנות בתים בהתאם לתכנית בנייה מאושרת?

אהה. אומנם כן; דברים כאלה כבר קורים בתחום הקו הירוק, ברמלה ובלוד ובנגב. אבל כשהם קורים, הרבה ישראלים – הרבה יותר מאשר במקרה של הבקעה – מפנים מבטם הצידה בבושה; הם יודעים היטב שמדובר במדיניות גזענית. אותה מדיניות שהותירה את היישובים הערביים מקום המדינה ועד ימינו בנחשלותם, ללא כל תכניות בנייה ופיתוח.

בבקעת הירדן הבוז של הריבון הצבאי כלפי נתיניו הערבים קיצוני הרבה יותר, הרדיפה והנישול קשים הרבה יותר – אבל המחאה האזרחית על כל זה כמעט אינה קיימת. למה? כי בקעת הירדן "בקונצנזוס". איזה קונצזוס? שמותר לעשות טיהור אתני בשטחים שלנו? כי הם שלנו?

Image may be NSFW.
Clik here to view.

ארץ יפה, ארץ אחת. איפה עובר כאן הגבול בין מי שיש לו זכויות ומי שאין לו?

זה כל מה שתשמעו על בקעת הירדן בחדשות, אם תשמעו בכלל: כן ריבונות שלנו, לא ריבונות שלנו, כן נוכחות צבא לאורך הירדן או לא. הכל דיבורים בעלמא, על עתיד לא ידוע, ערימות של ניירות דיפלומטיים, מאמרים של מכוני מחקר, מצעי מפלגות - שתפקידם אחד: למסך את המציאות של כאן ועכשיו. נגיד את זה שוב, בקול רם וברור: שאלת הריבונות הסופית על בקעת הירדן – יהא פתרונה אשר יהא – לא מצדיקה את מהלכי הטרנספר שמתבצעים שם. כשהדברים נוגעים לאנשים חיים, הפוליטיקה צריכה, לפני הכל, לדאוג לשלומם ולבריאותם ולקורת הגג שמעל ראשם – ורק אחר כך לנסח את ההסדר המדיני שיבטיח את זה באופן הטוב ביותר. פוליטיקה שמתחילה משאלות של ריבונות לאומית ונשארת תקועה שם במשך שנים – לעולם לא תגיע אל האדם וצורכי קיומו. מי שממשיך לבחוש בה ולהנציח אותה, בזמן הקשה הזה, משתף פעולה עם פשעים שכל המערכת הפוליטית בישראל שותפה להם.

טיהור אתני? Moi?

הדם עולה לכם לראש כשאתם שומעים שישראל עוסקת בטיהור אתני? אבל כפי שכבר הוסבר שוב ושוב, מהלך כזה לא חייב להיות כרוך בשריפת כפרים והשתוללות של מיליציות שקוטעות אברים במאצ'טות. מספיק ליצור במכוון מציאות נוראה כל כך עבור פלג אוכלוסיה ספציפי, המוגדר במונחים אתניים, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת מאדמתו. זה מה שישראל עושה בשנים האחרונות בבקעת הירדן וב"מזרח ירושלים". בבקעה יש כבר תוצאות – כפרים נטושים, אוכלוסיה מדולדלת ומרוששת. ב"מזרח ירושלים" (המוקדים החמים כרגע הם שייח ג'ראח, סילוואן, עיסאוויה וראס אל-עמוד) המלאכה קשה יותר, כי הרבה יותר עיניים בעולם נשואות אליה. אבל גם שם, שכונה אחר שכונה, נשרוף את כל הכפר.

אבל זה רק חלק מן הסיפור. מנגנון רב עוצמה נוסף, נעלם מעיני רבים משום שאין בו שום אלימות פיזית, הוא שלילת תושבות. עד 1994 היה נהוג בגדה המערבית נוהל צבאי של שלילת תושבות לכל פלסטיני שיצא לחו"ל לתקופה העולה על 3 וחצי שנים; פלסטיני כזה היה עובר לסטאטוס של חל"ת (חדל להיות תושב), ולמעט חריגים, לא יכול היה להשיב לעצמו את מעמד התושב.

נסו לדמיין: הבן או הבת שלכם, החבר או החברה שלכם, יוצאים ללימודי תואר ראשון באירופה. כשהם חוזרים – אין להם לאן; נשללה מהם האזרחות (שהרי התושבות היא "האזרחות" היחידה של תושבי הגדה המערבית).

בתשובה רשמית של היועץ המשפטי לגדה המערבית, שניתנה לא מזמן למוקד להגנת הפרט אחרי פניות חוזרות ונשנות, נחשף נתון מרעיש: בין השנים 1967-1994 ישראל שללה כך את תושבותם של 140,000 פלסטינים בגדה – יותר מ-10% מן האוכלוסיה. הוסיפו לכך יותר מ-13,000 תושבי "מזרח ירושלים" שתושבותם נשללה בהליכים דומים, והגעתם ל-153,000 איש, לפחות, שגורשו מאדמתם רק באמצעות הנוהל הטכני הזה. אז עכשיו זה כבר כן "טיהור אתני"? עוד לא? מתי זה הופך לטיהור אתני? כש-30% מהאוכלוסיה נעקרת ממקומה? 50%? או שנחוצים מעשי טבח ואונס המוניים כדי להיות ראוי לתואר הזה?

הפלסטינים כבר מזמן הבינו את זה. שתיים פחות אחד שווה אחד. פחות עוד אחד – שווה אפס. לא מסובך. רק לנו זה מסובך להבין. כשהם אומרים, "הנכבה נמשכת", אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת "מקורות", עיריית ירושלים, מועצה אזורית בקעת הירדן, משמר הגבול, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

[והזיה אוטופית לסיום. הלא הכל היה יכול להיות אחרת. שני עמים חולקים חבל ארץ אחד, שאדמתו פוריה במיוחד, עתיר בנכסי טבע ותיירות, שפוטנציאל השגשוג הכלכלי שלו עצום. יש אפילו תמהונים שטווים לו תכניות מזהירות לעתיד. פנטזיה אומללה; איך נחצה את התהום שבנפשנו ונעשה הבלתי ייאמן: איך נחיה ונעבוד לצד ערבים כשווים אל שווים?]

צדיקים בסדום:
סולידריות בקעת הירדן
פעולה אחת ביום


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, בקעת הירדן, התנחלויות, חוקי הכיבוש, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

טרור המדינה, פנים רבות לו

1. הממשלה מתכננת פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב. זהו סופו של מהלך הדרה אנטי-דמוקרטי: דו"ח ועדת גודלברג מ-2008, שהמליץ להכיר בכפרים הלא מוכרים ובזכויות הקרקע ההסטוריות של הבדואים בנגב, אומץ רשמית בידי הממשלה – אבל סורס ועוות בידי ועדת פראוור; ומסקנותיה של זו סורסו אף יותר בידי צוות היישום ברשות יעקב עמידרור.

עקירה בכוח של 30 אלף איש מאדמתם היא מעשה טרור; אם תצא לפועל, תפרוץ בנגב אינתיפאדת דמים, והדם יהיה על ראשה של ממשלת ישראל. כנגד התעמולה האינסופית על "השתלטות הבדואים" על אדמות הנגב ראוי להזכיר את העובדות: הבדואים, שמונים 30% מאוכלוסית הנגב, יושבים על 2% בלבד מקרקעותיו. תביעות הקרקע שלהם – כל התביעות, הכל כולל הכל – מסתכמות ב-5.4% משטח הנגב (עוד נתונים – כאן).

30% מאוכלוסית הנגב תובעת בעלות על 5% משטחו; זאת "ההשתלטות" הנוראה, ונגדה מופעל טרור, טרור של עקירה.

2. המנהל האזרחי פועל לגירוש כל הבדואים בשטחי C מעל אדמתם. 2,400 הבדואים הללו, היושבים עשרות שנים במקום, מפריעים ליצירת רצף יהודי בין ירושלים למעלה אדומים. שטח C, כזכור, לא יועד בהסכמי אוסלו לבניית התנחלויות יהודיות, אך גם בבקעת הירדן רודף ומגרש המנהל האזרחי – הגוף המופקד על שלומם ורווחתם של תושבי השטח הכבוש – את הבדואים משטח C.

מערך ביורוקרטי מסועף עוסק ב"יישוב מחדש" של הבדואים; תכניות מתאר, מתווה לפיצויים, ריכוז אוכלוסין, שרטוט תחומי שיפוט. רק קול אחד לא נשמע בדיונים האלה, רק נציג אחד נעדר: הבדואים עצמם. כך מתייחסת מדינת טרור לאבק אדם.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

אל-עראקיב, אוגוסט 2010. תצלום: אוריאל סיני

3. פקחי יחידת "עוז" עצרו כומר יליד גאנה, בן 49, שחי 25 שנה בישראל, ודרשו ממנו להציג דרכון. כשאמר להם שהדרכון בבית והוא יכול להביא אותו – נאמר לו שעליו לשאת דרכון גם לשירותים. הפקחים הפילו אותו ארצה, היכו אותו בעודו אזוק וגררו אותו על הקרקע, נעלו אותו ביום חם במכונית עם חלונות סגורים, קיללו והשפילו אותו, והחזיקו בו עד הלילה. התלונה שהגיש נבעטה מן המשטרה למח"ש במשרד המשפטים, ומשם למשרד הפנים, שהודיע כי חקירת רשות ההגירה העלתה ש"עבודת הפקחים היתה מקצועית ורגישה". התיק נסגר.

גם העבודה המקצועית והרגישה הזאת היא טרור, טרור של שנאת זרים (החליפו בדמיונכם את הכומר ברב, את פקחי "עוז" בשוטרים עם מבטא צרפתי או גרמני, והשלימו את החסר).

4. זכות ההפגנה השקטה התבטלה בשטחים; הצבא מפזר הפגנות בכפר נבי סאלח – שמוחות על הפקעת מעיין מרשות הכפר – עוד לפני שהחלו. הצבא חוסם את הכניסות לכפר ביום שישי, מכריז על שטח צבאי סגור – ומתחיל לרסס את בתי הכפר בגז מדמיע. עדויות מן הכפר מציגות תמונה מבהילה של אלימות בלתי סלקטיבית כלפי גברים, נשים וילדים. עוד על הרקע לאירועים בנבי סאלח – כאן.

5. בשטחים מתארגנים תאי טרור יהודי, כהגדרת השב"כ, שעוסקים בפעולות "תג מחיר". מאפייניהם: בחירת בנק מטרות, מידור וחשאיות, איסוף מודיעין על דרכי כניסה לכפרים ערביים וגם על פעילי שמאל. הפעולות הללו אינן התפרצויות זעם ספונטניות בתגובה על טרור פלסטיני, אלא מתוכננות מראש ומתבצעות דרך שגרה.

השב"כ ורשויות האכיפה מרימים ידיים בחוסר אונים; בפועל מדובר בוויתור מראש. הרי כשצריך לתפוס פעילי טרור פלסטיניים, אין בעיה לפשוט באישון ליל על עשרות בתים ולהרוס מבנים, לעצור מאות חשודים, להוציא החוצה משפחות שלמות עם ידיים למעלה, לנעול אנשים במשך שעות בחדר ללא מזון או שירותים, וכיוצא בזה. לכן יש לראות בטרור היהודי בשטחים טרור ברשות, טרור בעצימת עין, שלוחה עקיפה נוספת של טרור המדינה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, בדואים, גזענות, התעללויות, חוקי הכיבוש, טרנספר Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

בחזרה לסילואן: גירוש, ייהוד והפרטה בתנופה מחודשת

(שימו לב – מצד שמאל אפשר בלחיצה אחת לקבל עדכונים מעמוד הפייסבוק של הבלוג).

(פוסט ארוך, מעין המשך לפוסט הזה).

שוב חרב הגירוש מתנופפת מעל  סילואן

בני משפחת סומרין, תושבי שכונת סילואן, כבר החלו לארוז את חפציהם לקראת הפינוי מביתם, שנקבע ליום שני השבוע. ברגע האחרון הודיע הגורם המפנה – קק"ל – על דחיית רוע הגזירה. עוד מרווח נשימה קטן לבני המשפחה הזאת- 12 נפשות, בהן 5 ילדים, אשה בהריון וסב שנזקק לטיפול דיאליזה. כבר 5 שנים לא פונתה בכוח אף משפחה מסילואן; טחנות האי-צדק טוחנות לאט אבל בטוח. מכל מקום, תכניות פיתוח מרקיעות שחקים, פארקים תיירותיים ואתרי עתיקות – כולם על שטחים שכרגע מאוכלסים בפלסטינים – יש גם יש. רק הגירוש מתעכב.

רגע, מה לקק"ל ולנכסים מעבר לקו הירוק? שאלה טובה. נלך קצת אחורה. ביתה של משפחת סומרין הופקע ב-1991 מכוח החוק לנכסי נפקדים והועבר ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה שהגישה החברה לסילוק התושבים בשנת 2005 הועלה הטיעון המשפטי המעניין הזה: "השטח הוא בעל חשיבות היסטורית רבה לעם היהודי, בו נמצאו שרידים היסטוריים רבי משמעות בהם ארמון המלך דוד, קברי בית דוד, ניקבת השילוח."

אכן סיבה לגיטימית לסלק ערבים מאדמתם, מה עוד שביתם, מעשה שטן, ניצב בפתח הגן הלאומי "עיר דוד" שמפעילה אלע"ד בסילואן. נזכיר בעוונותינו (לא שזה רלבנטי) שעד היום לא התגלה שום שריד בחפירות "עיר דוד" שקשור למלכות דוד או שלמה. הקול בכתב התביעה הוא קול "הימנותא", אבל הידיים (וגם עורכי הדין) – ידי אלע"ד. "הימנותא" היא זרוע חשאית-למחצה של קק"ל המתמחה ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק – מה שאסור לקק"ל עצמה לעשות, על פי חוק. העברת הנכסים לרשות "הימנותא" הבטיחה שהם יגיעו לידיים יהודיות בלבד – מה שמכרז ממלכתי לא יכול להבטיח. בקק"ל ניסו להתנער מאחריות לפרשה (בכל זאת, התורמים של קק"ל זה לא התורמים של אלע"ד), אבל ללא הועיל: שמה של "הימנותא" מתנוסס על כל המסמכים המשפטיים, כולל צו הפינוי למשפחה.

החלתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים עומדת בניגוד לדעתם של רוב המשפטנים (כולל יועצים משפטיים לממשלה בעבר), אבל היועץ הנוכחי, יהודה וינשטיין, כנראה סומך את ידיו על הפרקטיקה המגונה הזאת. על המסלול המסריח הזה, שבו המדינה מנצחת על הפקעת נכסים, גירוש פלסטינים וייהוד שכונות במזרח ירושלים, והכל באמצעות קבלני משנה בדמות "הימנותא" ואלע"ד – אפשר לקרוא כאן.

הודות לפעילות מחאה נמרצת של "סולידריות שיח ג'ראח" ו"רבנים למען זכויות אדם", נחשף חלקה המביך של קק"ל במפעל הנישול וייהוד-מחדש של מזרח ירושלים. קק"ל מיהרה להשעות את פינוי בית סומרין. לקח ראשון: יש תוצאות לאקטיביזם! לקח שני, מפוכח יותר: לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר תסתער שוב עמותת אלע"ד על הבית שתקוע כמו קוץ בגרונה, עם או בלי הכיסוי הציבורי של "הימנותא". יש בסילואן עוד שני בתים כאלה, הנמצאים בסכנת פינוי עקב הפקעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. ועוד לא דיברנו על תכנית "גן המלך" (בתרגום לערבית: התכנית לגרש 100 נפשות משכונת אל-בוסתאן). בסילואן חיים בצל הגירוש, כל הזמן.

עוד רדיפות בסילואן

הסיבה לכתיבת הפוסט הנוכחי היתה שרציתי לבדוק מה התחדש בסילואן בשנה שחלפה מאז שכתבתי את המאמר הזה (הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות הבלוג הזה, לפי שעה). למה אני ממשיך לחפור בסילואן, ובפרטנות כזאת? בסך הכל, על ספקטרום קורבנות הכיבוש, תושבי סילואן לא נמצאים בדרגה הנחותה ביותר. מדינת ישראל לא מרוששת ומצמיאה אותם, כמו את תושבי בקעת הירדן; הם אינם חשופים להצקות והשפלות קשות כמו תושבי חברון; ופעולות "תג מחיר", לפי שעה, לא הגיעו אל סף ביתם.

ובכל זאת, סילואן היא המעבדה הטובה ביותר, המזוקקת ביותר, להבנת מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד הישראליים. שם הם מצטלבים ומתלכדים באופן העמוק ביותר, שם ניתן להתוודע אל שלל הפרקטיקות שבזכותן הפך "הכיבוש" ליקום בפני עצמו, עם הגיון ודינמיקה פנימיים. בסילואן תפגשו את שלטון החוק שהפך לשלטון השרירות, המשפט כמשפָח; את הריקוד המושחת שמנהלות זרועות שלטוניות עם עמותות פרטיות לצורך הלבנת פשעיהן; את החזון המשיחי לצד ההון המעורטל, הנדל"ני, החמדני; את הארכיאולוגיה שירדה לזנות מגוייסת; את העסקנות המוניציפלית במירעה; את מיזמי התיירות הגרנדיוזיים, את הבזבוז הלא-ייאמן של כספי ציבור; וגם תפגשו שם את דמותכם וצלמכם, עם ישראל שנוהר בהמוניו ומחבק אל לב הקונצנזוס את כל התועבה הזאת.

הריכוז הנדיר הזה של כל כך הרבה ממדים של ניצול והסתרה מצדיק את ההתייחסות המיוחדת לסילואן. כדי לפרק אותם אחד לאחד צריך סבלנות וגם קיבה עמידה. הקוראים מתבקשים להצטייד בשתיהן.

ובכן, מה התחדש השנה בסילואן? נפתחה "מנהרת המסתור", הוחל במהלכי חקיקה שיבצרו את שליטת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", והתחילו להתחוור הממדים האמיתיים של תכנית-העל ל"ירושלים של מטה", תכנית שקושרת את כל הקצוות וכל הגופים והעמותות שפעילים באזור. על כל אלה בהמשך. קודם נרחיב עוד על השגרה היומיומית בשכונה.

בסילואן יש מגוון עשיר של דרכי התנכלות לתושבים. אפשר לגרש אדם מביתו גם מבלי להפקיע את הבית – למשל, באמצעות צו הרחקה מנהלי של אלוף הפיקוד. כך נעשה לעדנאן ג'ית, פעיל פוליטי בכפר שמוחה נגד התכנית להרוס 22 בתים בשכונת אל-בוסתאן כחלק מפרוייקט "גן המלך" (שאולי בכלל לא היה שם). ג'ית ושני פעילים נוספים שהרשויות עוצרות ומשחררות באופן סדרתי, רק כדי להציק ולרפות את ידיהם, פנו השנה לאיחוד האירופי בבקשה שיעניק לג'ית מקלט מדיני באחת הקונסוליות במזרח ירושלים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מעצר ילדים בסילואן, ספטמבר 2011. תצלום: מרכז המידע ואדי חילווה - סילואן

חשוב להזכיר: כל הפעילים הללו, שנאבקים נגד תכניות לגרשם מאדמתם, פועלים בדרכים לא אלימות, ואין כל ראיות מפלילות נגדם. בדיוק משום כך מפעילות נגדן הרשויות אמצעים דרקוניים, עוקפי-חוק, כמו מעצרים שרירותיים וצווי הרחקה מנהליים. מעניין שישראל מצהירה מעל כל במה אפשרית שמזרח ירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ובו בזמן מפעילה בה צווים צבאיים כאילו היתה שטח כבוש – הכל לפי צרכי השעה.

בשנה החולפת נפרצו עוד סייגים ביחס השלטונות לילדי סילואן. מאות ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית נעצרו ונחקרו בניגוד לחוק (הוצאה מן המיטה באישון לילה, איזוק, לקיחה לחקירה ללא נוכחות הורה ושימוש באלימות). למעשה "חוק הנוער", שאמור להגביל ולרסן את הטיפול הפלילי בקטינים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל (ומזרח ירושלים, נזכיר, סופחה לישראל הריבונית) – הפך בסילואן לכלי ריק מתוכן.

בין לבין, שגרת החיים של תושבי סילואן תמיד כפופה לצרכי הפיתוח התיירותי של אתר "עיר דוד". במרץ השנה קבע בית המשפט העליון שעבודות הפיתוח בשכונת ואדי חילווה בסילואן נעשו ללא הליך תכנוני ובלי שיתופם של תושבי השכונה הפלסטינים. נדגיש שמדובר בעבודות פיתוח שנועדו רק לטובת פרוייקט החפירות של "עיר דוד"; בית המשפט לא עסק כלל בשאלה מדוע אין בסילואן תכנית מתאר ואין שום השקעה בתשתיות שנועדה לשפר את חיי התושבים הפלסטינים.

לא רק לחיות קשה בסילואן, אלא גם למות. תושבי הכפר שנהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק באב אל-רחמה (בן כ-1,300 שנה) כבר לא יכולים לעשות זאת ללא עימות עם החוק. הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית (שעליו נמנים אנשי רוח כגון א"ב יהושע, חיים גורי ועוד) עתר השנה לבג"ץ למנוע קבורה במקום מחשש לפגיעה בעתיקות. מאז ואילך מסתכן מי שמבקש לקבור את קרוביו במקום במעצר.



לנוכח האצת פעילות ההתנחלות בשכונות במזרח העיר, גוברים כל הזמן החיכוכים בין התושבים הפלסטינים למתנחלים. כך גם תופח עוד ועוד מנגנון האבטחה שנדרש כדי למגן את המתנחלים. בשנה החולפת עלה תקציב האבטחה השנתי ב-40% והגיע ל-76 מליון ש"ח. בממוצע, עולה 3,160 ש"ח לאבטח כל מתנחל יהודי בשכונות מזרח ירושלים.

עולה למי? לכולנו. מדובר בכסף ציבורי, מתקציב משרד השיכון, שהולך למימון אבטחה פרטית. 3,160 ש"ח לחודש עבור מתנחל בודד. תזכרו את זה בפעם הבאה שאומרים לכם שאין מנין לקחת כסף למטרות חברתיות.

על שערוריית האבטחה הפרטית במזרח העיר (כולל האצבע הקלה שלה על ההדק) כבר כתבתי בפוסט הקודם. מדובר, לכאורה, בפעילות שאינה מעוגנת בחוק ואיננה בסמכות. השנה הגישו תושבי סילואן יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ שמבקשת להחזיר את האבטחה במזרח העיר לידי משטרת ישראל, כפי שאכן החליטה ממשלת ישראל בספטמבר 2006. בחודש שעבר בג"ץ הורה למדינה להשיב לעתירה.

אבל ההתפתחויות המדאיגות ביותר בשנה החולפת התרחשו לאו דווקא ברחובות סילואן אלא במסדרונות הכנסת. נחשול החקיקה הלאומנית-גזענית לא פסח על סילואן. למעשה, אפשר לומר ששתי הצעות חוק שמקודמות עכשיו בכנסת "נתפרו" במיוחד לפי מידתה ולפי דרישתה של עמותת אלע"ד – הכל כדי להסיר את מעט המכשולים החוקיים שעוד מונעים ממנה לעשות ככל העולה על רוחה בסילואן.

הפרטת הגן הלאומי "עיר דוד": ימין לאומני פוגש ימין כלכלי

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, שעברה בקריאה טרומית ביולי השנה, מבקשת לחולל מהפכה של ממש בשליטה על הגנים הלאומיים בישראל. על פי ההצעה, המדינה תהיה רשאית להעביר את השליטה בגנים הלאומיים לגופים חיצוניים שבין מטרותיהם "הנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית." כיום החוק מאפשר למסור את השליטה רק ב"אתרים לאומיים", שהגדרתם מצומצמת מאד. התיקון שחסון מציע בעצם יאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל.

במה מדובר? תחזיקו חזק בכיסא. בישראל יש 115 גנים לאומיים, ביניהם מצדה, קיסריה, נחל אלכסנדר, תל מגידו, עין עבדת, בית גוברין וציפורי, שחולשים על מאות אלפי דונמים. תקציבה של רשות הטבע והגנים, שמנהלת את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בישראל, עומד על 350 מיליון שקל. הודות לאתרים מכניסים במיוחד, כמו מצדה ועתיקות קיסריה, הרשות היא גוף רווחי (ב-2010 רשמה הכנסות של 150 מיליון שקל). הצעת החוק הלקונית-להחריד של ישראל חסון (וחבריו עתניאל שנלר, יריב לוין, זבולון אורלב, דוד אזולאי וזאב אלקין) קובעת כי "הרשות מתקשה לתפעל לבדה את כל הגנים הלאומיים ברמה המניחה את הדעת", ולשם כך יש להוציא את ניהול הגנים מידיה. הקביעה הזאת חסרת שחר, נטולת סימוכין, וכפי שתיכף נראה – מסך עשן שנועד להסתיר את הכוונה האמיתית מאחורי החוק.

למרבה המזל, ח"כ חסון שייך כבר לדור חדש של מחוקקים, שאינם נוהגים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בעומק השרוול; זהו דור ה"אין בושה". אין לו בעיה להודות שמטרת החוק היא להכשיר את שליטתה של עמותת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", שליטה שנמסרה לידי העמותה בהליכים מפוקפקים ולכאורה גם בניגוד לפסיקת בג"ץ. לדברי חסון, "הדיון בנושא עיר דוד צריך להישאר במגרש הפוליטי. אבל ברגע שגופים עותרים לבג"ץ, הדיון הפוליטי נפרץ, ולכן נאלצתי להגיש הצעת החוק. לא צריך להציג את זה תחת האצטלה של דאגה לרשות הטבע והגנים".

צפירת הרגעה; תודה על ההבהרה. לרגע חששנו שמישהו מחמשת יוזמי החוק באמת דואג לרשות הטבע והגנים. אז נרגענו; הם לא דואגים.

הגוף שעתר לבג"ץ וממש לא הותיר לח"כ חסון ברירה אלא להפקיע, במכה אחת, את כל הגנים הלאומיים של ישראל מרשות הציבור, היה עמותת "עיר עמים". ביולי 2010 הגישה העמותה, העוקבת מקרוב אחר מהלכי עמותות הימין במזרח ירושלים, עתירה לבג"ץ לבטל את הסכם השליטה בגן הלאומי "עיר דוד" בין אלע"ד לבין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושליים. העתירה אומרת את המובן מאליו: לא ייתכן שהשליטה ב-24 דונם באזור כל כך רגיש, ממש מתחת להר הבית, אזור בעל חשיבות ארכיאולוגית ודתית עצומה, תהיה נתונה בידי עמותה פרטית בעלת זיהוי אידאולוגי מובהק (אשר בא לידי ביטוי בהדרכות שמועברות באתר, כמו גם באג'נדה הארכיאולוגית שמקדמת העמותה).

קונצנזוס חריג בהיקפו של שלל גופים וארגונים יצא חוצץ נגד הצעת החוק של ח"כ חסון. החברה להגנת הטבע התריעה נגד הכפפת השיקול הציבורי של שמירה על הטבע לשיקולי רווח. עמותת "אדם טבע ודין" הזהירה מפני הפירצות בחוק ("מי יערוב לכך שהיזם שביקש להקים כפר נופש בחוף פלמחים, לא יקים עמותה סביבתית ובחסות חוק הגנים הלאומיים יממש את יוזמתו, בטענה שרק כך יוכל לתחזק כלכלית את הגן הלאומי פלמחים?"). ארכיאולוגים, אדריכלי שימור ומדריכי סיורים הגישו עצומת מחאה לשר להגנת הסביבה ולשרת התרבות והספורט: "חוק זה מניח תשתית לניכוס שרידי העבר של הארץ לטובת בעלי עניין המקורבים לשלטון… הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית של ישראל הן נחלת כל אזרחי המדינה, ובעלות חשיבות תרבותית עולמית. אל לנו למסור נכסים אלה בידי מעטים המבקשים להפיק מהם רווח כלכלי ופוליטי."

Image may be NSFW.
Clik here to view.
גן לאומי פרטנר-אורנג' (לשעבר "הסחנה").

אבל מי אלה המוחים? בסך הכל נציגי החברה האזרחית. ממתי ובאיזה עניין מייצגים חברי הכנסת את האינטרסים של החברה האזרחית? אחרי קיץ 2011, התשובה צריכה להיות ברורה. במשך כל הקיץ, זעקה והתקוממה החברה האזרחית בישראל – בעוד הכנסת בפגרה. אך חזרו הח"כים מהפגרה וחיש מהר התפנו לקדם חקיקה ש… שמה? שתיתן מענה לדרישות המחאה החברתית? לא, לא ממש. הח"כים שלנו עסוקים בעניינים בוערים הרבה יותר.

ובכן, רישמו לפניכם: הצעת החוק של ח"כ חסון עברה בקריאה טרומית עם 58 תומכים ו-10 מתנגדים. ואלה שמות הח"כים שמוכנים לזרוק לעזאזל (ובתנאי שיהיה זה עזאזל רווחי) את כל הגנים הלאומיים של ישראל, והכל כדי לשמור על "עיר דוד" בידי עמותת המתנחלים אלע"ד:

נינו אבסדזה, רוחמה אברהם, רחל אדטו, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, רונית תירוש, אריה אלדד, אורי אריאל, מיכאל בן ארי, יעקב כץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, בני בגין, גילה גמליאל, דני דנון, ציפי חוטובלי, משה כחלון, חיים כץ, ישראל כץ, לימור לבנת, יריב לוין, לאה נס, גדעון סער, ציון פיניאן, יוסי פלד, איוב קרא, ראובן ריבלין, כרמל שאמה, סילבן שלום, ישראל אייכלר, מנחם מוזס, אורי מקלב, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, משה מטלון, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, ליה שמטוב, דוד אזולאי, נסים זאב, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, משולם נהרי.

שמתם לב להטיה קלה, איך נאמר, לצד ימין? כאן נחשפת הזיקה העמוקה בין הימין הלאומי לימין הכלכלי; האחד משרת את השני והשני את האחד. ככל שהאידאולוגיה השלטונית יותר לאומנית, כך נעשה מסובך יותר להוציא אותה לפועל באמצעות גופים ציבוריים שאמורים לשקף אינטרס ציבורי רחב, עיוור לאבחנות אתניות; על כן גובר האינטרס למסור את המלאכה לידי גופים פרטיים, שאינם חייבים דין וחשבון לכלל הציבור. ולהיפך: ככל שהשוק הפרטי נוגס עוד ועוד בנכסים ציבוריים, כך הולכים אינטרסים מגזריים ומשתלטים על סדר היום הלאומי; וכל עוד הכסף הגדול נמצא בימין (ותמיד הוא יהיה שם, ולא בשמאל), האינטרסים הללו יהיו ימניים גם הם.

וכך, כמו שהקונצנזוס נגד החוק חוצה גבולות, כך גם הקונצנזוס בעדו חוצה גבולות – זולת הגבול של המחנה הלאומני: הכהניסט מיכאל בן ארי, ה"חברתי" משה כחלון, שומר כבוד החוק רובי ריבלין, וכמובן, דני דנון הבלתי נלאה. כולם כולם מאוחדים בתשוקה עזה אחת – להיפטר מהעול המעיק של ניהול ציבורי נאות לגנים הלאומיים ולתת אור ירוק להמשך פרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים (בלשון נקייה, "הפעילות החינוכית של אלע"ד").

Image may be NSFW.
Clik here to view.
גן לאומי דלק אחזקות (לשעבר "בית שאן").

אבל רגע. אולי אתם שואלים: למה כל כך חשוב למדינה שאלע"ד תמשיך לנהל את "עיר דוד"? מה יקרה אם הניהול ישוב לידי המדינה עצמה? בסך הכל פרוייקט ההתנחלות הוא בעיקרו ממלכתי ולא פרטי. למה דווקא ב"עיר דוד" נחוץ קבלן פרטי?

קשי הבנה אנחנו בשמאל. עוד לא מבינים את השיטה. מזל שיש ערוץ 7 ששואל את השאלות בשבילנו ומקבל עליהן תשובות. כך הסביר שם ישראל חסון את הרציונל לחוק:

"עוד הוא מוסיף ומציין שבמידה ואכן יילקח המקום מידי עמותת אלע"ד והמדינה תבצע במקום חפירות ארכיאולוגיות, עמותות כמו "שלום עכשיו" יצלמו את הדבר ויעבירו אותו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג כחפירות של מדינה במקום כבוש, מהלך האסור על פי החוק הבינלאומי, ובכך יבקשו לסבך את מדינת ישראל באפיק נוסף."

עכשיו הבנו. גן לאומי או לא גן לאומי – את החפירות ב"עיר דוד" חייבים להסתיר מעין המצלמות, כי מדובר, כמה מביך, בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם המדינה תנהל את החפירות, יחולו עליה חובות מצערות, כגון שקיפות ציבורית. נמסור נא את המלאכה לידי עמותה פרטית וחסל סדר צילומים ופומביות.

כך עובד מוח קרימינלי. צריך להמשיך להפר את החוק (הבינלאומי), אבל אסור שאף אחד יידע, אז כדי להסתיר את זה, נפר גם את החוק הישראלי (שאינו מסמיך את המדינה למסור גנים לאומיים לניהול פרטי). בעצם, בואו נשנה את החוק הישראלי. וזה רק בינתיים; יריב לוין וזאב אלקין כבר עובדים במרץ, מן הסתם, גם על שינוי החוק הבינלאומי.



התעצבנתם? יופי. עכשיו תעשו משהו עם העצבים שלכם. קודם תחתמו על העצומה לעצירת ההפרטה של הגנים הלאומיים. אבל זה לא מספיק. עם הח"כים שהעבירו את הצעת החוק השפלה הזאת ותמכו בה – תתחשבנו בכל דרך אפשרית.

ומה קורה עם העתירה של "עיר עמים", שחוללה את כל הביזיון החקיקתי הזה? בחודש שעבר פסק בג"ץ שההסכם בין רשות הטבע והגנים לבין אלע"ד הוא חוקי, אבל יש להכניס בו שינויים שיצמצמו את הסמכויות הנרחבות של אלע"ד. ההדרכות ב"עיר דוד" יוצאו מידי העמותה וכך גם גביית דמי הכניסה לאתר, תוסדר פתיחת האתר למבקרים בשבת, ולאלע"ד לא תהיה זכות וטו בוועדת ההיגוי שמנהלת את המקום. במרץ 2012 יוצג לציבור לראשונה הסכם גלוי בין רשות הטבע לגנים לבין אלע"ד, והעותרים, עמותת "עיר עמים", יקבלו טיוטה שלו להערות (כך מוסר עו"ד מיכאל ספרד). במלים אחרות: בג"ץ הכשיר את השרץ, אבל קבע שהוא חייב להיות פומבי.

מופתעים? אל תהיו. גם הארכיאולוג יוני מזרחי הופתע כשגילה על קיר בית המשפט העליון פסיפס יווני, אשר נחשף בחפירות סבסטיה בשומרון בשנת 1931. אם בית המשפט מתכבד בממצא ארכיאולוגי שנתפס בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, מדוע שימצא פסול כלשהו בפעילות הארכיאולוגית והנדל"נית של אלע"ד מעבר לקו הירוק? נזכיר שהדיונים האלה בבג"ץ, שטרם הסתיימו, הם בגדר שידור חוזר של דיונים שהתקיימו כבר לפני עשור בבג"ץ סביב מסירת הניהול של "עיר דוד" לאלע"ד. בשנת 2000 קבע בג"ץ שהחוזה שחתם מנהל מקרקעי ישראל עם עמותת אלע"ד מבוטל כיוון שנעשה שלא כדין. ב-2001, בעקבות דיונים משפטיים ממושכים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים. אבל – החלטות לחוד ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים - העבירה הרשות, ביוזמתה החופשית, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002, מהלך שמבטא יותר מכל את שותפות האינטרסים בין הרשות לאלע"ד, מתחת למראית העין של המתח המובנה בין גוף מפקח ציבורי לעמותה פרטית.

והנה צימוק לסיום: נחשו מי עורך הדין שייצג את אלע"ד בבג"ץ בחודש שעבר? פרופ' דוד ליבאי. מה לאיש המתון ונשוא-הפנים הזה ולקדחת המשיחית של "עיר דוד"? השאלה לא במקום, כמובן, הוא בסך הכל עורך דין פרטי שרוצה להתפרנס. מעניין שאותו דוד ליבאי, בשבתו כשר המשפטים בממשלת רבין בשנת 1992, תמך במסקנות ועדת קלוגמן – אותה ועדה שחקרה את דרכי ההשתלטות של עמותות הימין על נכסים במזרח ירושלים. הוועדה הוקיעה בחריפות את דרכי העבודה של אלע"ד ושל הרשויות (הוגשו תצהירי בעלות כוזבים, לא נערכו מכרזים על הנכסים, בוועדה של משרד השיכון שהחליטה על החכרת הנכסים ישבו נציגי אלע"ד, ועוד כהנה וכהנה).

שר המשפטים ליבאי, אם כן, האמין שאלע"ד השתלטה שלא כדין על נכסי ערבים בסילואן. עורך הדין ליבאי, לעומתו, מגן בבג"ץ על זכותה של אלע"ד להמשיך ולשלוט על הגן הלאומי "עיר דוד" – אף שגם בתחומיו כלולים נכסים שאלע"ד הפקיעה מתושבי סילואן. מה יש לנו כאן? המחשה מרהיבה לאקרובטיקה האידאולוגית של פוליטיקאים ועורכי דין? דוגמה למתח הקבוע בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי?

לא ולא. הסיפור של אלע"ד, מראשיתו, היה תמיד טנגו לשניים: העמותה יחד עם המדינה. המדינה שיתפה פעולה באופן מלא ויזום עם מהלכי אלע"ד בסילואן; תפקידה היה להשמיע ציוצי מחאה קלושים, מפעם לפעם, לצרכי הסברה. במילותיו של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 13). ליבאי השר וליבאי העו"ד מחזיקים באותן השקפות ופעלו שניהם לטובת הזרוע המבצעת של ההתנחלות בסילואן, עמותת אלע"ד. ההבדל ביניהם הוא קוסמטי – השר נזקק לפאסון של מנהל תקין, העו"ד פטור מכך.

בתנועת מלקחיים: קודם הגן הלאומי, אחר כך כל הארכיאולוגיה

המועצה לארכיאולוגיה היא הגוף האחראי העליון של הארכיאולוגים בישראל. המועצה, המורכבת מכ-30 חברים (מרביתם ארכיאולוגים ומקצתם נציגי ציבור), מייעצת לשר הממונה על רשות העתיקות. חבריה יושבים בוועדות שמוציאות רשיונות חפירה ומתוקף כך יש לה השפעה מכרעת על הנוף הארכיאולוגי בארץ – איפה יחפרו ואיפה לא, איפה ירכזו יותר משאבים ואיפה פחות.

בדצמבר 2010 מונה פרופ' רוני רייך ליו"ר המועצה, וצורפו אליה ד"ר איילת מזר וד"ר גבי ברקאי. המשותף להם: שלושתם קבלני ביצוע של אלע"ד. רייך (ביחד עם אלי שוקרון) מנהל כבר כ-15 שנה את החפירות באזור מעיין השילוח, בריכת השילוח, חניון גבעתי והמנהרות לכיוון הכותל. מזר חופרת במרכז המבקרים של "עיר דוד" ובמתחם הר הבית, צמוד לכביש העופל; ברקאי מנהל את פרוייקט סינון העפר מחפירות הר הבית מטעם עמותת אלע"ד.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

"בור ירמיהו" או מלכודת תיירים? אתר "עיר דוד" מבאר: "הבור שלפנינו מאוחר כפי הנראה לתקופת המקרא... היה בשימוש בעיקר החל מהתקופה הביזנטית (נתגלו בו גם שרידי טיח מימי הבית השני) אבל היורד לתוכו בסולם הברזל שהותקן לשם כך, יכול לדמות בנפשו את התייסרות הנביא הכלוא."

איילת מזר תרמה רבות לפרוייקט הייהוד של חפירות אלע"ד. ממצאים שחשפה בעיר דוד הם שרידים, לטענתה, מימי נחמיה, וביצורים שחשפה בגן העופל היא מתארכת למלכות שלמה. שתי הטענות שנויות מאד במחלוקת בקהילה הארכיאולוגית, מה שלא מפריע לאלע"ד להציגן כעובדות הסטוריות באתרי המבקרים. לאחרונה הסתכסכה מזר עם אלע"ד סביב חפירת "בור ירמיהו" בצמוד לאתר שהיא חפרה בעבר – וזאת ללא הסכמתה. הסיום האירוני הזה של הרומן בין אלע"ד לבין הארכיאולוגית המסורה ביותר לאג'נדה האידאולוגית של העמותה מזכיר דפוס מוכר ביחסי מתנחלים-שלטון: אותו פקיד או שר שאך אתמול נישא על כפיים בזכות "תרומתו להתיישבות" ייזרק עד מהרה לכלבים על כל סטיה אידאולוגית קלה בתואנה שהוא "בגד בציבור המתנחלים". מזר מצטרפת כאן לשורה ארוכה של פוליטיקאים שהימין ההתנחלותי השתמש בהם וזרק לאחר שלא היה בהם עוד חפץ.

על מעלליו של פרופ' רייך (כולל הרטוריקה ה"מדעית-נייטרלית" שבה הם עטופים) כבר כתבתי בפוסט הקודם. המהלך הנוכחי, שהובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הופך למעשה את הגוף העליון של ענף הארכיאולוגיה בארץ למשת"פ של האידאולוגיה ההתנחלותית. אם יו"ר המועצה לארכיאולוגיה, שאמורה לפקח על תקינות ושקיפות המחקר המדעי בתחום, מבצע זה שנים חפירות בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים בתחום ותוך פגיעה מתמשכת בבתים של האוכלוסיה המקומית (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן) – המקצוע בכללותו הופך לבדיחה; כמו, נניח, מינוי של יו"ר חברת "דרך ארץ", שהקימה ומפעילה את כביש 6, לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כאן לא תמו היוזמות של השרה לבנת. על פי החוק הקיים, יו"ר מועצת רשות העתיקות (הגוף ששולט בכל החפירות הארכיאולוגיות ואתרי העתיקות בארץ) חייב להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים. השבוע נודע שלבנת ניסתה בקיץ האחרון למנות לראשות המועצה חבר אקדמיה שהוא  מומחה לנוירולוגיה (!) במקצועו (מה לא ברור פה? חפירות, סינפסות, חרסים, היפוקמפוס – הכל קשור). אולי בגלל שהניסיון לא צלח, לבנת הגישה ביולי הצעת חוק שלפיה השר הממונה יוכל לבחור יו"ר למועצת רשות העתיקות שלא מתוך האקדמיה הלאומית למדעים, כראות עיניו, מה שכמובן פותח פתח למינויים פוליטיים. מבקרי החוק רואים בו ניסיון שקוף לטרפד את מינויו של המועמד המוביל לראשות המועצה של רשות העתיקות, פרופ' יורם צפריר, שמתח בעבר ביקורת על החפירות בסילואן ובאיזור הכותל. מכל מקום הצעת החוק מתיישבת יפה עם רוח החקיקה בכנסת הנוכחית, שדורסת באופן עקבי את האוטונומיה המקצועית של גופים ציבוריים באמצעות שליטה פוליטית במינוי בעלי התפקידים הבכירים שבהם. הדוגמה האחרונה, ואין צורך להכביר מלים, היא הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

זוכרים את התגובה הנזעמת של ישראל – הקפאת התשלום לארגון – לאחר שאונסק"ו קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית? בשנים האחרונות אונסק"ו עשה לא מעט צרות לישראל. יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו, פרופ' מייק טרנר, היה מי שהביא להכרת הארגון באתרי מורשת עולמית כמו מצדה, "העיר הלבנה" בתל אביב והגנים הבהאיים בחיפה. אבל לטרנר היו השגות מקצועיות קשות על הפרוייקטים שתוכננו לרחבת הכותל בירושלים, השגות שעיכבו את קידומם. אחרי עשר שנים בתפקיד, הוא הודח. למה אני מספר לכם את זה? כי מי שמונה למחליפו של טרנר הוא האדריכל אריה רחמימוב. ומי הוא רחמימוב? אדריכל הבית של עמותת אלע"ד, מי שתיכנן בין היתר את תכנית "גן המלך" (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, ולצורך כך ייהרסו 22 בתים פלסטיניים ומשפחותיהם ייעקרו).

כך עובדת השיטה.

להשלמת התמונה, נזכיר שרק לאחרונה מונה מנכ"ל חדש לרשות הטבע והגנים – שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון. חודש לפניו מונה בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל. כך עוברת השליטה בקרקעות מדינת ישראל – משאב לאומי קריטי – לידיהם של שני מתנחלים. מותר להניח שמנכ"ל רשות הטבע והגנים גולדשטיין יאיר פנים לשליחי עמותת אלע"ד כשאלה יבואו אליו עם תכנית הפיתוח הבאה ל"עיר דוד". אחרי הכל, בתווך יעמוד מתנחל נוסף, מעפרה: מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, הלא הוא אביתר כהן. מה היה תפקידו הקודם של כהן? מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד.

כך עובדת השיטה. עובדת מצוין.

הרפתקאות אלע"ד במנהרת המסתור

כפי שתיארתי בסוף הפוסט הקודם בנושא, סילואן היא רק אבן הפינה של תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה במרחב "מיוהד" – שרשרת של תשעה גנים לאומיים, פארקים ואתרים ארכיאולוגיים, על שטחים שכיום, כמובן, מאוכלסים בתושבים פלסטיניים. התכנית הזאת, שגובשה בשיתוף פעולה של הממשלה עם עמותות הימין, נחשפה לפני שנתיים בדו"ח של "עיר עמים". לכשתושלם, ינותקו זו מזו השכונות הפלסטיניות ויסוכל סופית הסיכוי לפשרה טריטוריאלית בירושלים (משמע, יסוכל סופית הסיכוי לסיים את הסכסוך).


Image may be NSFW.
Clik here to view.
תכנית-העל לייהוד המרחב מסביב לעיר העתיקה: מתוך "עסקה אפלה בסילוואן", עמ' 30


כדרכן של תכניות מסוג זה, השתיקה יפה להן. לא תתפסו אף שר או פקיד בכיר מדבר בגלוי על מה שעולה מתוך המסמכים והתכתובות (אבל מדי פעם דג רקק כזה או אחר לא יוכל להתאפק ויתן ראיון פזיז).

בשנה החולפת עשתה אלע"ד צעדים משמעותיים למימוש תכנית-העל, באמצעות סגירת הפער בין "עיר דוד" לבין מתחם הר הבית. לקראת חג סוכות השנה עיטרו את העיתונים מודעות ענק, שבישרו על פתיחתה לקהל של "מנהרת המסתור". העמותה הזמינה את הציבור הרחב לבוא ולצעוד במנהרה מן הגן הלאומי "עיר דוד" אל הכותל המערבי. על המודעה היו חתומים חברי המועצה הציבורית של אלע"ד, בינהם בין השאר אלי ויזל, אלעזר שטרן, יהורם גאון, צבי טל ושלמה אהרונישקי. השניים האחרונים (שופט עליון לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר) מייצגים היטב את שלטון החוק בישראל. לאורך השנים, עמותת אלע"ד השתלטה על נכסים בשכונת סילואן תוך זיוף תצהירים, שימוש בלתי כשר בחוק נכסי נפקדים (שאינו אמור לחול במזרח ירושלים), הפעלת סחיטה ואיומים על בעלי בתים באמצעות "קנסות" מוניציפליים, ולבסוף, קבלת חזקה על הגן הלאומי "עיר דוד" באופן שלמעשה עקף את הליך הערעור בבג"ץ (לפירוט מלא וקישורים, ראו כאן).

בדיעבד, כל הפרות החוק הבוטות האלה הוכשרו והולבנו בידי בתי המשפט ורשויות האכיפה. על כן יש צדק רב, וגם דיוק הסטורי, בעובדה ששופט עליון לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר מכהנים בהנהלת אלע"ד ומזמינים את הציבור ליהנות מ"חוויה מרגשת" במנהרת המסתור.Image may be NSFW.
Clik here to view.

נתעכב לרגע על סיפורה של אותה מנהרה, שמייצג, בזעיר אנפין, את האופי האידאולוגי המובהק של פעילות אלע"ד בסילואן, אופי שקובר תחתיו כל יומרה לאובייקטיביות מדעית בחפירות הארכיאולוגיות באתר. המנהרה עצמה היא קטע ממערכת ניקוז שנחשפה עוד במאה ה-19 בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן. הקטע האחרון בה נחשף בנובמבר 2010 ותואר כתעלת מים שמשקפת (בניסוחו של פרופ' רוני רייך) את "הטיפול בדברים הבסיסיים". תוך שנה בלבד הפכו "הדברים הבסיסיים" האלה לחוד החנית של הפולחן הדתי בעיר. באוקטובר השנה, עם פתיחת תעלת המים לקהל, היא מותגה מחדש כ"מנהרת המסתור"; זאת בהסתמך על טקסט של יוסף בן מתיתיהו שמתאר כיצד הסתתרו ניצולי המרד בירושלים במנהרות המים ושם לכדו והרגו אותם הרומאים. לישראלים הצועדים במנהרה היום מוסבר שהם הולכים בדרכם של עולי הרגל לעיר.

הנה כך, בתמצית, מבשלים מיתוס מעובדות. תעלת ניקוז מים הופכת למנהרת מסתור וזו הופכת לדרך עולי הרגל. מסניטציה לקדוּשה בשני צעדים זריזים.



הקריין אומר: "לאחר אלפיים שנה, נפתחה התעלה ששימשה מנהרת מסתור מפני הרומאים" (אף מילה על על השימוש הבסיסי שלה – תעלת מים; הצופה התמים מבין שהתעלה נחפרה לצורך הסתתרות מהרומאים).

הקריין אומר: "המבקרים בגן הלאומי "עיר דוד" יוכלו מעתה ללכת בחלק מתוואי הרחוב הראשי שעלה מבריכת השילוח אל הר הבית, ממש כפי שעשו זאת עולי הרגל והמבקרים בירושלים לפני אלפיים שנה."

סליחה? ממש כפי? כלומר, עולי הרגל לפני אלפיים שנה הזדחלו להר הבית דרך תעלות מים? הקריין מעלים את ההבדל הפעוט – עולי הרגל לפני 2,000 שנה צעדו מעל הקרקע, בתוואי שכיום חסום, למרבה הצער, בבתי מגורים של פלסטינים.

הנה כך נבנה המיתוס (וכך עיתונאים נלהבים מטפחים אותו), כך יוצרים גשר מיתי בין העבר הקדום להווה, תוך דילוג אלגנטי על עובדות לא נעימות.

בין העובדות הלא נעימות שאלע"ד מדלגת עליהן נמצאים גם תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים. "מנהרת המסתור" היא חלק קטן ממערכת מסועפת של מנהרות ואולמות תת-קרקעיים שנחפרת במרץ מתחת לירושלים העתיקה. בפרוייקט הזה משתתפות הקרן למורשת הכותל (עמותה המנוהלת בידי משרד ראש הממשלה), רשות העתיקות, החברה הממשלתית לפיתוח מזרח ירושלים, ועמותות הימין אלע"ד ועטרת כוהנים. העמותות מגייסות את הכסף הגדול, הגופים הציבוריים מספקים את הלגיטימציה. מלבד מנהרת המסתור, משתרע פרוייקט החפירות על המנהרות ב"עיר דוד", מנהרות הכותל, מערת חזקיהו שמתחת לרובע המוסלמי, ומנהרה שנחפרת מתחת לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברובע המוסלמי אל עבר מנהרות הכותל. תכנית-העל של כל החפירות האלה היא ליצור מרחב תת-קרקעי רציף ועצום, שבו יוכלו תיירים להיכנס למנהרות "עיר דוד" בצד אחד ולצאת ברובע המוסלמי בצד השני, "להתחבר" לעבר היהודי המפואר של האזור – וכל זאת בתוך חללי אבן מסותתים, מוארים ויפים, וכמובן בלי לראות אף אחד מתושבי האזור הערבים. הכסף לחפירות הרגישות האלה – כמעט כולו מתורמים פרטיים. ואם יש למישהו ספק לגבי המוטיבציה מאחורי החפירות, האם מדובר בעניין ארכיאולוגי אמיתי בהסטוריה הכוללת של המקום או שמא בפרוייקט אידאולוגי, בא רב הכותל ומסלק כל אי הבנה: "המטרה היא להגיע לבית שני."

מאחורי הפאתוס הלאומי, חשוב לזכור, מסתתרים אינטרסים כלכליים רבי כוח. מנהרות הכותל מושכות 750 אלף מבקרים בשנה; "עיר דוד" מושכת כחצי מיליון מבקרים. החיבור ביניהם ייצור סינרגיה שתהפוך, בלי ספק, לאתר התיירות המכניס ביותר בישראל. בין לבין, אפשר גם לפנק שרים ושועים באירועים פרטיים, סגורים לקהל; יום הולדת במנהרות הכותל – הנה דרך מקורית להרביץ בעשירי הארץ קצת הסטוריה של בית שני.


Image may be NSFW.
Clik here to view.


עמותת "עמק שווה" חיברה מסמך מקיף ויסודי על פרוייקט המנהרות והאולמות התת-קרקעיים בעיר העתיקה ובסילואן. אני מצטט חלק מן המסקנות משם:

"ההולך לאורכו של המסלול פטור מלראות את המציאות של ירושלים בעת הנוכחית. המסלול נועד ליצור חוויית ביקור בירושלים אחרת, מדומיינת, שבה שרידים בעיקר משתי תקופות: ממלכת יהודה וימי בית המקדש השני. שתי תקופות אלה מזוהות בנרטיב הישראלי בתור התקופות העיקריות שיש להן משמעות לעיצוב הזהות הישראלית ולעיצוב הקשר בין העם לארץ…

כך הולך ומתרחב תחום הכותל כדי לכלול בתוכו את כל הגבעה של ירושלים הקדומה ושכונת ואדי חילווה. רשות העתיקות ושולחיה – מתנחלי אלע"ד, הקרן למורשת הכותל ואחרים – עושים אפוא יד אחת כדי לרדד הן את ההיסטוריה היהודית והן את תולדות ירושלים. היהדות כולה נדחסת לתקופות הקצרות של ריבונות ישראלית-יהודית בירושלים, תוך התעלמות מכל מה שאינו כרוך בריבונות מדינית ובפולחן של קורבנות…

זאת ועוד, הסיפור המסופר על המנהרות משמש אמצעי הצדקה להתנחלות הישראלית בכפר סילוואן וברובע המוסלמי. המנהרות יוצרות עיר תת-קרקעית יהודית-ישראלית והופכת את השולטים בה, קרי המתנחלים הישראלים, למתיישבים, ואת המנותקים ממנה, קרי התושבים הפלסטינים, לזמניים ולא-שייכים…

מערכת המנהרות התת-קרקעיות יוצרות עיר נוספת, קדומה וטהורה, המתיימרת לייצג את ירושלים האמיתית, זו הקודמת לכל סכסוך ומנותקת ממנה. עיר תת-קרקעית זו מייתרת את העיר המעורבת הקיימת והופכת, בעיני הציבור הישראלי, את השליטה באגן ההיסטורי להכרחית, גם במחיר שלילת כל הסכם מדיני."

בחזרה לסילואן

באלע"ד לא נחים לרגע. בתחילת השנה פורסם שעיריית ירושלים תקציב מליון ש"ח להקמת "מוזיאון בית המעין" בשטח עיר דוד; עוד מליון ש"ח יגיעו ממשרד התיירות. הגורמים הרשמיים מכחישים כל מעורבות של אלע"ד בתכניות להקמת המוזיאון, אבל בפועל, כמו בכל תכנית בנייה או פיתוח בסילואן (הנה דוגמה מושחתת במיוחד) – הארנק התפוח של אלע"ד עומד מאחורי התכניות למוזיאון.

מאיפה מגיע הכסף של אלע"ד? שאלה טובה. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את העמותה על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה. הנה עוד עדות (אם יש צורך בכך) להגנה והטיפוח המתמידים שזוכה להם אלע"ד מן השלטון. זהו אותו שלטון, נזכיר, שנזעק עכשיו לבער את "המימון הזר" של עמותות השמאל. למרות העובדה שאלע"ד מגייסת יותר כספים מ-7 עמותות השמאל הגדולות גם יחד, מקורות המימון שלה חסויים ולא נשקפת שום סכנה לעצירתם. כבר אמרנו: יש כסף אסור ויש כסף מותר.

חרף כל הפשעים שמבצעת מדינת ישראל נגד תושבי סילואן באמצעות שליחתה אלע"ד, הצליח אתר המבקרים של "עיר דוד" לחדור ללב הקונצנזוס ולדלג בקלילות מעל כל סממן של מחלוקת פוליטית; הצלחה מזהירה של יחסי ציבור, ללא ספק. "שבתות יהדות", סיורי קצינים, סיורי תלמידים באדיבות השר גדעון סער, וגם הופעות אמנים, כולל אמנים שמתנאים ב"רגישות חברתית". כל עוד ממשיך הציבור הישראלי להצביע ברגליו ולבקר ב"עיר דוד " בהמוניו, דבר לא יעצור את מנגנון האימים של אלע"ד מלהתרחב עוד ועוד. האם יש מה לעשות? דווקא יש, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. דרכי המחאה שפתוחות בפני ישראלים רחבות ומגוונות יותר במזרח ירושלים מאשר בחלקים אחרים של השטחים הכבושים (ולראיה ההצלחה האחרונה); על כך כתבתי בסוף הפוסט הקודם על סילואן ולא אחזור על הדברים. אסיים רק באותן מילים שכתבתי אז, לפני שנה:

מי שינצח במאבק על סילואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

[הערה: אלע"ד כבר הגישה תביעות דיבה נגד "סולידריות שיח ג'ראח" ונגד "עיר עמים".  התיקון האחרון לחוק לשון הרע יאפשר לה גם לשפד בלוגרים. במקרה שלי, סכום התביעה יהיה כנראה בין 600 אלף למליון וחצי ש"ח; הכינו את הארנקים].


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, דיכוי פוליטי, התנחלויות, חוקי הכיבוש, טרנספר, מזרח ירושלים Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

סוף סוף חופש תנועה בבקעת הירדן. אולי.

בשקט בשקט התפרסמה אתמול ידיעה שככל הנראה לא מעניינת את רוב הישראלים, לא תזעזע את מערכת הבחירות הקרובה, ובכל זאת יש לה השפעה דרמטית על חייהם של עשרות אלפי פלסטינים: צה"ל הודיע שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן.

מגבלות התנועה הדרקוניות האלה עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; וגם לשטח הבקעה עצמה ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו. למרות פניות חוזרות ועיקשות של האגודה לזכויות האזרח לשר הביטחון, מעולם לא הוצגה עילה בטחונית כלשהי להצבת המחסומים בבקעה. במהלך השנים נתפסו אומנם מחבלים במחסום בקעות עם מטעני חבלה. חלקם ניסו לפגוע בחיילי המחסום עצמם (כלומר – המחסום הפך למחולל טרור במקום למונע טרור), ואחרים היו נלכדים ממילא במחסומים שעל הקו הירוק, שכן מכשירי הבידוק זיהו את המטענים שלגופם.

המטרה האמיתית של המחסומים היתה אחרת: ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית (למעט "עבדי המטעים" שנחוצים לשגשוג התנחלויות הבקעה), על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל. התכנית הזאת כוללת מהלכים משולבים של השתלטות על קרקעות פלסטיניות, הריסות בתים מסיביות וחסימת הגישה למקורות מים עד לרמה המשתווה לאזורי אסון הומניטריים, על פי מדדים בינלאומיים. כל ממשלות ישראל בעשור האחרון פועלות בעקביות ליישומה, בלי הבדל בין ימין לשמאל (הרוב המכריע של מתנחלי הבקעה הם אנשי תנועת העבודה והקיבוצים); את האדישות הישראלית לממדי הפשעים שמתבצעים בשמם ניתן להסביר, חלקית לפחות, בבורות המדהימה שלהם ביחס לבקעת הירדן.

והנה, באבחת קולמוס צבאית אחת – מגבלות התנועה הוסרו. מי, מה, למה? לצה"ל פתרונים. כפי שמעולם לא נומקו המגבלות, כך לא נומקה הסרתן. האם צה"ל פתאום מפקיר את בטחון אזרחי ישראל? האם חל שינוי דרמטי כלשהו בתשתיות הטרור בבקעה, בשליטה הפלסטינית עליהן, שהצדיק את השינוי?

ניתן רק לשער שלחץ חיצוני ולא שיקולים בטחוניים הובילו להחלטה. האגודה לזכויות האזרח כבר מנדנדת שנים לשרי הביטחון בנושא. ב-2006 שלחה האגודה מכתב ראשון לשר הביטחון עמיר פרץ ובו דרישה להסיר את המגבלות. במאי 2011 שוב שלחה האגודה מכתב, לשר הביטחון אהוד ברק, ובו תיאור מפורט של הפגיעה הקשה של מגבלות התנועה בתושבי הבקעה. ברק התעלם, והאגודה שיגרה תלונה למבקר המדינה באוגוסט 2011. ביוני 2012 שיגרה האגודה לשר הביטחון איום בפניה לבג"ץ, ובאוגוסט 2012 שוב התלוננה אצל מבקר המדינה על ההתעלמות מפניותיה. במהלך השנה שעברה פעל קמפיין נמרץ במיוחד של "פעולה אחת ביום" להסרת מגבלות התנועה בבקעה.

לכל המאמצים האלה הצטרף דו"ח של האיחוד האירופי, בתחילת השנה, שקבע כי ישראל מבצעת טרנספר כפוי בתושבי שטח C (כ-90% משטחי הבקעה שייכים לשטח C). בשנים האחרונות מגביר האיחוד את השקעותיו בשטח C (בתשתיות מים ואנרגיה סולארית ליישובים מבודדים), ונציגי הצבא מוצאים עצמם שוב ושוב במצב הלא נעים – איך להסביר לאירופאים מעונבים שסתימת בורות מים והחרמת מכליות מים הם צעדים הכרחיים במאבק בטרור?

הנה, אם כן, הדגמה מועילה ונדירה למדי של ההגיון הקולוניאלי הישראלי: נדרוך לפלסטינים על הצוואר כמה שאפשר, ונרפה ממנו רק כשהנזק התדמיתי יהפוך לבלתי נסבל. בין לבין נלהג על "ביטחון" ו"טרור", או שפשוט נשמור על שתיקה רועמת. טרנספר שקט? יעבוד יעבוד, לא יעבוד לא יעבוד.

הלקח האופטימי מכל הפרשה הזאת הוא שלחץ ציבורי עובד, ואקטיביזם עיקש לפעמים נושא פרי. קשה לי לדמיין איך מרגיש ישראלי שהתמסר במשך ימים ולילות בשנתיים האחרונות למאבק האפור וכפוי הטובה הזה, בלי להאמין אולי שהוא יוכתר בהצלחה (ועדיין, מבלי יכולת לחדול ממנו) – והנה, כנגד כל הסיכויים, ההצלחה הגיעה. זאת בוודאי תחושה של התעלות, לדעת שתרמת לשינוי כה משמעותי בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, שנדחקו לתחתית שממנה כבר לא קיוו להיחלץ.

אף פוליטיקאי, אף מפלגה בישראל, לא הובילו את המאבק הזה, שהסתיים באחד ההשגים הגדולים של השמאל בשנים האחרונות. כולו פרי ההילולים של ארגוני החברה האזרחית. גם את זה ראוי לזכור בתוך קלחת הבחירות שבאה עלינו לרעה.

כמעט התפתיתי לסיים כאן, אבל נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום.


Image may be NSFW.
Clik here to view.

חיילי צה"ל מפקחים על מעבר ארגזי בצל מנקודה א' בגדה לנקודה ב' בגדה. מחסום תיאסיר, צפון הבקעה, 2008. צילום: מחסום ווטש


Filed under: שוטף Tagged: בקעת הירדן, החברה האזרחית, חוקי הכיבוש, טרנספר Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

אום אלחיראן: טרנספר בברכת החוק

[תחילה התנצלות: אף מילה על נושאים הרי-גורל כגון הרכב מפלגת "יש עתיד" או מצבם של ציפי לבני ואריה דרעי בסקרים. רק זוטות תפלות כאן, אפורות כשק, שעניינן החיים, ובעיקר תלאות החיים, של אזרחים פשוטים]

חירן יהודי, חורבן בדואי

חברי גרעין חירן של תנועת ההתיישבות "אור" אוהבים להדגיש את משמעות ראשי התיבות של יישובם: חיים, רוח, נפש (= חירן). אבל הקשר של השם "חירן" לראשי התיבות המומצאים האלה מלאכותי כמו הקשר של חברי הגרעין לנחלת הקרקע שמצפה להם, קצת מזרחית ליישוב מיתר: אין קשר. "חירן" הוא בסך הכל עיברוּת של אום אלחיראן, היישוב הבדואי הקיים מזה 56 שנה באותו שטח ממש שעליו מתוכנן לקום חירן. דומה שחברי חירן לא השגיחו בעצם קיומו של היישוב הזה, על 500 תושביו. מה שלכד את תשומת ליבם היה השם לבדו, שעבר כיבוס ציוני הולם, כמקובל.

הגרעין נוסד לפני 4 שנים בבית המדרש בהתנחלות עלי. לאחר שאסף כ-25 משפחות מרחבי הארץ (בני המחנה הדתי-לאומי), התארגן במסגרת התנועה המיישבת "אור", שהבטיחה לו נחלה בצפון הנגב, 15 ק"מ מזרחית למיתר. עד לקבלת האישורים הנדרשים, הקימו חברי הגרעין מחנה זמני ביער יתיר. בחודש שעבר סוף סוף הוסרו כל המכשולים ותכנית חירן קיבלה את האישור הסופי לעלות על הקרקע. תרועות הצהלה, מן הסתם, נשמעו מעל יער יתיר עד השעות הקטנות של הלילה. על פי התכניות, עד שנת 2030 חירן יקלוט עד 10,000 תושבים.

הסיפור של אום אלחיראן הבדואי, שגורלו גירוש ונישול, ושל חירן היהודי, שגורלו השתרשות וצמיחה, יכול לפרנס היטב כל דיון על שורשי האתנוקרטיה הישראלית. יש בו ריכוז גבוה במיוחד של כל הרישעות והאיוולת הגלומות בפרוייקט ייהוד המרחב הישראלי, פרוייקט שמתבצע משני עברי הקו הירוק, לפעמים בידי אותם ארגונים ממש. תחת שלל הכותרות המוכרות – "יצירת רצף יהודי", "שמירה על קרקעות הלאום", "בלימת הפלישה של הבדואים", וכמובן, "התיישבות", "הגשמה" ו"חזון" – יוכשר כל פשע ויולבן כל עוון: הרשויות יאכפו מדיניות תכנון שמנוגדת לעמדתם של כל הגופים המקצועיים, יבטלו כעפר דארעא החלטות של ועדות תכנון, יפנו מיליארדי שקלים מכספי ציבור ל"תפיסת שטחים" במקום ליצור פתרונות אמיתיים לבעיות דיור, וירמסו שוב ושוב זכויות אדם בסיסיות של אזרחים ישראליים, מן הסוג שנולד לגזע הלא-נכון.


Image may be NSFW.
Clik here to view.

כאן גרים בכיף, שם גרים בזבל: גרעין חירן. צילום: "דרומא", עיתון המועצה האזורית הר חברון


מעבר לכל ההבטים האלה (שיתוארו בהמשך), יש כאן סיפור פשוט מאד, מקומם מאין כמוהו: יישוב בדואי ייהרס כדי לפנות מקום ליישוב יהודי. זאת בשעה שאין כל צורך אמיתי ביישובים חדשים בנגב (מה שנחוץ הוא חיזוק הקיימים), וגם אם יש צורך, אין שום מצוקת קרקע שמחייבת לעקור יישוב בדואי שלם ממקומו; זאת בשעה שהבדואים חיים בנגב מזה מאות בשנים, מבלי שצריך למשוך או לפתות אותם להגיע לשם, בעוד שיהודים מגיעים לשם רק אחרי מאמצי שכנוע כבירים, עם סל הטבות נדיב בצידם; זאת בשעה שאזורי המחייה המותרים לבדואים הולכים ומצטמצמים עקב יישום תכנית פראוור, ויהודים, יהודים בלבד, זוכים להכרה ב"חוות בודדים" זוללות-קרקע במסגרת אותה "מלחמה" על כל שעל ושעל ציוני.

כך נראה טרנספר בישראל של 2012. וכמו על כל הנושאים הקריטיים באמת לחיי האזרחים של המדינה הזאת, אין עליו שום דיון ציבורי, הוא לא מעניין אף אחד במפלגות המרכזיות, ודאי שאין לו שום איזכור במערכת הבחירות הפיקטיבית הזאת, וגם התקשורת, כמובן, שפחתם הנרצעת של הקמפיינרים הפוליטיים, מגלה בו עניין מזערי לכל היותר (תשואות לבלוגר הבודד, רחביה ברמן).

קצת "אור" בחיים

תנועת אור הוקמה ב-2002 במטרה ליישב ולפתח את הנגב והגליל. התנועה פועלת בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, קק"ל והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הגוף הממלכתי מאחורי מפעל ההתנחלויות. היישוב הראשון שהקימה "אור" היה סנסנה – התנחלות באזור הנגב הצפוני שפרסומי התנועה מקפידים לכנות "יישוב בצפון הנגב". בסנסנה גם התגורר עד לא מזמן מייסד ומנכ"ל אור, רוני פלמר. "אור" פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מנגנוני ההתנחלויות;  בהקמת מחנה יתיר, שבו שוהה גרעין חירן עד להקמת היישוב, סייעה גם המועצה האזורית הר-חברון.

"אור" הוקמה כתנועה אחות ל"אמנה", הגוף המיישב של גוש אמונים, וצמחה במקביל לארגונים נוספים בעשור האחרון, שפועלים במוצהר או במובלע לייהד את מרחבי הגליל והנגב, כמו עמותת "איילים", ועמותת "רגבים". להבדיל מאחיותיה בעלות הזיהוי המתנחלי המובהק, "אור" עושה מאמצים ניכרים למתג עצמה כתנועה כלל-ישראלית. לפני שנתיים פורסם אפילו שהתנועה תומכת בהקצאת שטח מוניציפלי של עיריית דימונה לבני שבט אבו-סולב. לא משנה שהשטח היה של השבט מלכתחילה ואז הופקע על ידי העירייה ועל ידי צה"ל לאימונים. העיקר ש"אור" עוזרת גם לבדואים. לפחות על הנייר.

בפועל, אתר האינטרנט של "אור" מספר גדולות ונצורות על היישובים היהודיים שהתנועה הקימה ועוד תקים, ואין בו אף מילה על פעילות למען התיישבות ערבית. כשמצרפים לכך את מהלך הגירוש של תושבי אום אלחיראן לטובת גרעין חירן, לא נותר אלא להסיק שהאור של תנועת "אור" נוגה רק על אוכלוסיות עם לב יהודי חם.

רוצים דוגמה ללב היהודי החם הזה? תכירו את מיריל לוי, תושבת גבעות בר, אחד היישובים ש"אור" הקימה בנגב. כשנודע לה שוועדת הקליטה של היישוב אישרה לשתי משפחות בדואיות לרכוש מגרשים ביישוב, הלב החם שלה התפוצץ:

"ראיתי בוועדת הקליטה נשים בכאפיות ורעלות. אני מקווה ש'אור' תהיה נאמנה לעקרונותיה ולא תכניס אותם… אין לי שום דבר נגדם. יש לי חברים בדואים, הילדות שלי לומדות עם ילדים בדואים, והוריהם התארחו כאן. אבל אני רואה אותם בבאר שבע, מסתובבים חצי עירומים עם בחורות ישראליות, ולא רוצה שיתקרבו לבת שלי."

על כך הגיבה בזמנו מנהלת השיווק של תנועת "אור": "אנחנו לא מנסים ליישב יהודים על חשבון מישהו אחר. יש מקום לכולם". נו, תספרי את זה לתושבי אום אלחיראן.

אום אלחיראן: הסטוריה קצרה

[מקורות: "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "הכפרים הערביים הבלתי מוכרים בנגב", המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, 2011; כל הנתונים שאובים ממסמכים רשמיים של המדינה]

כמו כל תושבי הנגב הבדואים, תושבי אום אלחיראן ועתיר לא הגיעו למקום מושבם הנוכחי מרצונם החופשי. לאחר מלחמת 48' ריכזה ממשלת ישראל את הבדואים שנותרו בנגב – כ-15,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 900 אלף דונם מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". אזור זה היווה 7% בלבד משטחה הכולל של נפת באר-שבע; השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לצאת אליהם, מחשש שינסו להשיב לעצמם את אדמותיהם.

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

בחזרה לאום אלחיראן ועתיר. מדובר ביישוב אחד, של שבט אלקיעאן, המרוכז בשתי שכונות לאורך כביש 316. בכל אחד מהמתחמים מתגוררים כ-500 איש. מקור השבט בחירבת זובאלה, משם גורש ב-1948 כדי לפנות מקום לקיבוץ שובל. אחרי כמה שנות נדודים הורה המושל הצבאי לבני השבט להתיישב באזור נחל יתיר, וב-1956 הוחכרו לבני השבט 7,000 דונם במקום. מאז ועד היום, 56 שנה, הם יושבים שם.

הנקודה הזאת חשובה. בני השבט הגיעו למיקומם הנוכחי בנחל יתיר בהוראת המושל הצבאי הישראלי. שלא כמו במקרים דומים אחרים, במקרה הנוכחי יש גם מסמך רשמי שמאשר זאת. באוגוסט 1957 הכין היועץ לענייני ערבים, אורי לובראני, סקירת רקע עבור משרד ראש הממשלה, ובה מתועדת החכרת האדמות לאנשי אלקיעאן (המסמך הזה, שסווג בזמנו "סודי", מובא בדו"ח עדאלה בעמ' 13).

למרות שעצם הקמת אום אלחיראן ועתיר, כמו גם בחירת מיקומם, נעשו בצו של השלטון הישראלי – הכפר מעולם לא זכה להכרה רשמית. במקום אין חיבור לרשתות המים, הביוב והחשמל. מדינת ישראל אולי קיוותה שהם יתאדו מעצמם. חיכתה, חיכתה, ומשזה לא קרה – נקטה יוזמה.

תכנית שרון ("מבואות ערד")

כבר בסוף שנות ה-90' הגה אריאל שרון, שר התשתיות, תכניות רחבות היקף להתיישבות יהודית בנגב. ב-2002 אישרה הממשלה בראשותו הקמת 14 יישובים חדשים, כמחציתם בנגב. ביניהם היה גם היישוב חירן, שתוכנן לקום על אדמות אום אלחיראן. שנה לאחר מכן צמחה כבר תכנית שרון לממדים מפלצתיים של 30 יישובים חדשים; חרף ההתנגדות העזה של הגופים הירוקים, שהמליצו על חיזוק יישובים קיימים במקום הקמת חדשים, התכנית אושרה, שהרי הטעם האמיתי מאחוריה לא היה מתן מענה למצוקת דיור אלא יצירת רצפי התיישבות יהודיים בגליל ובנגב. במקרה של הנגב, המשמעות היתה פשוטה: נישול וגירוש של בדואים מעל אדמתם.

גופי התכנון פעלו בזריזות. תכנית מתאר מחוזית חדשה אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר באפריל 2002. בתשריט שצורף לתכנית, ועליו מסומן היישוב המתוכנן חירן, אין זכר להתיישבות הבדואית במקום. ב-2007 הופקדה התכנית למטרופולין באר שבע; שוב, בתרשימים אין זכר למאות הבדואים שמתגוררים בשטח היישוב המתוכנן.


Image may be NSFW.
Clik here to view.

תכנית המתאר של חירן, על רקע תצלום אווירי של אום אלחיראן. עיבוד: "המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי"


אל גופי התכנון חברו במהרה גופי האכיפה. תושבי אום אלחיראן החלו לקבל צווי הריסה, וב-2007 הגיעו לכפר אנשי מנהל מקרקעי ישראל, מלווים במאות שוטרים, והרסו 27 מבנים במקום. מלאכת הפינוי של תכולת הבתים הופקדה בידיהם האמונות של בני נוער, בגילאים 16-17, עובדי חברת קבלן. כך מחנכים לציונות בנגב.

ובל ייפקד מקומה של מערכת המשפט ממסכת ההתעללויות. ב-2005 הגישו תושבי אום אלחיראן ערר לבית הדין למים שיורה לרשויות לחבר את הכפר למערכת המים. 50 שנה הם גרים שם, והמקסימום שהמדינה הסכימה לספק להם הוא צינור דקיק (1 צול ל-500 איש), שמסתיים במרחק 5 ק"מ מהכפר. הערר נדחה, התושבים עתרו לבית המשפט העליון, העתירה נדחתה, התושבים ערערו שוב לבית הדין למים, הערר שוב נדחה. הרבה זמן וכסף משחיתים הבדואים בנסיונות סרק לקבל לגיטימציה והכרה במסדרונות השלטון והיכלי המשפט; הרבה מאד יחסית לאוכלוסיה שמוצגת תדיר כפורעת חוק.

ובית המשפט העליון, הו בית המשפט העליון. כמה אני אוהב את המחלצות המטונפות, סליחה, המצוחצחות, שבהן הוא עוטף כל מעשה נבלה כלפי ערבים:

"החלת מדיניות התכנון הממשלתית על מידת הנגישות של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים למקורות מים כרוכה בפגיעה בזכותם למים, הנתונה להם כזכות אדם, אך ניתן לומר כי פגיעה זו, בהנחה שהיא נעשית בגבולות המידתיות הראויה, אינה פוגעת בערכיה של מדינת ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה, קרי, לפתור את בעיית ההתיישבות הבלתי חוקית בדרום, על ידי מתן תמריץ לתושבי הישובים הבלתי חוקיים לעבור למרכזי אוכלוסין חוקיים שהועמדו לרשותם על ידי המדינה."

עכשיו לאט יותר. בית המשפט קובע בחגיגיות: בדואים הם בני אדם (בית המשפט משפיל עיניו בענווה, "עזבו, זו לא אצילות נפש, פשוט כאלה אנחנו"); בית המשפט מסיק: על כן נתונה להם הזכות למים, זכותו של כל אדם. אבל (בית המשפט זוקף אצבע חמורה), וזה אבל גדול, גם לזכויות אדם, וגם למים, יש גבול (כאן בית המשפט מתאפק מאד לא לצטט אמרת-כנף הולמת, נניח "הגיעו מים עד נפש"). ואם היישוב בלתי חוקי (מה זה "אם", מכחכח בית המשפט, "כיוון שהוא בלתי חוקי, כיוון"), מותר בהחלט להשתמש בשלילת מים נגישים כאמצעי לחץ (סליחה, "תמריץ") להעברת האוכלוסין ליישובים חוקיים.

אבל למה היישוב לא חוקי? ואיך יישוב שעלה על הקרקע בהוראת המושל הצבאי, ולא גזל פיסת אדמה מאף אדם, יכול להיות לא חוקי? ולמה מדינת ישראל מסרבת להכיר ביישוב הזה על אף שיש לו כל המאפיינים של יישוב קבע? ולמה המדינה טורחת כל כך לרכז את הבדואים באזורים מצומצמים בשעה שהיא שוקדת על פיזור רחב ככל האפשר של אוכלוסיה יהודית? ואיך זה שהיהודים מתפזרים בדיוק באזורים שמהם מגורשים הערבים?

טעות. לא שואלים את בית המשפט שאלות כאלה. בלתי שפיט.

לפני שנה בדיוק אישרה ממשלת נתניהו שוב את תכנית "מבואות ערד", שבמסגרתה יוקם היישוב חירן על חורבותיו העתידיות של אום אלחיראן. המטרה המוצהרת של התכנית היתה "לתת מענה למגוון הביקושים להתיישבות באזור המטרופולין באר שבע", אבל דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים.

אבל מחברי הדו"ח יודעים מה שהפוליטיקאים יודעים ומה שאני ואתם יודעים. המטרה האמיתית של התכנית היא אחרת לגמרי. לא מצוקת דיור, אלא תאוות טיהור; לא מצוקת הקרקע של היהודים, אלא המצוקה הנפשית שלהם לחזות בערבים על אדמת ישראל.

באקלים הפוליטי הנוכחי כבר אין צורך להסתיר את המטרה האמיתית של תכנית "מבואות ערד". מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, ביאר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

נזכיר: אדמות הלאום האומללות, אלה ש"נותרו" אחרי "פלישת" הבדואים, הן 97.3% מאדמות הנגב. הבדואים, 30% מאוכלוסית הנגב, תובעים לעצמם רק 5.4% משטחו. ועוד נזכיר: הבדואים היו כאן לפנינו. אבל הדמגוגים בשלהם: פלישה, לאום, סכנה למדינת ישראל, גאולת קרקעות.



איך כמעט זכו תושבי אום אלחיראן להכרה, ומי סיכל את זה

ממש לפני אישור התכנית התרחשה תפנית דרמטית בעלילותיו של אום אלחיראן, שזכתה לסיקור תקשורתי מינימלי. התפנית הזאת שופכת אור רב על הדרכים הבזויות שבהן נוקט השלטון כדי להבטיח את נישולה של האוכלוסיה הבדואית.

הליכי התכנון של תכנית מטרופולין באר-שבע נמשכו למעלה משבע שנים, ובמהלכן נשמעו התנגדויות רבות של תושבי הכפרים הלא מוכרים. על פי התכנית המקורית, תושבי אום אלחיראן היו אמורים לעבור לעיירה ח'ורה (תרגום ליהודים: תושבי מושב שדה ורבורג מתבקשים לעזוב את בתיהם ולהקים בתים חדשים, על חשבונם, בעיר הסמוכה כפר סבא). ההחלטה הזאת לקתה באי-סבירות קיצונית ועומדת בסתירה לשורה של עקרונות תכנון וצדק סביבתי (ראו מסמך מפורט של עמותת "במקום").

בעקבות ההתנגדויות, מונתה חוקרת מטעם ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) במועצה הארצית לתכנון ובנייה. וראה זה פלא; בהבלח נדיר של צדק ביורוקרטי, הבינה החוקרת שאין דין התיישבות כפרית כהתיישבות עירונית, ואל לה למדינה לקבוע לאזרחיה איזה סוג התיישבות הולם אותם. החוקרת המליצה להעניק הכרה לשכונת עתיר ולצרף אליה את תושבי אום אלחיראן. אף כי המשמעות היתה שוב להקים מחדש את בתיהם (כדי לפנות מקום לישוב יהודי), תושבי אום אלחיראן קיבלו את ההחלטה שעושה צדק איתם ועם בני משפחותיהם בעתיר והיתה עשויה להעניק להם סוף סוף הכרה רשמית.

באוקטובר 2010 אימצה ולנת"ע את ההמלצות האלה, ולפרק זמן קצרצר היה נדמה שבא סוף לתלאותיו של אום אלחיראן.

אז זהו, שלא. מיד לאחר קבלת ההחלטה התערב משרד ראש הממשלה בעניין. בצעד חריג ואפשר שאף בלתי חוקי, הורה  נציג המשרד, גבי גולן, לחברי הוועדה לקיים דיון נוסף בנושא. גולן, אגב, הוא בעצמו חבר בוועדה שאימצה את ההמלצה להכיר ביישוב עתיר המורחב. ואכן, בתום שלושה שבועות הפכה הוועדה את החלטתה וחזרה בה מן ההמלצה להכיר בתושבי עתיר ואום אלחיראן כיישוב מאוחד (בעתיר).

במלים פשוטות: ועדה מקצועית לחוד, וייהוד הנגב לחוד. מישהו שם במועצה הארצית לתכנון ובנייה התבלבל, לא הבין כנראה את תפקידו, ואשכרה חשב שעקירה של 500 בדואים מאדמתם היא אולי מחיר גבוה מדי, בלתי הכרחי, להקמת ישוב יהודי חדש. בא ראש הממשלה ונתן לו פטיש בראש. להבא כבר לא יהיו אי הבנות. סדר צריך להיות, ואת הבדואים לא סופרים.

מאז כבר הונפה החרב גם מעל תושבי עתיר: אותם מתכננת המדינה לגרש כדי להרחיב את יער יתיר. המלצת הולנת"ע המקורית, להכיר רשמית בעתיר, נזרקה לפח. שם המשחק עכשיו הוא סביבה, אקולוגיה, לחשוב ירוק; עצים במקום בדואים (עוד על אסטרטגיית הייעור-ייהוד, קראו כאן). הרוח החיה מאוחרי הנטיעות ביתיר היא קק"ל. לאחרונה נודע שהתרומות לקק"ל בבריטניה הצטמקו במחצית, ככל הנראה כתוצאה מהסברה אפקטיבית של ארגוני זכויות אדם שהצביעו על מעורבותה העמוקה של קק"ל במהלכי הנישול בנגב. בארץ עדיין נהנית קק"ל מדימוי זך וחלוצי.

הפרוצדורה הזאת הפכה לשגרה קבועה ביחסי האוכלוסיה הערבית עם השלטון הישראלי, משני צדי הקו הירוק. השלטון, מצידו, מונע כל הכרה רשמית ביישוב הערבי, וכך הופך את כל תושביו לעבריינים בעל כורחם. אלה, מצידם, מתוך רצון טוב ואולי תמימות מופרזת, מנסים לפייס את דעתו של הריבון הנרגן בכל הדרכים המשפטיות הפתוחות בפניהם. למשך זמן מה, מניח להם הריבון – ספק מצדקנות, ספק משעמום – להשתעשע לפניו. אבל במוקדם או במאוחר קצה נפשו בקלחת המשפטית שהוא נקלע אליה, ואז באבחה ברוטלית אחת הוא מוריד לטמיון את כל התכניות והעררים והעתירות – ויחד איתם, את תקוותם המובסת של ערביי הארץ הזאת לזכות סוף סוף להכרה רשמית בזיקתם לאדמתה.

הנה הסיפור של שכונת עיסאוויה ב"מזרח ירושלים", שהובא בבלוג הזה לפני 9 חודשים: במשך שנים פעלה עמותת "במקום" יחד עם תושבי השכונה להכין תכנית מתאר מעודכנת לעיסאוויה (המונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. ולא בכדי; כל עתודות הקרקע של השכונה הופקעו לטובת הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" במהלך שכל קשר בינו לבין שימור ערכי טבע וארכיאולוגיה הוא מקרי בהחלט. גם שם, בדיונים סגורים, הושמע הנימוק האמיתי: לבלום את "פלישת" הערבים (תרגום: הכוח הכובש מגדיר את צרכי הבנייה של האוכלוסיה הכבושה כ"פלישה" לשטחו הריבוני).

אום אלחיראן החוצה, חירן פנימה

בסופו של דבר, גם הערר המנומק להפליא של "עדאלה" ו"במקום" לא עזר; בחודש שעבר דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הערר ואישרה את הקמת חירן על שטח אום אלחיראן. לתושבי אום אלחיראן היתה לוועדה הצעה מעניינת: "לעבור ליישוב ח'ורה, לקנות מגרשים ביישוב חירן, או לנסות להגיע להסכמה עם המינהל בדבר קידום תוכנית מפורטת עבורם בחלק מתארי בתוכנית המוצעת."

Image may be NSFW.
Clik here to view.

הריסת בתים באום אלחיראן, מאי 2007. צילום: "נא להכיר: מקום בדרום"

"לקנות מגרשים ביישוב חירן"? הו, פקידים קדושים שכמותכם. וכי נעלם מכם שמדובר ביישוב שמיועד לאוכלוסיה דתית-לאומית? (לא, לא נעלם, אבל מה אכפת, הנייר סופג הכל, גם את מה שהמצפון לא סופג). בדף הבית של גרעין חירן מוצג חזון הגרעין. העיקרון הראשון בו: "והורשתם אותם וישבתם בה" – הקמת יישוב בארץ מתוך אידיאולוגיה של מצוות יישוב ארץ ישראל."

מי שיש את נפשו לדעת את המנגנונים הנפשיים העדינים-להפליא שמאפשרים לביורוקרטים של הנישול להביט-ולא-לראות, לדעת-ולא-לדעת, לאשר-ולהתנער, יעיין נא בדיווח הבא מתוך דיוני הוועדה בערר:

"נציגי רשויות התכנון טענו בדיון כי בתוכנית להקמת חירן לא נקבע שהיישוב ייועד ליהודים בלבד, וכי הוא יהיה פתוח לכולם. על כך השיבה עו"ד בשארה כי שבוע קודם לכן, במהלך הדיון בצווי ההריסה של אום אלחיראן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טענה נציגת התביעה המייצגת גם את רשויות התכנון כי במקום יוקם יישוב יהודי. בעקבות זאת אמרה נשיאת ההרכב כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית."

בעיה רצינית! מבחינתה! נו, כבוד נשיאת ההרכב, ומה תעשי עם הבעיה הזאת? כי בת'כלס, וסליחה שאני פוקח כאן עיני עיוורים, חירן מתוכנן להיות ישוב יהודי למהדרין. אז מה? אז יש בעיה. רצינית. ומה עושים עם הבעיה?

כלום. הבעיה היא של הבדואים. היא אמנם בעיה "מבחינתה" של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, אבל השבח לאל – לכל חברי הוועדה הזאת, יהודים מן הסתם, יש בית חם ביישוב מוכר. אף אחד לא הולך לעלות עם בולדוזר על ביתם בעתיד הקרוב. ולכן: בעיה, בעיה רצינית, אבל שוב – לא בעיה שלנו.

שמונה שנים של מאבקים משפטיים עיקשים, הייתי אומר הרואיים, הגיעו לקיצן. בבתי המשפט עדיין תלויים ועומדים ערעורים על צווי הריסה על כל בתי הכפר, אבל כעת, לאחר שאושרה התכנית להקים במקום יישוב יהודי, הסיכוי להציל את אום אלחיראן קלוש. ב"עדאלה" וב"במקום" עדיין שוקלים אם לערער על החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כמו שהדברים נראים (והלוואי שאתבדה), אום אלחיראן תיעקר, חירן תוקם עליה, וליהודים תהיה אורה ושמחה. באום אלחיראן מדברים על נכבה שניה, ובאמת קשה שלא למתוח קו ישר בין אירועי 48', שאילצו את הבדואים לעקור מאדמותיהם לטובת הקמת יישובים יהודיים, לבין החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה מאוקטובר 2012, שעושה את אותו דבר בדיוק, בלווית חותמת כשרות משפטית.

עוד נישול ועוד הריסות

המלחמה השקטה שמנהלת מדינת ישראל נגד הבדואים לא פוסקת לרגע, עם או בלי כותרות בעיתונים. רק בחודש שעבר, אותו חודש שבו נגזר סופית גורלו של אום אלחיראן, נערך מבצע צבאי-למחצה של הריסת בתים ביישוב הבדואי ביר הדאג' (המונה כ-5,000 תושבים). במהלך האירוע השתמשו כוחות הביטחון באש חיה, ירו רימוני גז ורימוני הלם, ופצעו מספר תושבים. אף כלי תקשורת ישראלי לא מצא לנכון לדווח על כך; מה זה מתקפה צבאית על אזרחי המדינה לעומת השאלה הרת הגורל עם מי ירוץ כחלון, אם בכלל. למה הרסו בביר הדאג'? כי הכפר לא מוכר? לא. הכפר דווקא מוכר, יש תכנית מתאר מאושרת. אבל הרשויות החליטו לגנוז אותה בעקבות תכנית פראוור לציפוף האוכלוסיה הבדואית. כך יוצא שגם כשיש תכנית מתאר מאושרת, אין ביישוב אף היתר בנייה. גם תשתית חשמל אין. בסך הכל אישרו את היישוב ב-2003, מה בוער. אבל דחפורים ופקחים חמושים – יש למכביר.

תכירו עוד כפר בדואי: ערב רמאדין, ליד קלקיליה. כ-300 תושבים, למרבה האירוניה – פליטים מאזור באר שבע. אתרע מזלו של ערב רמאדין והוא נכלא במובלעת שיצרה גדר ההפרדה ממזרח לקו הירוק (מובלעת לא חוקית, כדאי להזכיר), שנועדה לספח את התנחלות אלפי מנשה. חיי התושבים הפכו לגיהנום של איסורי תנועה ממזרח ומערב, ולבסוף הוצאו צווי הריסה על כל בתי הכפר; בקיצור, טרנספר משפטי. ותכירו עוד כפר בדואי: ח'ואלד, על כביש יגור-סומך, 400 תושבים. הכפר זכה להכרה כבר ב-1992, אבל מאז לא הוקצו לו קרקעות לבנייה, ועכשיו מישהו הגדיר מחדש את השטח כ"פארק לאומי". ושוב: צווי הריסה, משטרה. הכל מן השבועות האחרונים, בחסות שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת.

[כאן נשלפת התגובה הישראלית האוטומטית: הבדואים פורעי חוק, הם פועלים באלימות, חייבים להפעיל מולם יד חזקה. אכן, יש הרבה פשיעה בקרב הבדואים, ממש כשם שיש הרבה פשיעה בגטאות השחורים בערי אמריקה ובפרברי המהגרים באירופה. אז מה, לכל האוכלוסיות האלה יש מין גֶן עברייני משותף? או שמא נסיבות חברתיות משותפות, של אפליה, הדרה ודיכוי, יצרו אצלן התנגדות מובנת לכל מה שהחוק מייצג?].

אין ספק: השלטון הישראלי גמר אומר להצית אינתיפאדה בדואית. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את אחרון האזרחים הבדואים לעבריין חמוש ואלים. זוהי, לפני הכל, מלחמה אתנית, גזענית, טרנספריסטית; אבל מאחורי הקלעים יש גם תאגידים ואינטרסים כלכליים רבי עוצמה.

סוף דבר

מבחינת הבדואים, דבר לא השתנה; הם תמיד היו בתפקיד הנרדף, המדינה בתפקיד הרודף. אותו אריאל שרון שיזם בסוף שנות ה-90' תכנית גרנדיוזית להקמת 30 יישובים יהודיים בנגב תוך גזילת אדמות הבדואים, פיקד על יחידה 101, 40 שנים קודם לכן, שגירשה מהנגב בדואים אשר ניסו לשוב לאדמותיהם המופקעות. קצין או שר תשתיות או ראש ממשלה, פקח הסיירת הירוקה או נציג משרד הפנים, בפיו של הריבון הישראלי רק בשורה אחת אל הבדואי: עוף מכאן.

האיבה אל הבדואי היא תלכיד רב עוצמה של כמה איבות נפרדות. קודם כל, הוא ערבי ומוסלמי, כלומר לא מן הגזע הנכון, הגזע שיירש את הארץ. שנית, הוא יליד-הארץ האותנטי ביותר, זה שתמיד היה בה ומופיע בכל הרשומות ההסטוריות על פלשתינה, הרבה לפני היות הציונות. גם זה די מעצבן. שלישית, הבדואי הוא המייצג המובהק של הנווד, ניגודו המוחלט של יושב הקבע, והוא מעורר ביושב הקבע אי נחת תמידית. בספרו "שר היער" מבאר מישל טורנייה את שנאתו של קין להבל כשנאת יושב הקבע (קין היה עובד אדמה) אל הנווד (הבל היה רועה צאן). עונשו של קין – "נע ונד תהיה בארץ" – הוא בהפיכתו למושא שנאתו.

יושב הקבע מכיר, בסתר ליבו, שהנווד יודע דברים שהוא לעולם לא יידע; השמיים וההרים, תנועת המים בנחלים, השתנות הנוף. הנווד חי בכל ישותו את מה שיושב הקבע ויתר עליו – החירות לנוע בעולם ללא מחיצות. יושב הקבע ויתר על כל זה, והוא לא יכול לסלוח לנווד על הוויתור הזה. זהו השורש המיתי של שנאת הצוענים באירופה ושנאת הבדואים בישראל.

מדינת ישראל שונאת את הבדואים כנוודים, ובאותה נשימה לא מוכנה להתיר להם שום צורת קיום אחרת. היא מסכלת כל ניסיון ליצור זיקה חוקית בין הבדואי לבין אדמתו. היא מחייבת אותו להפוך לבן-עיר גם כאשר הוא חקלאי או רועה צאן. הקשר של הבדואי לאדמתו, מבחינת השלטון, חייב להישאר ארעי, לא חוקי, נסתר ומתנצל. כך, מקווה המדינה, יתפוגג לו הבדואי מאליו, והשטח יוותר נקי להתיישבות יהודית.

אבל הבדואים כאן. גם אחרי שמגרשים אותם ממקום אחד לאחר, מאפשרים להם להתיישב לזמן מה ואחר כך שוב מגרשים, מכירים בכפר שלהם אבל לא מספקים לו מים או חשמל, משרטטים מפות ליהודים על טריטוריה מדומיינת, נקייה מבדואים, הורסים את בתיהם ויורים ועוצרים אותם על התנגדותם, גם אחרי שמתייחסים אליהם כאבק אדם כבר יותר מחצי מאה – הם אדם.

וזאת, כמו שאמרה הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, "בעיה רצינית".


Filed under: שוטף Tagged: בדואים, גזענות, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

שקרים ומחסומים: שגשוג כלכלי על כידוני הצבא בבקעת הירדן

רקע: הפוסט הנוכחי סוקר את ההתפתחויות בבקעת הירדן בחודשים האחרונים, וכן נתונים דרמטיים שנחשפו לאחרונה על השליטה בקרקעות הבקעה. כדי להבין את הרקע לכל הדברים האלה, כדאי לקרוא את הפוסט המקיף יותר שכתבתי לפני שנה וחצי: גירוש, ייבוש, רישוש: בדרך אל בקעת ירדן נקייה מערבים.

* * *

פינוי מביתך זה דבר שתמיד חשוב לתרגל

ישנם דברים שמתרחשים הרחק מעבר לתודעתם של הישראלים, על אף שהם מתרחשים קרוב מאד אליהם. למשל, שורר בשטח מצב נתון במשך שנים; הציבור לא יודע על כך דבר. השלטון מודיע שהמצב מבוטל; הציבור לא יודע על כך. אבל בעצם מתברר שהשלטון שיקר ושהמצב ממשיך להתקיים; שוב, הציבור לא יודע.

במצב של בורות כל כך קיצונית, של חסך כל כך עמוק במידע בסיסי, כל ניסיון לדבר על תכניות מדיניות או חזון ארוך-טווח הוא ניסיון סרק. במצב כזה, המשימה הדחופה ביותר היא קודם כל להנכיח את המידע בתודעה הציבורית, לגאול אותו מן הנשייה התקשורתית. כך קורה שפעילים או ארגונים בשמאל מוצאים עצמם אנוסים למלא את התפקיד שלכאורה היה מוטל על התקשורת במדינה דמוקרטית – תיעוד המציאות.

יש בישראל אזור אחד, ענק בשטחו, שמתרחשים בו מעשים אלימים מדי יום ביומו; ששוררת בו מדיניות קבע גזענית לחלוטין; שכל זרועות השלטון מעורבות בהנצחת המדיניות הזו ובטיפוחה; ובכל זאת, העניין של התקשורת בו (ולכן, גם של הציבור) שואף לאפס. קוראים לאזור הזה בקעת הירדן.

בקעת הירדן היא החצר האחורית של הכיבוש הישראלי בשטחים. אולי משום שהיא מתקיימת תחת איפול תקשורתי קבוע (להוציא דיווחים ארעיים על נסיונות פיגוע במחסומים), אולי משום שפחות מחמישית מהיהודים בישראל בכלל מודעים לכך שהבקעה היא שטח כבוש – מרשה לעצמה ישראל להתעלל באוכלוסיה הפלסטינית המידלדלת והולכת של האזור הזה באכזריות שאין דומה לה באזורים אחרים. בשנת 2011 הרסה ישראל כ-200 מבנים פלסטיניים בבקעה ועקרה מביתם 430 איש. המבנים הם לא חוקיים, כמובן, כי ישראל אינה מאפשרת כל בנייה פלסטינית בבקעה; 94% משטח הבקעה הם מחוץ לתחום לפלסטינים (אף כי הם מהווים כ-85% מאוכלוסית האזור).

על שלל הדרכים האלה – גזל קרקעות, ייבוש מקורות מים, הריסת כפרים שלמים, העסקת פלסטינים בתנאי עבדות, ומשטר המחסומים הדרקוני – כתבתי פוסט מקיף לפני שנה וחצי. מומלץ להיזכר בעובדות שנפרשו שם, שכן לא חל בהן כל שינוי מהותי מאז. אבל תמיד יש חידושים ודרכים יצירתיות נוספות להתעלל בתושבי הבקעה. בחודשיים האחרונים צה"ל מקיים תרגילי אש מסיביים בצפון הבקעה. לרגל התרגיל, חולקו צווי פינוי זמניים לכ-100 משפחות באזור אל-מליח, מקהילות ראס אל אחמר, חומסה, חירבת ראס, אבזיק, חירבת יארזה ואל-בוריג'. המשפחות, שמנו כאלף איש, צוו לפנות את בתיהן ב-11 בנובמבר  משעה מוקדמת בבוקר ועד הערב. בראס אל אחמר צוו חלק מהמשפחות לפנות את ביתן מדי יום, במשך 3 שבועות, בין השעות 6 בבוקר ל-6 בערב. בתאריכים 9-10 לדצמבר פונה כל כפר חומסה מיושביו, בשעות היום, לצורך תרגיל צבאי.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
תושבי אל מליח מפנים את בתיהם לטובת תרגיל צבאי, 9 בנובמבר 2012. צילום: איימן נובאנה

תושבי אל-מליח מפנים את בתיהם לטובת תרגיל צבאי, 9 בנובמבר 2012. צילום: איימן נובאנה

עד לאחרונה היה מדובר רק בפינויים לשעות היום. אבל לפני 10 ימים, ב-2 לינואר, פונו כל תושבי אזור אל-מליח, מהשעה 4 אחה"צ ועד ל-2 וחצי בצהריים למחרת. על פי סוכנות "מען", גם הפעם היה מדובר בכאלף איש. פעילות "מחסום ווטש" נתקלו ב"מחנה זמני" של מאות אנשים לצדי הכביש המוליך למחסום תיאסיר: "ילדים, זקנים, חולים, נאלצו לבלות את הלילה הקפוא (בבקעה, הלילות הבהירים מאד מאד קרים) תחת כיפת השמיים, כשהם ישנים על עגלות או בארגז המשאיות, וכל מה שמגן עליהם מצינת הליל הוא איזו יריעת ניילון עלובה."

את התושבים צריך לפנות כי הם מתגוררים בשטחי אש. או שמא, שטחי האש הוכרזו כדי לפנות את התושבים. תיכף נברר את העניין הזה. מכל מקום, בכירים בצבא מאשרים ש"בכוונת צה"ל להשתמש במבנים לא חוקיים שנבנו שם לצורכי התרגיל." מצוקת שטחי האש של צה"ל אכן נוגעת ללב וכל פטריוט ישראלי יסכים שאם צריך לבחור בין מטרות אימונים לבין מגורי משפחות אז אין ברירה – שהמשפחות יתחפפו. הרי לא יעלה על הדעת להפסיק להתאמן. בסך הכל, צריך להודות, זה די נוח: שטח בנוי הוא שטח בנוי, וערבים הם ערבים. המודל הזה הוא לא חדש, למעשה הוא כבר פועל ביפו, שם הסביר אחד המפקדים לתושב השכונה "שזה אימון לוחמה בשטח בנוי ושהם מעדיפים את עג'מי כי יש שם ערבים."

מה שקצת מטריד בעניין הזה הוא שמעולם לא נשמע על פינוי משפחות יהודיות שהתנחלו בשטחי אש. כך למשל יכולים מתנחלי גבעה 777, מאחז של איתמר, לגור בתוך שטח אש ש"סגור לערבים בלבד". ועוד דוגמה, גם היא מ"מחסום ווטש": "ממול לאדמות המעובדות של התנחלות רועי היו אדמות מרעה פלסטיניות, שכמו רבות אחרות הוצב עליהן לפני 3 שנים שלט בטון "שטח אש!!! הכניסה אסורה!". אלא שבינתיים חמדו אנשי רועי את האדמות, גידרו את השטח ונטעו בו גפן. היום עומד לו כרם יהודי, היחיד שלידו ניצב שלט "'שטח אש'…".

"וידבר אחאב אל נבות לאמור, תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק כי קרוב הוא אצל ביתי" (מלכים א', כ"א, ב').

Image may be NSFW.
Clik here to view.
מטעי תמרים של התנחלות בתוך שטח אש בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

מטעי תמרים של התנחלות בתוך שטח אש בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

האמת על "שטחי האש" שונה מאד ממה שצה"ל מציג. רק במאי 2009 החל הצבא לפזר לוחות בטון ברחבי הבקעה שעליהם מוכרז "שטח אש", בעיקר סמוך לקהילות בדואיות (אל פארסייה, חרבת טאנא, אל חדידייה). כהרף עין הפכו תושבי אותן קהילות, ששורשיהן באזור מגיעים עד למאה ה-19, ל"פולשים" על אדמתם. את סיפורה של חרבת טאנא פרשתי בהרחבה בפוסט מיוני 2011; הסיפור מייצג את התמונה כולה.

אחרי שצה"ל גומר לירות ועוזב, הוא משאיר מתנות לתושבים: נפלי תחמושת חיה. ב-20 לדצמבר התפוצץ נפל תחמושת שצה"ל הותיר אחריו באזור אל-מליח ופצע אנושות ילדה פלסטינית בת 12. גם זו שיטה להבריח אוכלוסיה לא רצויה. בכפר אל-עקאבה שבצפון הבקעה נהרגו במרוצת השנים 6 תושבים ונפצעו כ-40 מנפלי תחמושת של צה"ל. הצבא עורך שם תרגילים, ממש בין  הבתים, בלי לטרוח לפנות תושבים. עם השנים עזבו רוב התושבים את הכפר, שראשיתו בתחילת המאה ה-20, הרבה לפני שצה"ל ושטחי האש שלו באו לעולם.

דבר מאירועי השבועות האחרונים בבקעה לא דווח בתקשורת הישראלית. לא הפינוי הכפוי של מאות נפשות, לא השארתן בלילות כפור ללא כל מחסה, לא השימוש בבתיהם כיעדי הסתערות וירי, לא הילדה שנפצעה מנפל התחמושת. ואל נא תיאחזו בתקופת בחירות; גם בלי בחירות, האירועים האלה אינם מדווחים. בדיוק משום כך הם יכולים להתנהל באין מפרע.

בעצם היה דיווח אחד על התרגיל הצבאי בבקעה – באתר פז"ם. הוא נפתח בחגיגיות: "את גבעות בקעת הירדן הזהובות כבשו בשבוע שעבר לוחמי גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפעם הראשונה עבור החטיבה מזה מספר שנים." אחרי שורת קילוסים ליכולות המבצעיות של צה"ל, חוזרת הכתבה ל"גבעות המוזהבות": "את גבעותיה מלאות הסלעים של הבקעה, צבאו הלוחמים (העילגות במקור, ע.ל.), כל פלוגה בתחומה – פלוגת הסיור, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב", והסתערו לפי תפקידיהם אל עבר המבנים הנטושים, אשר באותה העת דימו בתי מחבלים, כשמטרתם לטהרם במקצועיות וביעילות."

המבנים הנטושים. דימו. מחבלים. לטהר. במקצועיות.

אף מילה על הסיבה שהמבנים נטושים. לא פלא, איפוא, שהתושבים שנאלצו לנטוש את המבנים רואים בכל תרגיל כזה עוד ניסיון לגרש אותם לצמיתות מאדמתם. הם גם מכירים אולי אוכלוסיות בדואיות אחרות, בשטח ישראל, שגורשו מעל אדמתן באמתלה של "תרגיל צבאי" ומחכות כבר יותר מ-60 שנה שהתרגיל יסתיים. תושבי הקהילות הקטנות בבקעה ספגו כבר עשרות הריסות וגירושים, והעובדה שישראל מבצעת בשטחי C טרנספר שקט כבר קיבלה גושפנקה רשמית. ההתעללויות הבלתי פוסקות אכן הופכות את חיי הפלסטינים בבקעה לבלתי נסבלים ואוכלוסייתם נעשית דלילה יותר ויותר. השימוש באמתלת האימונים לטיהור אתני אינו מוגבל לבקעה; לפני חצי שנה הורה שר הביטחון ברק להרוס 8 כפרים פלסטיניים בדרום הר חברון באמתלה שהם פלשו לשטחי אימונים של צה"ל. למעשה מדובר בקהילות עם רצף התיישבותי שמגיע עד תחילת המאה ה-19, כפי שמתועד גם במחקר שיצא בהוצאת משרד הביטחון. צה"ל טוען שהשטחים דרושים לו לצורך "שמירה על כשירות הכוחות" – אבל המשפט הבינלאומי אינו מתיר להפקיע קרקע כבושה למטרות צבאיות כלליות כגון זו. תושבי הכפרים האלה, כ-1,500 נפשות, עומדים בפני סכנת גירוש מיידית.

בוא נשים מחסומים מיותרים ואז נבטל אותם. כאילו נבטל.

נחזור להתחלה: הדברים שמחוץ לתודעה הישראלית. ארבעה מחסומים צבאיים תוחמים את בקעת הירדן וחולשים על התנועה אליה וממנה: תיאסיר, חמרה (בקעות), מעלה אפרים וייט"ב. המחסומים הפעילים ברציפות הם תיאסיר וחמרה; מחסום מעלה אפרים מאויש לפרקים ומחסום ייט"ב אינו פעיל. במרכז הבקעה, מול הכניסה להתנחלות רועי, הציב צה"ל "מחסום פנימי", שער גוכיה, ממזרח לכביש אלון. זהו שער ברזל שחוסם את דרך העפר היחידה שמקשרת בין מזרח הבקעה למערבה בין תיאסיר בצפון וחמרה בדרום; לאורך כל כביש אלון הקים הצבא סוללות עפר גבוהות למניעת מעבר פלסטינים, זולת בשער הזה. השער הוקם לבקשת הצלב האדום, והוא משרת את תושבי הכפרים הבדואים חומסה ואל-חדידייה. הצבא פותח וסוגר אותו באופן שרירותי.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
סוללות העפר ממערב לכביש אלון החוסמות מעבר כלי רכב בין מחסומי חמרה ותיאסיר. צילום: "מחסום ווטש"

סוללות העפר ממערב לכביש אלון החוסמות מעבר כלי רכב מזרחה. צילום: "מחסום ווטש"

מגבלות התנועה במחסומים עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; לשטח הבקעה עצמה ממילא ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו; והחשוב מכל, כל אותה עת ניתנו אישורי כניסה לאלפי פועלים פלסטיניים, שהועסקו בהתנחלויות היהודיות (כשזה מגיע לתזרים המזומנים, כל אמתלות הביטחון נזרקות לעזאזל, או למעשה, מתהפכות כדי לשרת אותו).

המטרה האמיתית של המחסומים היתה ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית, על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל.

והנה, לחץ בינלאומי ואולי גם הנידנודים הבלתי פוסקים של האגודה לזכויות האזרח הובילו בסוף, כך נדמה, למפנה חד בעמדה הישראלית. לפני שלושה חודשים הודיע צה"ל  שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן. ההודעה הדרמטית הזאת עברה בדממה תקשורתית כמעט מוחלטת (למעט דיווח של עמירה הס ב"הארץ"); כפי שאמרנו – הציבור לא ידע על המצב, וגם לא על ביטולו.

בפוסט שכתבתי אז על ההתפתחות הזאת ציינתי שהשינוי במדיניות מוכיח ביתר שאת את השרירותיות הבלתי נסבלת של משטר המחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שהפך לחלק מן המובן מאליו של השליטה הישראלית בשטחים; מובן מאליו שאין מהרהרים אחריו, אמצעי שליטה לשם שליטה, שאין בינו לבין "ביטחון" ולא כלום. החלטת הצבא לבטל את מחסומי הבקעה לא נומקה – ממש כשם שמציאותם של המחסומים מעולם לא נומקה.

אבל לבי, לב שמאלני מצולק ספקות ופכחונות, ניבא רע. וכך סיימתי את הפוסט ההוא:

"נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום."

Image may be NSFW.
Clik here to view.
מחסום תיאסיר. צילום: יערה דבש

מחסום תיאסיר. צילום: יערה דבש

והרי עדכון טרי מהשטח: באמת לא קרה כלום. אף אחד מהמחסומים בבקעה לא הוסר. בחלקם שונו תקנות הכניסה והיציאה באופן חלקי; בחלקם בוטלו הבדיקות הגופניות, ואז הוחזרו. אבל המחסומים עומדים על כנם, וכך גם חסימות העפר הפנימיות. לציבור הישראלי אין מושג מכל זה, כמו שאין לו מושג על שאר הדברים שמתרחשים בבקעה, וכמו שאין לו מושג שצה"ל ממשיך להפיץ שקרים כשנוח לו.

אבל מי שרוצה, יכול לדעת. הדיווחים הרצופים של פעילות "מחסום ווטש" המסורות מספקים את המידע שהעיתונות מזמן טרקה עליו את הדלת. הנה סיכום אירועים קצר משלושת החודשים שחלפו מאז ש"הוסרו" המחסומים בבקעה.

יומיים לאחר הודעת צה"ל – עסקים כרגיל בתיאסיר וחמרה: אין כניסה למי שאינו תושב הבקעה. שבועיים אחרי ההודעה – עדיין עסקים כרגיל, תורים ארוכים בחמרה. ב-5 לנובמבר – תקנות חדשות בחמרה (פלסטינים ישראליים מורשים להיכנס לבקעה אך לא לצאת ממנה!); בתיאסיר הוסרו המגבלות רק על כניסה לבקעה. ב-19 לנובמבר חיילים עדיין עורכים בדיקות גופניות על העוברים מערבה בחמרה. ב-29 לנובמבר, אולי לרגל ההכרזה באו"ם, פתאום מחסום מעלה אפרים מאויש גם הוא, תורים ארוכים בהמתנה. במחסום תיאסיר חזרו למשטר הקודם, כאילו לא היתה שום החלטה: רק תושבי הבקעה בעלי הרכב מורשים להיכנס. לרגל ביקור "מחסום-ווטש", החליט המפקד לסגור את המחסום (!). בגוכיה הצבא עקר את שער הברזל ונראים עקבות טנקים. כשהצבא צריך לעבור, פתאום אין "סכנה בטחונית". המחסום נטוש והפלסטינים עוברים חופשי. גם מחסום חמרה מאויש. ב-3 לדצמבר תיאסיר וחמרה מאוישים, ויש גם פלסטינים שמעוכבים לבדיקת שב"כ. על פי עדות הפלסטינים, יום קודם לכן היה מחסום תיאסיר (שעומד על מקומו כבר חודש וחצי בסתירה להודעת צה"ל) – סגור. ב-17 לדצמבר מחסום מעלה אפרים שוב מאויש ונערכות בו בדיקות. מחסום חמרה מאויש גם הוא. שער גוכיה (שהיה פרוץ במשך חודש וחצי לנוחיות הטנקים של צה"ל) הוקם מחדש. השער סגור, ולידו שלט שאוסר כניסה ממערב. גם בתיאסיר יש שלט כזה, שוב נחסמת כניסת תושבי הגדה לבקעה. ב-19 לדצמבר – חידוש מסעיר במחסום תיאסיר: יושבי הרכבים אינם מצווים לרדת ולגשת ברגל אל המחסום, ומותר להם לעבור בו כשהם ישובים ברכבם. בחמרה, לעומת זאת, עדיין מתבצעות בדיקות גופניות. ב-3 לינואר עדיין מתבצעות בדיקות שגרתיות בתיאסיר ובחמרה.

עד כאן "הסרת מחסומים" והשקרים של צה"ל.

דילול אוכלוסין וחקלאות שלחין

זה המקום לשאול שוב: מה מטרתם האמיתית של המחסומים האלה, מטרה שגוברת על כל "הנחיה" או "הצהרה" חולפת? אולי נחבר אל השאלה הזאת את השאלה הקודמת: מה המטרה האמיתית של הפינויים התכופים של קהילות הבדואים? מעבר לדילול האוכלוסיה הפלסטינית בבקעה, מדינת ישראל וגורמים מרכזיים במשק לוטשים עיניים חמדניות לפוטנציאל הפיתוח הכלכלי העצום של האזור הזה. השפע במי תהום, הפוריות של הקרקע ותנאי ההבשלה המוקדמת של הגידולים החקלאיים הם יתרונות כלכליים ברורים. והם הוכרו ככאלה, מראשיתה של ההתנחלות הישראלית בבקעה (ב-1968 עלו על הקרקע שתי ההתנחלויות הראשונות בבקעה, מחולה וקלי"ה).

עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס שני צווים צבאיים: צו מס' 150, שהסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים בבקעת הירדן, וצו מס' 151, שבאותה נשימה ממש הכריז על אדמות הבקעה שטח צבאי סגור, כלומר, מנע מבעלי הקרקעות הפלסטיניים ה"נפקדים" להגיע לאדמתם ולממש את בעלותם עליה. האדמה, יש לציין, שימשה מזה דורות לגידולים חקלאיים בשל פוריותה וקרבתה למקורות מים. הרציונל מאחורי ההכרזה על שטח עצום כל כך כשטח צבאי סגור היתה לאפשר לצבא לסכל נסיונות הסתננות של פלסטינים חמושים מירדן. מאז ועד היום הסתננויות האלה הפכו לנחלת העבר, נחתם חוזה שלום עם ירדן, אבל האדמה הפלסטינית עדיין מוגדרת שטח צבאי סגור.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
צו מס' 151 לסגירת אזור הבקעה ממערב לירדן, נובמבר 1967.

צו מס' 151 לסגירת אזור הבקעה ממערב לירדן, נובמבר 1967.

עד שנות ה-80' עמדו הקרקעות המופקעות, שזכו לכינוי "רצועת 151", בשממונן. אז החליטה מדינת ישראל לעודד את מתנחלי הבקעה לעבד את האדמות האלה, כסוג של חיץ בטחוני על גבול הירדן. המדינה העבירה את האדמה להסתדרות הציונית וזו החכירה אותה לחקלאים היהודים בבקעה.

כמו שאתם רואים, מאז ועד היום אדמות הפלסטינים שימשו יפה את ההתנחלויות היהודיות.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
מטעי תמרים בקעה

מה היקף הגזל? עד לאחרונה לא ידענו. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 דיבר על אלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה שהועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. מיפוי של נתוני המנהל האזרחי שערך חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, אשר טרם פורסם רשמית, מעלה שכ-55 אלף דונם מכלל השטח שנכלא בין הגדר לבין הירדן נמצאים בבעלות פלסטינית פרטית. כל הקרקע הפרטית הזאת, נזכיר, חסומה בכניסה לבעליה הפלסטיניים.

השוד הממלכתי הזה היה ידוע לכל. בגילוי נדיר של יושרה מקצועית כתב היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בשנת 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

לפני קצת יותר משבוע חשף "הארץ" שמתנחלי הבקעה מעבדים יותר מ-5,000 דונם של קרקעות פרטיות פלסטיניות ברצועת 151 (שהם כ-60% מכלל האדמות המעובדות שם), רובן לצורך מטעי תמרים. ההסתדרות הציונית, שבזכותה התאפשר שוד הקרקעות העצום הזה, הסבירה: "ההרשאה לעבודות חקלאיות ניתנה רק ביחס לקרקעות מדינה וקרקעות נפקדים, שהן אדמות השייכות לפלסטינים שנמלטו ב-1967 ולא שבו אליהן."

זה מעניין, בייחוד המלים "לא שבו אליהן". השטח, כזכור, הוכרז שטח צבאי סגור. כלומר, היה מי שווידא שבעלי הקרקעות המקוריים לא ישובו אליהן – צה"ל. צה"ל תיפקד כ"נאמן השומר על הנכס" – רק שהוא שמר עליו עבור הגנבים, לא עבור הבעלים החוקיים. ב-1987 הורה אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, למנוע כניסת פלסטינים לאזור. מצנע, כידוע, הוא עוד חבר במסדר הגנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, לבטח מאוחר מדי בשביל הפלסטינים שנושלו מאדמתם הודות לצווים שחתם עליהם.

תצלום האוויר הזה, של אזור אל-פסאיל, נותן מושג חזותי מאד ברור על זהותם של בעלי הקרקעות ברצועת 151. מקרא קצר: הקו הסגול הכפול – גבול השטח הצבאי הסגור ("רצועת 151"). הקו הירוק: הגבול עם ירדן. שטחי תכלת: אדמות מדינה. שטחים אדמדמים: אדמות פלסטיניות פרטיות. שטחים מתוחמים בקווים אדומים: חלקות מעובדות בידי מתנחלים. כל נתוני הבעלות על הקרקע שאובים מרישומי המנהל האזרחי.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

רצועת 151 באזור אל-פסאיל. מקור: דרור אטקס

עכשיו בואו נרד לקרקע ונתוודע קצת לנפשות הפועלות.

תמרי "זורגניקה"

תכירו: אילה סמית. מקצוע: מגדלת תמרים אורגניים בבקעת הירדן, בעלת המותג "זורגניקה". יישוב: התנחלות חמרה. נחלה: 1,000 דונם בגאון הירדן, ב"מובלעת זרזיר" הנמצאת בתוך רצועת 151. תחביבים: העברת קורסים בסיינטולוגיה לשכנים הפלסטינים (לא בדיחה). טירדות: "יש לנו בעיה ענקית עם המכס על הייצוא לאירופה. מבחינת האיחוד האירופי, פה זה השטחים הכבושים."

מבחינת אילה סמית, לעומת זאת, "לא היה פה כלום לפני שהגענו", ולכן היא גם משתוממת על החלטתה של "מרקס אנד ספנסר" לנתק את קשרי המסחר עם תמרי "זורגניקה".

לאילה סמית יש קשיי ראייה. היא למשל לא רואה את הסיבה לכך שהיא אינה מעסיקה פלסטינים במטעים שלה: אסור להם להיכנס לשטח צבאי סגור. היא לא רואה שום בעיה עם כך שליהודים דווקא מותר להיכנס לשטח הזה, נניח אם בא להם לקבל סיור מודרך עם בעלה במטעי התמרים. היא לא רואה את האבסורד במשפט "אנחנו חותרים ליצור הזדמנויות לכולם בקרב הקהילות שלנו, לקדם סובלנות, הגינות ואכפתיות, ולפרוץ מחסומי חברה, דת וגזע", שמופיע באתר חברת "זורגניקה".

בעיית הראייה הכי חמורה של אילה סמית, כמובן, היא שהיא לא רואה את שכניה הפלסטינים. כלומר, היא חושבת שהיא רואה אותם ואפילו דואגת להם, אבל היא לא מסוגלת לראות אותם כבני אדם שווים לה, כאלה שיכולות להיות להם זכויות על הקרקע בבקעה. למעשה, יש להם זכויות על הקרקע שלה.

אילה סמית מעולם לא הצליחה לראות שחלק הארי של מטע התמרים שלה ננטע על אדמה פלסטינית פרטית. היא לא יודעת שהיא גזלנית בשליחות המדינה. הנה תצלום האוויר של מובלעת זרזיר. המטעים של סמית מתוחמים בקווים האדומים; כולם, פרט לקצה הצפוני, נמצאים על אדמות פלסטיניות פרטיות, על פי נתוני המנהל האזרחי.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מובלעת זרזיר. מקור: דרור אטקס

והנה עוד עובדה מופלאה: מובלעת זרזיר היא גם שמורת טבע. אז ככה: מתנחלת בבקעה מחזיקה ב-1,000 דונם מטעי תמרים (ועוד היד נטויה) בתוך שמורת טבע שהיא גם שטח צבאי סגור. תשאלו: איך זה מטעים פרטיים בתוך שמורת טבע? תשאלו: איך זה שמורת טבע בשטח צבאי סגור? תשאלו: איך זה שרק לבעלי המטעים יש את המפתחות לשערים בגדר המערכת שמובילים לתוך השמורה?

ואני שואל: איפה אתם חיים, בדנמרק? מדובר פה על המזרח הפרוע של מדינת ישראל, ארץ ההפקר שבה כל מה שנראה חסר פשר מבחוץ מציית להיגיון פנימי עמוק ושיטתי: נישול הפלסטינים מאדמתם וממשאביה. גם החוק אינו אלא משרת נרצע של היגיון הנישול. בכל רחבי הבקעה פזורים שטחים "דו-שימושיים", שטחים שהמדינה חוסמת בפני התושבים הפלסטיניים בשתי דרכים נפרדות; מה שבטוח בטוח (עוד על השיטה – בדו"ח בצלם (מאי 2011), "נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח").

אילה סמית היא רק משל; הנמשל הוא שוד קרקעות ורווחים כלכליים פוטנציאליים של מיליוני דולרים מכיסם של חקלאים פלסטיניים (תשובה טובה לשאלה המיתממת "למה הפלסטינים לא מפתחים כלכלה עצמאית" היא: ישראל שודדת את משאביהם היקרים ביותר). המתנחלים היהודים בבקעה מסתגרים בעיקשות בבועה של בורות. לנוכח עובדות כמו אלה שהוצגו כאן, הם מנפנפים בטענה ש"ההסתדרות הציונית החכירה לנו את האדמות". זה נכון טכנית; שרשרת הגזל החלה במדינה, עברה להסתדרות הציונית והסתיימה במתנחלי הבקעה. אבל זה כמובן לא פוטר אותם מידיעת העובדות או משותפות לפשע; הם-הם מי שקוצר רווחים מן הפשע, מנציח אותו ומגדיל את ממדיו כל העת, ומרחיק את האפשרות להתפייס אי פעם עם קורבנותיו. בורות-מרצון היא סוג של מומחיות ישראלית ואינה דבר חדש בבקעה. כשנחשפה, לפני שנים ספורות, תופעת "עבדי התמרים" במטעי הבקעה (מערבית לרצועת 151), גילגלו המתנחלים עיניים והשתוממו מאד – אם לא הכחישו נמרצות – שדברים מזעזעים כאלה מתרחשים ממש מתחת לאפם, במטעים הרווחיים-להפליא שלהם.

ענף התמרים אכן רווחי מאד. בשנים האחרונות הוא נהנה מצמיחה שנתית של 10%. 60% מהתמרים בישראל מגיעים מבקעת הירדן, ולמעלה מ-80% מן התמרים שגדלים בבקעה מופנים לייצוא. הרווחים הנאים קובעים את העובדות בשטח: מדי שנה ניטעים בבקעה 1,000 דונם מטעי תמרים. התמרים זוללים מים, ולכן מפעיל הלובי החקלאי לחצים כבדים להקצאות קרקע ומים חריגות בנדיבותן, לחצים שאכן נושאים פרי.

מעט מאד ישראלים חושבים על כל זה כשהם שולחים את ידם אל שקית התמרים בסופרמרקט, שהגיעה מפצאל או מחמרה; קשה לחצוץ בין הישראלי לבין המג'הול שלו. גם באירופה עדיין מתקשים להיפרד מתמרי הבקעה. ובכל זאת, טובה ידיעה מבורות, והידיעה כמה ניצול ועיוות דין נדרשו כדי לדשן את גידולי התמרים המשגשגים של בקעת הירדן היא ידיעה מרה וכואבת מאד.

אדמה פלסטינית: חטוף מכל הבא ליד

אחרי מלחמת ששת הימים וגלי הפליטים הפלסטיניים שנמלטו או גורשו מן הגדה המערבית לירדן, הגו פקידי המנהל האזרחי שיטות יצירתיות למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות שבהם. המנהל הכין רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
מקור: "הארץ"

קיבוץ מירב והקרקעות המסופחות. מקור: "הארץ"

חמדנות הקרקעות בבקעה עוברת כל גבול – כולל את הקו הירוק. לפני קצת יותר משנה נודע שקיבוץ מירב קיבל לידיו לא פחות מ-1,200 דונם אדמות מצפון הבקעה, שגם הן היו בבעלות פלסטינית פרטית לפני 1967. הקרקעות למעשה מרוחקות כ-5 ק"מ מן הקיבוץ, ותוואי גדר ההפרדה במקום מתנתק מן הקו הירוק, מקיף את הקרקע הגזולה, ושוב חוזר אל הקו הירוק. זהו מקרה יחיד (מתועד) שבו נמסרה קרקע פלסטינית לרשותו של יישוב יהודי בתחומי הקו הירוק. לחלק מן הבעלים המקוריים של האדמות ניתנו אדמות "נפקדים" כפיצוי; רק שאותם "נפקדים" שבו מאוחר יותר לתבוע את אדמתם, וכך עברה קללת הנישול מיד ליד בקרב החקלאים הפלסטיניים.

נזכיר: מדובר כאן בפליטי 67', לא בפליטי 48'. האירועים המדוברים לא התרחשו לפני קום המדינה אלא בימי חייהם של חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה. גם מי שמסרב בכל תוקף לשמוע על הנכבה לא יכול להסב את מבטו כשמדובר על תוצאות הגירוש של מלחמת ששת הימים.

גזל הקרקעות בבקעת הירדן עומד כמובן בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי, ואכן, גורמים משפטיים בישראל, כולל מבקר המדינה, ציינו זאת. אבל מנגד, גורמים חזקים לא פחות דחפו וממשיכים לדחוף להרחבת ההתנחלויות בבקעה. הגורם המיישב המרכזי הוא התנועה הקיבוצית, ששולחת את טובי בניה להתנחל על אדמות הפלסטינים בבקעה. למעשה, בימים אלה ממש עולה על הקרקע התנחלות קיבוצית חדשה בבקעת הירדן, בשקט-בשקט וללא כל כיסוי תקשורתי, זולת הדיווחים השוטפים של פעילות "מחסום-ווטש" העירניות: אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, בראשות יואל מרשק, מכשיר את "מחנה גדי" הנטוש (בין אל-עג'אג' וג'יפתליק) כפנימית נוער, זאת אחרי שנכשלה יוזמתו להקים במקום "התיישבות בודדים". מרשק קנה לו שם של "שמאלן" בזכות הסיוע שהוא מגיש לחקלאים פלסטיניים במסיק הזיתים; ככל הנראה לא עולה על דעתו שעוד לפני כל מחווה הומאניטרית, המעשה ההגון הפשוט כלפי חקלאים פלסטיניים הוא להפסיק להתנחל על אדמתם הפרטית.

מרשק נימק את יוזמות ההתנחלות של התנועה הקיבוצית בבקעה "במטרה לשמר את אדמות המדינה בידי יהודים ולהעניק ביטחון למתיישבים הנמצאים במקום, בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית." קשה לחשוב על ניסוח הולם יותר לטשטוש הגבולות הגמור בין האקט הבטחוני, האקט החקלאי והאקט הטרנספריסטי הפשוט ("בידי יהודים"). כדאי גם לשים לב לשקר הנוח כאילו כל אדמות הקיבוצים בבקעת הירדן הן אדמות מדינה ולא אדמות פרטיות פלסטיניות (וזאת אפילו מבלי להיכנס לתעלולים המשפטיים בהכרזת אדמות מדינה בשטחים).

אבל ההערה של מרשק פותחת פתח לדיון מעניין: מי משרת את מי בשטחים – הצבא את המתנחלים או המתנחלים את הצבא? המתנחלים משרתים את הצבא במידה שהם ונכסיהם מייצרים תעסוקה ומשימות בטחוניות למכביר. כשמדובר בהתנחלויות של גוש אמונים, הדעה המקובלת היא שהצבא מצידו משרת את אידאולוגית ארץ ישראל השלמה. אבל כשמדובר בהתנחלויות קיבוצים ומושבים – איזו אידאולוגיה משרת הצבא?

התשובה היא שהוא משרת את האידאולוגיה של זמננו: אידאולוגית הכסף והרווח.

צה"ל פורשׂ רשת ביטחון להון

אם כבר עולה בקעת הירדן לכותרות, זה בשני הקשרים. האחד, נסיונות פיגוע (כמעט תמיד – נגד החיילים במחסום, מה שמוכיח שהמחסומים מייצרים טרור), והשני – השערות והדלפות בדבר מעמדה בהסדר הקבע עם הפלסטינים. זהו טקס פולחני קבוע, וכולם ממלאים בו את תפקידם בצייתנות, ממשלה אחר ממשלה. נפתח סבב שיחות עם הפלסטינים; נושא הגבול המזרחי עולה לדיון, הנציגים הישראלים מציגים עמדה מעורפלת; מתנחלי הבקעה, שעוקבים בדריכות, נעמדים על רגליהם האחוריות; אישיות פוליטית בכירה נשלחת ל"סיור בבקעה", במהלכה היא משחררת הכרזות מאיימות-מרגיעות, בנוסח "מדינת ישראל לעולם לא תיסוג מבקעת הירדן"; וכולם נרגעים, עד הסבב הבא.

רק לפני שנה, בשיחות עם הפלסטינים בעמאן, הודלף שישראל דרשה נוכחות צבאית על הירדן ללא ריבונות בבקעה; מיד לאחר מכן ההדלפה הוכחשה. זה הספיק; מחול השדים הרגיל יצא לדרכו, ושוב נדחקו והועלמו מסדר היום הציבורי השאלות המהותיות. מותר לחשוד שגם בין מתנחלי הבקעה יש כאלה שנושמים לרווחה בכל פעם שעולה האפשרות "לסגת מבקעת הירדן"; הם הרי יודעים שמדובר במסך עשן, שמאחוריו הם יכולים להקים עוד חממה ולטעת עוד מטע, בעידודה הנמרץ של הממשלה. כל ממשלה שהיא.

הברברת על הריבונות העתידית בבקעה מסיחה את הדעת מן המציאות העכשווית שם. כשיד אחת משרטטת מפות, היד השניה פנויה להפקיע אדמות. ישנם אפילו מי שמוכנים לסלוח לאפרטהייד היהודי שבבקעה בשמה של איזו אוטופיה הזויה שתתממש בעתיד הרחוק – "במילא נספח את הבקעה, זה ידוע, אז למה לדאוג?". או אולי דווקא להיפך: "במילא ניסוג משם, זה ידוע, אז למה לדאוג?". זהו הלך מחשבה שרק עם של אדונים יכול להחזיק בו בטבעיות. שהרי אין שום קשר בין ריבונות לזכויות אדם וזכויות אזרח; כל ריבון מחוייב לשמור על זכויות הנתונים לשליטתו באופן שוויוני, בלי קשר לזיקתם האתנית. כבר 45 שנה שתושבי הבקעה סובלים תחת מגף הכיבוש הישראלי, וב-7 השנים האחרונות הם נתונים למדיניות אכזרית של נישול, רישוש וייבוש. שום הסדר מדיני עתידי, אם יבוא, לא מצדיק את המדיניות הזאת. בין אם יהפכו הפלסטינים בבקעה לאזרחים שווי זכויות ובין אם תיכון שם ריבונות פלסטינית, כרגע מדובר ב-80 אלף איש שישראל יורדת לחייהם על בסיס יומיומי. לא נראה שהם מעניינים אף מפלגת שמאל בישראל, עדות נוספת לנתק בין השמאל המפלגתי לבין הסוגיות שאמורות להעסיק אותו.

חוט מקשר אחד עובר בכל הפרשיות שנסקרו כאן, והוא תפקידו המעוות, הפרברטי, של צה"ל כמי שמבטיח את האינטרסים הכלכליים של התנחלויות הבקעה. כל משטר המחסומים המופרך מיועד לעודד ולזרז את נטישתם של תושבי הבקעה הפלסטיניים; כמה פעמים יכול אדם פלסטיני לראות את ביתו נהרס, להתפנות שוב ושוב מביתו לטובת תרגילי צבא בכפר שלו, לקנות מים במחיר גבוה פי 3 ממה שמשלמים שכניו היהודים, לראות בעיניים כלות את המטעים הפורחים בהתנחלויות על אדמתו הפרטית, להתעכב שעות במחסום פנימי בבקעה בלי כל היגיון או הסבר – עד שיישבר ויהגר למקום אחר? דילול האוכלוסיה הפלסטינית משרת את התפשטות ההתנחלויות: עוד קרקע פנויה, ופחות סיכוי שיימצא באזור הבעלים החוקיים של הקרקע, שעלול עוד להטריח את הרשויות בתביעה משפטית.

רצועת 151 שעל גאון הירדן היא שטח עצום, כ-170 אלף דונם, פורה במיוחד, שמוגדר שטח צבאי סגור (בסך הכל, כ-56% משטח הבקעה מוגדרים כך); כף רגל פלסטינית לא יכולה לדרוך שם, למרות שכשליש מן השטח הזה רשום בטאבו כקרקע פלסטינית פרטית. באין מפרע, המתנחלים נוטעים שם עוד ועוד דונמים של תמרים וקוצרים רווחים נאים, כל זה בחסות השמירה ההדוקה של צה"ל. למעשה, קיבלו מתנחלי הבקעה סידור אבטחה חלומי, שכל בעל מטע או פרדס בתחומי הקו הירוק יתקנא בו: הגנה הקפית רצופה על הגידולים שלהם, חינם אין כסף. המפתחות לגדר שוכנים לבטח בכיסם.

הרווחיות העצומה של גידולי התמרים, השוק העולמי למזון אורגני הגדל כל הזמן, מבטיחים שלא רק המתנחלים אלא גם מערך שלם של שינוע, שיווק וייצוא מרוויח מהמשך הישיבה בבקעה. זהו המנגנון המוכר של רווחי הכיבוש, שמתפזרים בכל אגפי החברה הישראלית, משני צידי הקו הירוק, ושמים ללעג את האמונה התמימה כאילו "כולנו מפסידים מהכיבוש". המעורבות הגדלה והולכת של הצבא כרשת הביטחון הפיננסית של פרוייקט ההתנחלויות רק מבהירה עד כמה חזקה אחיזת-הצבתות ההדדית הזאת, בין כלכלת ההתנחלויות לכלכלת הביטחון: כל מטע חדש בבקעה מצדיק עוד כוחות שיטור ואבטחה, שמצדיקים עוד תוספת לתקציב הביטחון, שמאפשרת עוד צמיחה בכלכלת הביטחון, כלומר עוד תעסוקה ורווח לאזרחי ישראל; וכל תוספת למערך השיטור והאבטחה מאפשרת עוד בטחונות להון הכלכלי שמושקע בהתנחלויות, ולכן עוד צמיחה בכלכלת ההתנחלויות, ועוד פיזור רווחים בין יותר ויותר ישראלים.

מעטים מאד בפוליטיקה הישראלית מודעים לחוזקו של הקשר הגורדי הזה, ומעטים עוד יותר מעזים בכלל לקרוא עליו תיגר. אבל זהו המסד האמיתי של הכיבוש, הסיבה העמוקה לכך שהפך ממצב זמני למצב קבע, ועל כן התרתו של הקשר הזה היא המשימה העליונה של כל שוחרי השלום והשוויון בישראל.

[תודה מיוחדת לפעילות "מחסום ווטש" על ריכוז המידע על מחסומי הבקעה ולדרור אטקס על ריכוז נתוני הקרקעות ברצועת 151]


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, בקעת הירדן, גזענות, התנחלויות, חוקי הכיבוש, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

הריסות בתים: רעש הרקע הקבוע של הציונות

כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.

ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.

ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?

כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.

* * *

"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)

* * *

להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.

* * *

מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה את ביתו של ראפעת עיסאווי, כאמצעי לחץ על אחיו סאמר, שובת הרעב. עיסאוויה, 4 לינואר 2013. צילום: שירז גרינבאום


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה 36 איש ללא מחסה. אום אל-ח'יר ודרום הר חברון, 14 לינואר 2013. צילום: קרן מנור


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אל-רג'אבי. 15 לינואר 2013. צילום: מחפוז אבו-טורק, APA Images

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אל-רג'אבי. 15 לינואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: מחפוז אבו-טורק, APA Images


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה 70 מבנים וזרקה מספר לא ידוע של נפשות ללא מחסה. 17 לינואר, חמאם אל-מליח, בקעת הירדן. צילום: אחמד אל-באז


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה 55 מבנים וזרקה 187 איש ללא מחסה. אל-מייתה, בקעת הירדן, 20 לינואר 2013. צילום: קרן מנור


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב 30 איש. 5 בפברואר 2013. צילום: WAFA

מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב 30 איש. 5 בפברואר 2013, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: WAFA


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אבו-סאפא וזרקה 12 איש לרחוב. 18 לפברואר, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: PNN

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת אבו-סאפא וזרקה 12 איש לרחוב. 18 לפברואר, בית חנינא, מזרח ירושלים. צילום: PNN


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה מסעדה. בית ג'אלה, 18 לאפריל 2013. צילום: אן פאק


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה חלקים מבית משפחת ג'רדאת. א-טור, מזרח ירושלים, 24 לאפריל 2013. צילום: ריאן רודריק ביילר


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה את בית משפחת סבאח וזרקה לרחוב שני הורים וחמישה ילדים. מחנה שועפאט, 20 למאי 2013. צילום: טלי מאייר


Image may be NSFW.
Clik here to view.

מדינת ישראל הרסה 15 מבנים וזרקה מביתם עשרות בדואים. כפר עתיר, 21 במאי 2013. צילום: אורן זיו


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב חמש משפחות. ג'בל מוכאבר, מזרח ירושלים, 21 למאי 2013. צילום: אחמד ג'רבלי, AFP

מדינת ישראל הרסה שני בתים וזרקה לרחוב חמש משפחות. ג'בל מוכאבר, מזרח ירושלים, 21 למאי 2013. צילום: אחמד ג'רבלי, AFP


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מדינת ישראל הרסה שתי דירות של משפחת אל-סלאימה וזרקה 13 איש לרחוב. בית חנינא, מזרח ירושלים, 29 למאי 2013. צילום: לזאר סימיינוב

מדינת ישראל הרסה שתי דירות של משפחת אל-סלאימה וזרקה 13 איש לרחוב. בית חנינא, מזרח ירושלים, 29 למאי 2013. צילום: לזאר סימיינוב


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה לרחוב למעלה מ-40 איש. כפר אל-נועימה, בקעת הירדן, 4 ליוני 2013. צילום: AFP

מדינת ישראל הרסה 4 בתים וזרקה לרחוב למעלה מ-40 איש. כפר אל-נועימה, בקעת הירדן, 4 ליוני 2013. צילום: AFP

* * *

בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.

בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.

נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.

מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.

37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.

מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.

כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית  עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.

בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.

ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.

180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.

בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה  1.7% בלבד.

מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.

* * *

ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.

>

* * *

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').


Filed under: שוטף Tagged: בדואים, בקעת הירדן, טרנספר, מזרח ירושלים, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

גירוש הבדואים מחבל הבשור (פוסט אורח)

דן גזית, בן 76, הוא ארכיאולוג בן קיבוץ גבולות, שפעל רבות לגילוי ושימור ההסטוריה העתיקה של חבל הבשור. על ממצאיו הארכיאולוגיים ועל ההסטוריה של הנגב בכללותו הוא נוהג לכתוב בטור קבוע שיש לו ב"ככה זה", עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול. בגיליון 104 של העיתון (אוגוסט 2012), באופן חריג, הפנה גזית את מבטו אל ההסטוריה הקרובה של סביבתו הקרובה – אירועי מלחמת העצמאות וגורלם של הבדואים בנגב בשנים 1948-1952. המאמר המרתק שהוא כתב מובא לפניכם.

בימים אלה, כשקרוב ל-40 אלף בדואים נתונים בסכנת עקירה מבתיהם בעקבות תכנית פראוור-בגין, כשתועמלנים מטעם השלטון והתקשורת מפיצים כזבים על "פלישת הבדואים לאדמות לאום", חשוב לשמוע את העובדות ההסטוריות, דווקא מפי מומחה שחי באזור שנים רבות. יש להניח שהעובדות האלו ידועות לישראלים רבים שחיו ופעלו בנגב בשנות ה-50' אך מעדיפים לשכוח אותן (למחקר הסטורי מאיר עיניים על המדיניות הישראלית כלפי הבדואים בשנות המדינה הראשונות, ראו כאן). בעיצומו של מבצע הגירוש של שבט אל-עראקיב מאזור רהט, בסוף שנת 1951, הסביר המושל הצבאי של הנגב, מיכאל הנגבי, שהסיבות לגירוש אינן רק בטחוניות אלא גם כלכליות: "הבדואים חולשים באזור הנ"ל על שטח של כ-100,000 דונם אדמה פוריה, דבר אשר מהווה גורם מפריע לתכנון התיישבות יותר צפופה של האזור ובולם את אפשרויות פיתוחו." הדברים כאילו נכתבו היום בידי פקידי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.

גזית מזכיר לנו שצה"ל גירש 12 שבטים בדואים מעבר לגבולות ישראל, כולל שבטים ידידותיים; שאדמות השלל, 2 מליון דונם מנחלות הבדואים, חולקו מיד בין יישובי הנגב היהודים, ואלה העסיקו את בעלי האדמות לשעבר כ"אריסים"; שקיבוצי הנגב בזזו עדרי צאן וחרשו אדמות של בדואים בעידוד צה"ל; שבעיריית באר שבע המנדטורית שכן ארכיון ובו כל הסדרי הבעלות של הבדואים באזור; ושהסיבה העיקרית לכך שהבדואים מתקשים בבתי המשפט הישראליים להוכיח את בעלותם על קרקעות שעליהן ישבו עוד מן התקופה העות'ומאנית, היא שלאחר כיבוש באר שבע הרשויות הישראליות דאגו "לאבד" את תכולת הארכיון הזה במהלך העברתו לגנזך המדינה. מדינת ישראל, שב-1948 העלימה את הסדרי הבעלות של הבדואים על נחלותיהם בנגב, מגרשת אותם כיום מעל אדמתם בטענה שאין להם מסמכי בעלות רשמיים.

אני מודה לדן גזית על האישור לפרסם את המאמר בבלוג.

* * *

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר:
גירוש הבדואים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות

דן גזית

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, אחרי 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות, אינני "פוסט-ציוני", אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדויקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת. על אודות חוקות קרקע ותביעות בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדואי חבל הבשור: חלקם היה עוין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסוימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5,000 בדואים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 7-8 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.

במקביל, שבה לנחלותיה רבבת בדואים שנסה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדואים אלה איחרו: בהיעדרם נערך מפקד אוכלוסין והם הוכרזו "נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיה.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדואים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי אימונים של הצבא ויישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

כבר בשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע "יואב" (21.10.1948), גורשו מעבר לגבול כל הבדואים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב לה עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירוש השתתפו יחידות דרוזיות.

עם תום הקרבות חולקו 2 מיליון דונמים מנחלות הבדואים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר מאוחר יותר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסוּת.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות, עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גניבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדואים ממטה העזאזמה אחראים לסדרת מיקושים בנגב המערבי שבה נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארה"ב והאו"ם – נהרגו 13 בדואים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדואים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

 כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישנה בלתי-כתובה מחודש יוני 1948, כי בכל מפגש "חשוד" עם בדואים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מדי פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדואים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדואים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדואים – הכל באישור צה"ל ובעידודו.

יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדואים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדואים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הסדר טאבו וקושאנים, שכן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הסדרי הבעלות והחזקות המוסכמים של הבדואים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה אירע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.1948). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'ומאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהיא, לפי כל חוקי קרקעות שהם, על אדמות המריבה (חלק מהאי-הסכמה במשפט היה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל קבע); הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמנהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50 אלף ש"ח).


Filed under: שוטף Tagged: אימי השלטון, בדואים, חוקי הכיבוש, טרנספר, נישול, פוסטים אורחים Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

מסע אל לב האפלה של משטר ההיתרים

בחודש שעבר פירסם "המוקד להגנת הפרט" את "משטר ההיתרים", דו"ח מדהים בגילוים וברמת הפרטנות שלו על היקום המקביל שיצרה ישראל ב"מרחב התפר". עיקר המידע בדו"ח נאסף מדו"חות של האו"ם (המשרד לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA) ומתשובות המדינה ל-76 עתירות לבג"ץ שהגיש המוקד סביב משטר ההיתרים במרוצת השנים. כצפוי, עבר הדו"ח באפס כיסוי תקשורתי.

25 התחנות הבאות במסע אל ארץ ההיתרים נלקחו מתוך הדו"ח הזה. תחנות ההתרעננות שפזורות ביניהן לקוחות ממקורות שיצוינו בשמם.

* * *

1. "מרחב התפר" – שטחי הגדה המערבית שסופחו דה-פקטו לישראל על ידי חומת ההפרדה. כיום חיים 7,500 פלסטינים במרחב התפר, כלואים בין החומה לקו הירוק. עם השלמת החומה, יגיע מספרם ל-30,000. מרחב התפר הכולל יפקיע 9.4% משטחי הגדה.

2. למעלה ממחצית האדמות במרחב התפר הן קרקעות פלסטיניות פרטיות שהופקעו מתושבים המתגוררים ממזרח לחומה.

3. כדי להיכנס למרחב התפר, הפלסטינים נזקקים להוציא היתרים מיוחדים. יתירה מזאת, גם תושבי הקבע של הכפרים במרחב התפר צריכים להוציא היתר שמאשר להם להמשיך לחיות על אדמתם מימים ימימה. בניגוד לעקרון המשפטי שקובע כי אדם זכאי להימצא בכל מקום בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על הרשות, במרחב התפר המצב הפוך: אף אדם אינו זכאי להימצא בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על האדם עצמו.

4. תיקון: על הפלסטיני, לא על האדם. משטר ההיתרים במרחב התפר מונהג על בסיס אתני. ישראלים ותיירים יכולים לנוע בחופשיות מתוך ואל תוך האזור.

* * *

"מדינת ישראל רואה במשטר ההיתרים משטר של פריבלגיות… בניגוד למשטר של זכויות, שכאמור מחייב את המדינה להימנע מפגיעה בזכויות של הפרט ואף לפעול למען הגשמתן, במשטר של פריבלגיות הריבון יכול להעניק שירות לאוכלוסיות מסוימות (או למנוע אותו מהן) במסגרת החלטה מינהלית כפררוגטיבה של המדינה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, יעל ברדה, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 89).

* * *

5. "הנסיבות החריגות" שמתירות שהות במרחב התפר מחולקות ל-13 קטגוריות, שמייצרות 13 סוגי היתרים: תעודת תושב קבע, היתר חקלאי קבוע, היתר חקלאי זמני, היתר מסחר, היתר תעסוקה, היתר צרכים אישיים, היתר עובד הוראה, היתר עובד ארגון בינלאומי, היתר עובד הרשות הפלסטינית, היתר עובד תשתית, היתר צוות רפואה, היתר תלמיד והיתר קטין.

6. המלים "תושב קבע" ו"חקלאי קבוע" מטעות: כל ההיתרים במרחב התפר זמניים. רובם ניתנים ל-3 חודשים וההיתר הממושך ביותר ניתן לשנתיים. כפלסטיני, מצבך במרחב התפר תמיד זמני, גם אם שם נולדת או עבדת כל חייך. בנוסף, פקידי המנהל בולשים אחריך ועלולים להכניסך לרשימת "חשד לאיבוד זיקה למרחב התפר" – שם קוד לרשימת טרנספר המשמשת לשלילת תעודות תושב.

7. אין לעשות שימוש בהיתר שהוצא לצורך אחד למטרות צורך אחר. מי שקיבל היתר לעבודה חקלאית במרחב התפר איננו יכול להשתמש בו כדי להגיע לאירוע משפחתי; עליו להוציא "היתר צרכים אישיים" מיוחד. מי שקיבל היתר כ"עובד תשתית" אינו יכול להשתמש בו כדי לעסוק במסחר; וכן הלאה והלאה. יתירה מזאת, הצבא אינו מטפל ביותר מבקשה אחת של תושב פלסטיני בכל זמן נתון. כך יוצא שבמרחב התפר אין אפשרות אמיתית לקיים חיים אורגניים, רב-ממדיים, אלא לכל היותר לפרוש אותם לשרשרת של אירועים מנותקים בזמן.

* * *

"מנקודת המבט של המודל הקולוניאלי, האיחוד בין המנגנון הבטחוני לבין המנגנון האזרחי רצוי דווקא, שכן הוא מאפשר גמישות מינהלית וייצור חריגים על בסיסי יומיומי בשל מצבי החירום הבטחוניים, עד שגם השיקולים האזרחיים עוברים למתכונת של תגובה לחירום." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 90).

* * *

8. הצבא אינו מוציא היתר חקלאי לבעלים משותפים על חלקות קרקע. הראשון יקבל היתר, השאר יסורבו. הדרך היחידה שלהם להיכנס לאדמתם היא לבקש היתר תעסוקה, כ"פועלים זמניים" שמועסקים על ידי הבעלים הראשון. לשם כך עליהם להציג חוזה העסקה. הפלסטינים נאלצים לחתום על חוזי העסקה עם הוריהם, ילדיהם ואחיהם.

9. מספר הפלסטינים המחזיק בהיתרים יורד בהדרגה, בעוד שמספר ההיתרים נותר ברמה אחידה. הסיבה היא שתוקפם של ההיתרים הולך ומתקצר; מ-2007 ועד 2010 ירד שיעור ההיתרים שניתנו לשנתיים מ-23% ל-7% מכלל ההיתרים.


Image may be NSFW.
Clik here to view.
מקור: "הארץ"

מקור: "הארץ"


* * *

"המאפיין של הגמישות הניהולית במשטר ההיתרים היא שדווקא בזבוז המשאבים והחיכוך המינהלי התדיר הכרוך במתן היתרים לעבודה בישראל מביאים לשתי תוצאות רצויות למערכת הממשלתית: יצירת תלות של האוכלוסיה במערכת האדמניסטרטיבית כדי לכונן ולשמר מרחב של שליטה ופיקוח; ומניעת כניסתם של פלסטינים מהגדה לישראל." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 88).

* * *

10. כתוצאה מתוקפם הקצר של ההיתרים, הקושי לחדשם בזמן, והעיכובים שנגרמים במחסומים הישראליים, האדמות החקלאיות במרחב התפר אינן מעובדות באופן סדיר. חממות פורקו, גידולים כמו עצי הדר ושקדים נזנחו, ונותרו בעיקר עצי זית, שההכנסה מהם נמוכה יותר. עקב הקשיים להגיע לחלקות ירד גם יבול עצי הזית ב-60% לעומת היבול מצידה המזרחי של הגדר. בקצרה, משטר ההיתרים הפך את מרחב התפר לאזור התרוששות כלכלית.

11. להלן מעגל חייו ומותו של "היתר": הגשת בקשה בלשכת התיאום והקישור הפלסטינית –> העברה למת"ק (מנהלת התיאום והקישור) הישראלי –> מתן היתר, דחייה פרוצדוראלית על הסף או סירוב –> במקרה של סירוב, הגשת ערר למת"ק הישראלי –> זימון לוועדת שימוע –> מתן היתר או סירוב –> במקרה של סירוב, עתירה לבג"ץ.

12. כל שלב בשרשרת מועד לפורענות. פעמים רבות מוגשת אותה הבקשה שוב ושוב, כי המת"ק הישראלי טוען ש"לא הועברה בקשה". זמן העיכוב בין לשכת התיאום והקישור הפלסטינית (הפועלת כמתווכת בלבד) לבין המת"ק הישראלי אינו ידוע. לתושב הפלסטיני אין כל דרך לדעת איפה עומד הטיפול בבקשתו, האם היא בכלל הגיעה ליעדה או לא, האם חסרים מסמכים וכו'. לא פעם הבקשה מסורבת מבלי שנמסרת הודעה למבקש. העיכוב הזה גורלי, שכן מי שאינו מגיש ערר בתקופה קצובה לאחר הסירוב חייב להמתין עוד חצי שנה עד להגשת ערר מחודש. גם הגשת הערר כרוכה בסיכון: הצבא אינו מנפיק אישור כתוב שהערר הוגש ובכך מקשה על המערער להוכיח שאכן הוגש ערר. גם אם תזומן לוועדת שימוע בעקבות הערר, אין שום ערובה שהזימון יגיע בזמן; פלסטינים רבים לא הגיעו לשימוע פשוט כי לא קיבלו הודעה. כמובן שמי שלא מגיע לשימוע, כמוהו כמי שלא הגיש ערר: הסירוב מוארך אוטומטית לחצי שנה.

* * *

בטירה פועל הטלפון היטב, אין ספק; אומרים שמטלפנים שם בלי הרף, והדבר מזרז, כמובן, את העבודה. טילפון בלתי פוסק זה נשמע כאן בטלפונים המקומיים כקול איוושה וזימרה, ודאי גם אתה שמעת. והנה איוושה וזימרה זו היא הדבר היחידי הנכון והמהימן שמוסרים לנו הטלפונים המקומיים, כל השאר שקר וכזב. אין קיים קשר טלפוני מסוים עם הטירה, אין מרכזיה שתעביר את שיחותינו; שעה שמטלפנים מכאן לטירה, מצלצלים שם כל הטלפונים במחלקות התחתונות, או יותר נכון, היו מצלצלים, אילולא היו מנגנוני הצלצול – וזאת אני יודע בוודאות – מנותקים שם כמעט כולם. אלא שמדי פעם מרגיש איזה פקיד מיוגע בצורך להתבדר קצת, בייחוד בשעות הערב או הלילה, והוא מחבר את המנגנון; ואז מתקבלת כאן תשובה, אך תשובה שאינה אלא הלצה. ומה הפלא? על דעת מי יעלה שמותר לו לצלצל באיזה עניין של מה בכך, המטריד אותו אישית, בתוך כל העבודה החשובה, המתנהלת שם בלי הרף בדהרה מטורפת?" (הטירה, פרנץ קפקא, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1972, עמ' 72).

* * *

13. כ-30% מבקשות ההיתרים אינן מאושרות. או שהצבא מכחיש שהבקשה הועברה, או שהמבקש, לטענת הצבא, לא "הוכיח צורך" להיכנס או לשהות במרחב התפר, או שקיים מידע בטחוני נגד המבקש. בכל המקרים – הסירוב אינו מנומק ואפילו אינו נמסר בכתב.

14. הצבא דורש ממבקשי ההיתרים להציג לו מסמכים שברובם נמצאים ממילא במאגרי הנתונים שלו (בעלות על קרקעות, תשלומי אגרות, וכו'). לעתים קרובות המסמך שנדרש נמצא במשרדי המנהל האזרחי. התושב הפלסטיני נאלץ להגיע למשרדים (תהליך שמגבלות התנועה – אותן מגבלות עצמן שההיתר המיוחל אמור להבקיע – מכבידות עליו מאד), לצלם את המסמך המבוקש, לקחת אותו אל לשכת התיאום והקישור הפלסטינית, רק כדי שזו תחזיר אותו למנהל האזרחי.

15. להלכה, אין צורך בכל המסמכים כדי לחדש היתר שכבר ניתן בעבר. בפועל, בקשה שמגיעה לידי הצבא לאחר שפג תוקפו של ההיתר הקודם מוגדרת "בקשה חדשה" ויש לצרף אליה את כל המסמכים.

16. דא עקא, במשך תקופה ארוכה סירב המת"ק הישראלי לקבל בקשות להיתרים לפני שפג תוקפו של ההיתר הקיים. כך נוצרו תקופות ביניים ממושכות בין היתר אחד למשנהו, שבמהלכן נמנעת כניסה למרחב התפר (שדות הוזנחו, אירועים משפחתיים נדחו). לפני שנתיים הסכים הצבא לקבל בקשות לחידוש היתרים שלושה שבועות לפני שפג תוקפם – פרק זמן קצר להחריד במונחי הביורקרטיה של המנהל, שאינו מאפשר רציפות בין היתר אחד למשנהו.

17. בעקבות עתירה לבג"ץ באפריל 2011, הצבא עידכן את הוראותיו וקבע שבקשות להיתר של מי שאינו מתגורר במרחב התפר יוכרעו בתוך 14 יום. בדיקה של 195 הבקשות שהוגשו במחצית הראשונה של 2012 העלתה שהצבא עמד בלוח הזמנים שהוא קבע לעצמו רק ב-7% מהן.

* * *

"וכאן אני מגיע לתכונה המיוחדת למנגנון הרשות שלנו. עם דייקנותו הוא מצטיין גם ברגישות קיצונית. לאחר שכבר שקלו באיזה עניין ימים רבים מאד ועדיין לא נסתיימו הדיונים, יש ובאיזה מקום שאין לחזותו מראש וגם אין לגלותו בדיעבד, מבריק פתאום כברק איזה הסדר, המביא את הפרשה לסיומה בדרך נאותה על-פי-רוב, אך שרירותית. למה הדבר דומה, כאילו מנגנון הרשות אינו יכול עוד לעמוד במתח, בהתגרות שמתגרה בו אותו עניין, הפעוט אולי כשלעצמו, במשך שנים רבות, והוא מגיע לכלל החלטה מעצמו, בלי עזרת הפקידים. למעשה, לא התחולל שום נס, כמובן, ואין ספק שפקיד פלוני העלה את ההסדר על הכתב, או הגיע לכלל החלטה שלא בכתב, אך מכל מקום אין לקבוע – לפחות מאצלנו, מכאן, ואפילו מן הלשכה הראשית – מיהו הפקיד שהכריע ומאילו טעמים הכריע כדרך שהכריע. רק משרדי הפיקוח בודקים וקובעים את הדבר כעבור ימים רבים; אך לנו לא יוודע הדבר לעולם, ובאותו שלב גם לא יהיה איש מעוניין בכך. כאמור, החלטות אלה הן נאותות על-פי-רוב, מה שמפריע כאן הוא רק זה, שמטבע הדברים שומעים על ההחלטות האלה באיחור, ובינתיים מוסיפים לדון בלהט בעניינים שכבר הוכרע בהם מזמן." (הטירה, עמ' 68).

* * *

18. כל הליכי בקשת ההיתר, הערר והשימוע נפרשים בחוברת בת 60 עמודים, "קבוצת פקודות קבע מרחב התפר" (קפ"ק). אף שהקפ"ק נועד לשימוש האוכלוסיה הפלסטינית, הוא כתוב בעברית ולא בערבית, ומנוסח בשפה משפטית לא נהירה.

19. במת"ק יושבים לא רק פקידי המנהל אלא גם אנשי שב"כ. פלסטינים המגיעים להגיע ערר מוצאים עצמם מופנים אל איש שב"כ שמפעיל עליהם לחץ להפוך למשת"פים. מי שמסרב יכול לצפות לכך שיקבל היתר רק אחרי חודשים ארוכים, אם בכלל. הדילמה הזאת מרחיקה פלסטינים רבים מעצם הניסיון לערער על החלטת סירוב: בשנים 2007-2010 זומנו פחות מ-3% ממסורבי ההיתרים לוועדות השימוע של הערר.

20. הגשת בקשה, סורבת, הגשת ערר, זומנת לוועדת שימוע – מה אז? לפעמים הוועדה מחליטה לקיים סיור שטח בקרקע לפני קבלת ההחלטה. עד שהסיור יתקיים יכולה לעבור חצי שנה – עוד חצי שנה של עיכוב במתן ההיתר. הקפ"ק קובע שבתקופה זו יש לספק למבקש היתר "זמני" (כאילו יש היתר מסוג אחר) לשלושה חודשים. בפועל, היתרים זמניים כאלה ניתנים לעתים רחוקות. גם כשהם ניתנים, הם כל כך זמניים שיש לחדשם בתכיפות. אם כך – בזמן ההמתנה להיתר ה"לא-זמני" (שממילא אורכו לא יעלה על 6 חודשים ברוב המכריע של המקרים) יש להתעסק בהוצאת היתרים קצרי-מועד ולחדשם שוב ושוב.

* * *

"כאשר לא ניתן לאתר את הריבון אין גם אפשרות לערער על הכרעותיו, להכיר את דפוסי החלטותיו ולהיערך על פיהן או להביא לשינוין. עם זאת, כיוון שמדובר במצב חירום תמידי, הכוח הריבוני נמצא כמעט בכל הכרעה אף שכאמור לא ניתן להצביע עליו כאחראי לאותה הכרעה. מבחינת המנגנון השלטוני השליטה הפרסונלית עדיפה על מדיניות ברורה, שכן אפשר לשנותה בכל עת ללא צורך במערכת חוקית מסודרת של קבלת החלטות, על כל הסרבול הכרוך בה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 111).

* * *

21. תושבי מרחב התפר הפכו לפסולי חיתון מטעמים ביורוקרטיים. מי שמתחתן איתם אינו יכול להשיג היתר שהיה קבוע (רק מתי מעט מקבלים היתר "תושב קבע" שגם הוא, כזכור, תקף רק לשנתיים). תושב מרחב התפר שיעבור להתגורר עם בן/בת זוגו מחוצה לו – "יאבד זיקה", כהגדרת הצבא, למרחב התפר, ובכך גם יאבד את היתר השהיה שלו שם.

22. הלוּפ: בני זוג מאזור ג'נין נישאו בתחילת נובמבר 2009. המרחק בין בתיהם היה פחות מקילומטר, אך חצצה ביניהם חומת ההפרדה. הגבר הגיש בקשה לקבלת "תעודת תושב קבע חדש במרחב התפר". הבקשה סורבה בנימוק – "המבקש איננו תושב קבע".

23. בפברואר 2004, בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה לבג"ץ, הוכרז כי לחקלאים פלסטיניים תותר כניסה חופשית למרחב התפר "במעברים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע". זאת היתה הבטחה ריקה. עשרות שערים מוצבים על גבול מרחב התפר; רק שניים מהם פתוחים ברציפות. לא במקרה, אלה השניים היחידים שמשרתים גם מתנחלים.

24. כל היתר, מכל סוג שהוא, שהושג אחרי עמל רב או מועט – ניתן להחרמה מיידית. קצין צה"ל שניצב במחסום ומחליט שבעל ההיתר חרג מן התנאים שנקבעו בהיתר, רשאי להחרימו במקום. על ההחרמה אין כל ביקורת שיפוטית; לעתים קרובות, בעל ההיתר המוחרם אינו מקבל מסמך שמעיד על ההחרמה, ואפשרות הגשת הערר אינה מוצגת בפניו.

25. מרחב התפר נסגר לתנועת פלסטינים בשנת 2002, אז הונהג בו משטר ההיתרים. באפריל 2011 דחה בית המשפט העליון את העתירות העקרוניות נגדו וקבע כי מדובר ב"מצב חולף תלוי מציאות זמנית קשה". כבר עשר שנים שהמצב אינו חולף, אף כי המציאות הקשה נעוצה בו-עצמו.

* * *

כמה אמיתות יסוד

בניגוד למיתוס הרווח, משטר ההיתרים בכלל שטחי הגדה המערבית לא הונהג בתגובה על גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, אלא שלוש שנים קודם לכן, בינואר 1991. מגבלות התנועה החמורות, שיצרו הפרדה דה-פקטו בין אוכלוסיות פלסטינות, הכינו את הקרקע להסכמי אוסלו, שהגיון ההפרדה עמד בבסיסם. בדיקה שנערכה ב-2011 חשפה כי המנהל האזרחי מוציא 101 סוגים שונים של היתרי כניסה לישראל.

"מרחב התפר" הוא מפלצת ביורוקרטית שהיתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית מיומה הראשון. הוא תולדה של תאוות הסיפוח הישראלית וההחלטה להציב את חומת ההפרדה ממזרח לקו הירוק. כך קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בפסיקתו ב-9 ליולי 2004, סעיפים 141 ו-163:

"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

המטרה הסופית של משטר ההיתרים במרחב התפר, בדומה למגבלות התנועה והבנייה בבקעת הירדן, היא דילול הדרגתי של האוכלוסיה הפלסטינית הילידית ופינוי אדמותיה לטובת ההתנחלויות הישראליות. השיטה: שלילת תושבות קבע (טרנספר כפוי), מניעת פיתוח חקלאי וכלכלי, ריסוק המבנה הקהילתי וקשרי משפחה, והפיכת היומיום לסיוט ביורקרטי שלבסוף ימאיס את החיים על תושבי האזור ואלה ינטשו אותו – טרנספר מרצון שישלים את הטרנספר הכפוי.

* * *

"לפיכך, יום אחד, כשלא הקפיד לפקוח עין, יש שהיה הולך שולל – אף שהרשות האירה לו פנים ואף שמילא בקפדנות את החובות הרשמיות הקלות עד גוזמא – אחרי אותות החסד שנטתה לו למראית-עין וחי את שאר חייו בחוסר זהירות עד כדי כך, שהיה מתמוטט כאן ונופל, והרשות, עדיין ברוך ובחביבות ועל כורחה כביכול, אך בשם איזו תקנה ציבורית לא ידועה לו, היתה נאלצת לבוא ולסלקו מן הדרך" (הטירה, עמ' 58).


תויק תחת:שוטף Tagged: אימי השלטון, חומת ההפרדה, חוקי הכיבוש, טרנספר, משפט בינלאומי Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

שטח אש 918: שמונה דרכים לאיית "טרנספר"

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

שטח אש 918 תחום בצהוב. לחצו להגדלה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

Image may be NSFW.
Clik here to view.
תצלום שמוכיח שמגורי הקבע של שר הביטחון הם במוזיאון "יד ושם". צילום: אריאל חרמוני

תצלום שמוכיח שמגורי הקבע של שר הביטחון הם במוזיאון "יד ושם". צילום: אריאל חרמוני

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: [...] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.


תויק תחת:שוטף Tagged: אימי השלטון, בדואים, חוקי הכיבוש, טרנספר, משפט בינלאומי, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

ח'ירבת סוסיא תיהרס כליל כדי להעשיר את אופקיהם של תושביה

הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.

בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.

ובלשון הרשות המצוחצחת:

"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…

"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."

הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?

ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".

עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.

ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא

הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
susiya map 1

בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.

כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.

[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].

אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר  ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.

אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות"  (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.

אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

ילדים, ציבעו את "עיזי" בצבעים עליזים, היפכו אותה לרעולת-פנים וציירו אלה ביד שלה, שתיראה "אחת משלנו".

גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".

ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.

בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.

הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).

הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא

התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:

Image may be NSFW.
Clik here to view.

ארבעה "עבריינים לא נודעים" יוצאים למלאכת יומם.

הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).

אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.

לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.

עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?

הסטורית הגירושים מח'ירבת סוסיא

[לסקירות מקיפות, ראו כאן וכאן]

נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.

במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.

בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.

במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
דרום הר חברון - לחצו להגדלה.

דרום הר חברון – לחצו להגדלה.

רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).

על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).

בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.

במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C.  בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.

נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא

[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].

תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.

נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."

תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.

נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".

תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".

נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".

תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.

נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".

תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.

נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."

תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.

הנה הם. פנים, קולות, מאוויים, חששות. הביטו בהם, האזינו להם.

וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר…  הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".

תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.

סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".

זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.

נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.

סיכום

ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.

שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מבט מבפנים: תושבי ח'ירבת סוסיא מצלמים את עצמם. לחצו על התמונה.

ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.


תויק תחת:שוטף Tagged: דרום הר חברון, חוקי הכיבוש, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

מפת הנישול: ריכוז פוסטים

אחת המטרות המרכזיות של הבלוג הזה היא לתעד, להנכיח ולבאר את המאמצים הבלתי פוסקים של ממשלות ישראל לנשל אוכלוסיות ערביות מאדמתן, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל גם בתחומו. במרוצת השנים הצטברו לא מעט פוסטים בנושא הזה ויש טעם לארגן אותם בפריסה גיאוגרפית כללית, שתאפשר איתור מהיר של החומרים למי שמעוניין בכך. בסיכום הזה כללתי רק תחקירים נרחבים בעלי מיקוד גיאוגרפי ברור. פוסטים קצרים יותר או כאלה שבוחנים את הנושא באופן רוחבי ניתן למצוא גם תחת התגיות נישול וטרנספר.

כמו שזה נראה, הסיכום הזה ימשיך להתעדכן גם בעתיד.

מזרח ירושלים וירושלים רבתי

שיח ג'ראח
סילואן (1)
סילואן (2)
סילואן (3)
סילואן (4) (וגם עיסאוויה וא-טור)
נבי סמואל

יהודה ושומרון

בילעין/נעלין
נבי סאלח

דרום הר חברון

מערות דרום הר חברון (שטח אש 918)
ח'ירבת סוסיא

בקעת הירדן

בקעת הירדן (1)
בקעת הירדן (2)

בתחומי הקו הירוק

כפר דהמש
חבל הבשור
אום אלחיראן


תויק תחת:שוטף Tagged: טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

עקרבה: היד שריססה, היד שהפקיעה, היד שהציתה

בשבוע שעבר שוב הוצת בית כנסת ביהודה ושומרון. אלמונים הסתננו אחרי חצות להתנחלות איתמר, שפכו דלק בבית הכנסת והציתו אותו. המראות מוכרים: קירות מפויחים ספרי תורה חרוכים, וכתובות "תג מחיר" על הקירות: "יהודים החוצה" ו"היטלר צדק". זהו בית הכנסת ה-13 שהוצת בחמש השנים האחרונות ביהודה ושומרון. רשויות החוק ניצבות חסרות אונים מול התופעה שרק הולכת ומתגברת.

אה, סליחה.

מסגד, לא בית כנסת.
"ערבים החוצה", לא "יהודים החוצה".
"כהנא צדק", לא "היטלר צדק".
מסרבות לחקור, לא "ניצבות חסרות אונים".

את המסגד בעקרבה שהוצת בשבוע שעבר, הציבור היהודי כבר הספיק לשכוח; כמו הרבה עוולות אחרות שספגה עקרבה, וזכורות שם היטב, גם העוול הזה טבע בים של אדישות. 12 המסגדים שהוצתו בשטחים לפניו (ואחרים שהוצתו ביישובים ערבים ישראליים) לא מזיזים כנראה לאיש, אחרת אי אפשר להבין איך לא הוגש אפילו כתב אישום אחד (!) נגד חשודים; במרבית המקרים אפילו לא נעצרו חשודים. בזמן שהפה היהודי מלהג גינויים מקיר לקיר, האוזן הערבית שומעת בבירור מסר אחד, שעולה מתוך האדישות הזאת של רשויות החוק: אתם והמסגדים שלכם על הזין שלנו.

רק שוו בנפשכם מה היתה התגובה לו הוצת בית כנסת אחד (מעצרים המוניים, השתוללות של "תג מחיר").

הנה דבריו החסודים של נשיא המדינה:

"שריפת מקומות קדושים היא טרור… איננו יכולים להמשיך להתייחס לתופעות כאלה כתופעות שוליים, יש לעקור אותן מהשורש. אם לא נפעל בנחרצות, נשלם, כולנו, את תג המחיר".

אהה. אז זאת הסיבה שיש לפעול בנחרצות. שלא "נשלם כולנו" את תג המחיר. לתומי חשבתי שכבר יש מי שמשלם אותו – הכפרים הערביים שמסגדיהם הוצתו. אבל לא, הסכנה האמיתית היא ש"כולנו" (כלומר, כל מי שזה עדיין לא מזיז לו, ובקיצור, עמישראל) נשלם. זה קצת נשמע לי כמו "צריך לכבות את האיש הבוער הזה כי אנחנו עלולים להיפגע מהגיצים".

הנה דבריו החסודים של שר הביטחון:

"עלינו להוקיע תופעות כאלה, עלינו להמשיך ולחנך את הדור הצעיר לדעת להתייחס אל האחר. עלינו להמשיך להיות בני אדם, לנצח ולהישאר בני אדם".

תמשיכו להוקיע. תמשיכו לנצח. תמשיכו לא לעשות כלום. הרי רק לפני 3 חודשים הוצת דיר בעקרבה, עוד פעולת "תג מחיר" שאף אחד לא ספר, ובעצם למי היה פנאי, חטיבות שלמות בצה"ל עסקו בעצמן בביצוע "תג מחיר" קולקטיבי (ובכינויו המוכר, מבצע "שובו אחים") בכל אוכלוסיית הגדה המערבית.

הגינויים האלה נשמעים חלולים לא רק על רקע ההצתות הקודמות, אלא על רקע הסטוריה ארוכה של התנכלות ממוסדת. עקרבה היא מקרה מעניין, שההסטוריה שלו מלמדת על מנגנוני הכיבוש הרבה יותר מן הקרקס התקשורתי השגרתי שמתנהל סביב פעולות "תג מחיר". חשוב להכיר את ההסטוריה הזאת כדי למקם את מעשי ההצתות על הרצף העמוק שאליו הן שייכות; רצף שמדינת ישראל עצמה חוללה, במודע ובמזיד. כך אולי נבין את "אוזלת היד" בטיפול ב"תג מחיר", אוזלת יד רצונית ומכוונת. נערי הגבעות מדובללי השיער, המדלגים בזריזות עם פחי דלק ומיכלי ריסוס מכפר ערבי אחד למשנהו, אינם אלא עושי דברם השימושיים להפליא של פקידי המנהל, פוליטיקאים ושרים בממשלה. בין השר ש"מוקיע" בחריפות לבין הצעירים שהציתו את המסגד שוררת ברית אמיצה.

בעקרבה מבינים את האמת הפשוטה הזאת. בישראל נדרש מאמץ ניכר כדי להבחין בה.

עקרבה: ההתחלה

עקרבה היא עיירה בגב ההר בשומרון, בת כ-9,000 תושבים, 18 ק"מ דרומית-מזרחית לשכם. על אף שהיא נמצאת בשטח B, רצועת גב ההר כולה מהווה נדבך בסיסי בתפיסת ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית עוד מימי "תכנית אלון". על כן לטשה מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקעות עקרבה – 142 אלף דונם לפי סקר הכפרים של 1945 – מיד עם תום מלחמת ששת הימים.

עקרבה החזיקה בקרקעות חקלאיות רבות ממזרחה לה ועד לבקעת הירדן. אלה נגזלו מיד; באוגוסט 1967 הוכרזו יותר ממחצית מקרקעות הכפר, כ-76 אלף דונם, שטחים צבאיים סגורים (שטחי אש 900 ו-904א). בפועל, כפי שנראה בהמשך, חלקם עמדו ללא כל שימוש צבאי והועברו לשימוש מאחזים יהודיים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מקור: "בצלם"

עם התגבשות תכנית ההתנחלות בגב ההר, סימנה מדינת ישראל גם את הקרקעות הקרובות יותר לעקרבה כראויות להתנחלות יהודית. היו אלה הימים הראשונים של הכיבוש, ימים שבהם המותר והאסור התערבבו בלי משים, כמעט ברישול, והמנהל האזרחי ניסה בזו אחר זו שיטות שונות להעביר קרקעות ערביות לידיים יהודיות. "תפיסה צבאית" היתה הכלי היעיל מכל (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979); מי יכול להתנגד להפקעת קרקע לצורך בטחוני דוחק, באותם ימים שבהם הגדה המערבית כולה רחשה "חבלנים"? השקר היה צעיר, אך כבר אז התחיל להבאיש, להירקב, להתפורר, ותחתיו נחשפה תאוות ההתפשטות הישראלית הגולמית.

השמדת היבולים

על פי עדויות תושבי עקרבה, במהלך שנת 1971 הגיעו אליהם נציגי המנהל וניסו לשדל אותם למכור להם שטח של 6,000 דונם. התושבים סירבו. באורח פלא, ממש באותה שנה הודיע המנהל לעיירה על תפיסה צבאית חדשה, של 5,000 דונם בשטח ששימש לחקלאות אינטנסיבית, רובו קרקעות פרטיות של תושבי עקרבה. בסוף ינואר 1972, אחרי שהשדות כבר נזרעו, סימנו השלטונות את גבולות השטח. במרץ כבר צמחה התבואה.

צה"ל לא אהב את מראה היבולים הצומחים על השטח שזה עתה נתפס. באפריל 1972 נשלחו מטוסי ריסוס להשמיד את היבולים; כ-2,000 דונם של תבואה הושמדו כך, צעד שהיה חסר תקדים בתולדות המאבק של השלטון היהודי בישראל באוכלוסיה הערבית. לעומת זאת, האיפול התקשורתי שהוטל על האירוע היה מוכר בהחלט, דפוס משת"פי קבוע ביחסי התקשורת עם השלטון בישראל; המעשה הברברי הזה לא דווח כלל בעיתונות בארץ, ורק ביולי באותה שנה, שלושה חודשים מאוחר יותר, דלף דרך דיווחים בעיתונות הצרפתית. או-אז פרצה סערה-זוטא.

סיעות האופוזיציה משמאל תקפו בחריפות את תפיסת האדמות בעקרבה והצביעו על כך שמטרתה אינה צבאית אלא הקמת התנחלות יהודית. שר של מפ"ם, ויקטור שם-טוב, דרש שמעשים כאלה לא יישנו במדינת ישראל. עיתונאי בכיר ב"דבר", דוד זכאי, כתב: "למעשה שנעשה בשדות עקרבה אין כפרה". נזכור ש"דבר" היה העיתון הרשמי של מפא"י, מפלגת השלטון, אותו שלטון שהשמיד את שדות עקרבה. דיווחיו של הכתב הצעיר נחום ברנע על הפרשה הם מעשה לוליינות מפותל בין פליאה מרוסנת על האופן שבו משתלטת ישראל על אדמות ערבים לבין הגנה כבדת-ראש על ההצדקות למעשיה.

ערבים החוצה, יהודים פנימה

מה שדקר במיוחד את העין בפרשת עקרבה היה לא רק השמדת היבולים אלא העובדה שהתבררה תוך שבועות ספורים מהתפוצצות הפרשה: התפיסה הצבאית של האדמות נועדה להעבירן לידיים יהודיות – התנחלות נח"ל גיתית מדרום מזרח לעקרבה, על גבול השומרון והבקעה. שימו לב לכלים השלובים: כיוון שהתפיסה היא צבאית, אפשר לעשות בה שימוש "צבאי" – כמו הקמת היאחזות נח"ל.

השקר היה גלוי. ב-2 ביולי 1972 משרד הביטחון הכריז: "לא יוקמו יישובים באדמות עקרבה בשומרון", והשטח ישמש לאימוני צה"ל. אבל כבר בסוף אוגוסט עלתה על הקרקע התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי, במה שבישר את שיטת הפעולה הקלאסית של מפעל ההתנחלויות: לפעול "מאחורי גב" השלטון – בעידודו הנמרץ של השלטון. אדמותיה של גיתית הן בדיוק אותן אדמות שנתפסו בצו הצבאי מתושבי עקרבה – כך על פי מסמך רשמי של מדינת ישראל, דו"ח שפיגל. על פי חוקר ההתנחלויות דרור אטקס, כ-3,200 דונם מאדמות עקרבה הועברו כך לגיתית ב-1972. בפברואר 1973 נחום ברנע אוזר עוז וכותב: "מלחמת הצבא בערבים שניסו להיכנס לשטח (מלחמה שהגיעה לשיאה בריסוס המפורסם) נעשתה גם מתוך הכרה שהשטח נועד להתיישבות יהודית". בדצמבר 1974 אוזרחה גיתית. המהלך הושלם (עוד על שלל השיטות לנישול פלסטינים מאדמתם בבקעת הירדן, ראו כאן וכאן).

גם הצד השני של המפה הפוליטית הבין את השיטה. צבי אילן, עיתונאי וארכיאולוג שראה בזכויות היהודים בגדה המערבית עניין מובן מאליו, הצדיק כך את הגזל:

"אין להשתמט ולהכחיש – גיתית תל-טל תקבל חלק מאדמות עקרבה, שהופקעו לצרכי ביטחון. הנך נאלץ להתייחס ולהביע עמדה – האם זה הומאני, האם זה צודק? תשובתי אני חיובית. בקעות, חמרה, כור, גיתית, מעלה-אפרים – יישובים אלה שהוקמו במדבר שומרון – מסמנים את הגבול המערבי של תחום "תכנית אלון" בבקעת-הירדן. הם גובלים בשטחי הכפרים של במת-ההר עצמה, אדמותיהם זיבורית יותר ומקבלות פחות מים. ובכן, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה, שהולכים לעשותה בלב דואב, אך גבולותיה נחשבים גבולות הבטחון שמהם אין לסגת. אם מחייב הדבר להפקיע קרקעות כפרים ערביים – הרי זה הכרח לא יגונה".

ובכן, מכל טוב יש כאן. ראשית, "תכנית אלון" היא פשרה נוראה; ליהודים, כמובן, לא לערבים. שנית, העירוב המוחלט בין התיישבות ל"בטחון" – גבולות הבטחון חופפים במדויק לתכנית ההתנחלות, גם אם ברור לכל שיישוב דל-אוכלוסין בשולי בקעת הירדן לא מקנה שום יתרון אסטרטגי אלא להיפך – מטיל מעמסה נוספת על מערכת ההגנה. ושלישית, החשוב מכל: צריך להגדיר את המעשה כ"הומאני", כי אנחנו ציונים והציונות היא עסק הומאני.

אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע שיקר משרד הבטחון ביחס למטרת התפיסה הצבאית של אדמות עקרבה? ובתרגום לימינו: אם הכל נכון וצודק והומאני, מדוע מסתיר משרד השיכון את מכרזי הבנייה בהתנחלויות? מדוע מסתיר צה"ל את ממדי הפגיעה באזרחים בעזה? מדוע מי שמעז פשוט לדווח על האמת מוגדר כ"בוגד"?

אם המשטר בארץ הזאת בוהק למרחקים מרוב הומאניות, מדוע הוא עסוק כבר עשרות שנים בהסתרה והכחשה של הדברים שהוא מעולל לערבים?

המחאה ודעיכתה

פרשת עקרבה הפיחה רוח חיים בשמאל החוץ-פרלמנטרי. יחד עם הגירוש הכפוי של אלפי בדואים מפיתחת רפיח בינואר 1972 לצורך הקמת העיר ימית, סימנה השמדת היבולים בעקרבה קו פרשת מים שצעירים רבים בקיבוץ הארצי וגם בקמפוסים בתל אביב ובירושלים לא הסכימו לחצות. בעקרבה הפגינו חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שאף נשפטו ונקנסו על כך. הוויכוחים בעד ונגד פעילי שי"ח והיחס הראוי אליהם האפילו על הוויכוחים בעד ונגד עצם המעשה שעליו מחו – גזל אדמות מערבים ומסירתן ליהודים. גם זהו דפוס שהשתרש עד ימינו בשמאל הישראלי: דיונים על מקומו של השמאל בחברה דוחקים לשוליים דיונים על מדיניות המשטר כלפי מיעוטים משוללי זכויות.

בכתבה מעניינת מ-2011 חשפה ניבה לניר, שהיתה אז פעילה בשי"ח, כמה הבטים מעניינים של פרשת עקרבה. לניר אירגנה בזמנו עצומה פומבית נגד נבלת עקרבה, ופנתה לפרופ' מיכאל ברונו – לימים נגיד בנק ישראל – בבקשה לצרף את שמו לעצומה. ברונו נשא אז בתפקיד ממשלתי רגיש – ראש צוות "ליישוב הפליטים ופיתוח השטחים המוחזקים". הוא הסכים, אך באורח פלא, עוד לפני שראתה המודעה אור, זומן לשיחת "נזיפה" אצל ראש הממשלה, גולדה מאיר. מסתבר שהשב"כ פרץ למשרדי שי"ח והחרים את רשימת החותמים. כך או כך העצומה התפרסמה, ובה התנוסס גם שמו של ברונו. הפרופסור הגדיל לעשות ואף פירסם מאמר במרץ 1973, שכותרתו "לאן מובילה הדרך מעקרבה", ובו מחה על כך שמעשה הנבלה חלף ללא הפקת לקחים וללא ענישת האחראים. "חלק מן השטח שהופקע", כתב ברונו, "נמסר בסופו של דבר ולמרבה האירוניה לידיהם של מתיישבים חקלאיים ישראלים".

ושוב, הניגון מוכר, וגם "האירוניה" מוכרת. מה שלא מוכר, ומחמיץ את הלב מקנאה, הוא עוז רוחו של הפרופסור לכלכלה, אדם שמעורבותו בשלטון לא סימאה את עיניו מלדעת טוב מרע. כאלה כבר אין בשלטון הישראלי של ימינו.

במשך שנה געשה העיתונות העברית סביב פרשת עקרבה, ואז, כמעט באחת, חדלה ממנה. בין קיץ 1972 לקיץ 1973 הוזכרה עקרבה בנשימה אחת עם איקרית ובירעם; היא היתה לסמל של ברוטליות קולוניאלית ישראלית. והנה, היא נשכחה כך כך מהר, כל כך ביסודיות, עד ששמה לא אומר דבר לרוב הישראלים כיום. הגל האדיר של ההתנחלויות בלע אותה ולא הותיר ממנה זכר. יהודים מחסלים פרנסה של ערבים בגדה המערבית? יהודים תופסים קרקעות של ערבים? פיהוק.

שנות האלפיים: עקרבה בצבת איתמר-תפוח

הצצה קלה במפה תגלה שעקרבה עטופה ממערב בחגורה של התנחלויות האגרוף של שומרון – איתמר-יצהר-תפוח. מכיוון שכל אדמותיהם במזרח נגזלו, עיקר החקלאות של תושבי עקרבה מתרכז ממערב לעיירה. הקירבה להתנחלויות האגרוף פירושה חיים תחת אלימות והתנכלויות קבועים. כל יציאה למסיק או למרעה עלולה להסתיים בפציעה או מוות.

באוקטובר 2002 יצאה קבוצת פלסטינים מעקרבה למסוק זיתים בחלקה שנמצאת קילומטר וחצי דרומית לאיתמר. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 (גדעונים) ירדה לכיוונם והחלה לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע, לא נעצרו חשודים והרוצח מסתובב חופשי (כמו עוד רוצחים שיצאו מאיתמר). התקפות כאלה, שמותירות אחריהן כבשים מתות ותושבים פצועים, הן עניין של שגרה.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

"תג מחיר" ליד שכם, אוקטובר 2013. צילום: אי-פי

צפונית לעקרבה נמצא כפר יאנון, כפר-בת של העיירה, בשטח C. יאנון מוקף משלושת עבריו – מערב צפון ומזרח – במאחזים לא חוקיים, שלוחות של איתמר: גבעה 777, גבעה 836, וגבעות עולם. גבעות עולם הוא משכנו של אברי רן, האב המייסד של המאחזים והסיבה העיקרית לכך שרוב תושבי יאנון, כ-270 איש, נטשו את כפרם, עברו "טרנספר מרצון" אחרי סדרת התנכלויות אלימות ארוכה ואכזרית. ב-2011 ירד מספר התושבים במקום ל-35 איש, ומאז הוא מטפס באיטיות חזרה (ראו כאן חוברת שלמה שכתבו מתנדבים בינלאומיים על שגרת החיים בכפר תחת הכיבוש הישראלי).

רן התמקם באזור בשנות ה-90' והשתלט על אדמות של יאנון. מהר מאד החלו הנערים שהתקבצו סביבו למרר את חיי התושבים: יריות לעבר הכפר, הפניית זרקור מאיים אל בתי הכפר בלילה, מניעת גישה לשדות, ניתוק זרם החשמל לכפר, ריקון מכלי מים ורחצה במאגר המים של יאנון. רשויות החוק, שקיבלו לידיהן את התלונות והראיות, לא עשו דבר.

אברי רן עצמו תקף כמה פעילי שמאל ואף התעלל בתושבי יאנון. הנה קטע מעדותו של ר'סאן חדר סולימאן מ-2001, שנמסרה ל"בצלם", על אירוע שבו הוא ועוד ארבעה תושבים נחטפו בידי רן ואנשיו:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו…

בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

המשטרה הפלסטינית הזעיקה את המשטרה הישראלית, שהגיעה לגבעות עולם ושחררה את יתר החטופים. סולימאן עצמו נלקח לבית חולים ושם הוצא מרגלו הקליע שירה רן.

מתוך כ-150 משפחות, נותרו בכפר יאנון תושבים בודדים, בעיקר זקנים. היתר נטשו מאימת מתנחלי המאחזים שמסביב. אברי רן, עבריין שגורר אחריו מספר הרשעות בעבירות תקיפה ומרמה, הספיק מאז להסתכסך עם כל שותפיו לשעבר באזור המאחזים, שספגו את נחת זרועו האלימה. רק אז הם נזכרו לפתוח עליו את הפה, בריונים שחשו לפתע נבגדים כשמצאו עצמם מן הצד הלא מוכר של האגרוף.

מסכת ההתעמרות ממשיכה: מטלפי המתנחלים לטלפי הצבא ובחזרה

מה שניתן לעשות ביאנון הקטן – טרנספר מרצון – לא ניתן לעשות בעקרבה בת אלפי התושבים. אבל שגרה היא שגרה, ולמרר את חיי התושבים צריך. באפריל 2004 פשט כוח צה"ל על בית בעקרבה ותוך כדי ירי לעבר חלונות הבית קרא לבעלים לצאת החוצה. בעל הבית, מוחמד דירייה, פתח את הדלת ונורה למוות במקום. מאוחר יותר הסתבר שצה"ל רצח את האדם הלא נכון; אחיו של מוחמד, איברהים, שגר בבית הסמוך, היה המבוקש שחיפשו אחריו. בצה"ל מסרו ש"הוסקו מסקנות"; ענישת האחראים, מן הסתם, איננה אחת מהן.

ביולי 2012 אירעו במקום התרחשויות שלא ניתן לכנותן אלא התנכלויות משותפות של חיילים ומתנחלים בתושבי עקרבה. באירוע אחד ירדו מתנחלים מאיתמר ומגבעה 777 למעיין שסמוך לשדות עקרבה והחלו לטבוח בכבשים. פלסטיני שניסה לעצור בעדם הוכה בידי חייל, ואחר נכבל ואחר כך הוכה בעודו כבול – קודם בידי חיילים, ואז בידי מתנחל שהחזיק גרזן בידו, עד לאובדן הכרה. לכל אורך האירוע תקפו החיילים את הפלסטינים שניסו לגונן על הכבשים ועל השדות שלהם.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

רועה צאן מא-טאווייל לצד כבשים חרוכות; מתנחלים מהסביבה ריכזו 17 כבשים מן הצאן שלו והבעירו מעגל של אש סביבן. צילום: The Land Research Center

האזור שבו התרחשו התקריות האלה היה כלול בשטח אש 904א, שהוכרז ב-1967 אך בפועל לא נעשה בו שימוש צבאי מראשית שנות ה-80'. בתחילת 2012, עם התגברות ההתנכלויות של מתנחלי המאחזים בחקלאי עקרבה, ריענן צה"ל את איסור הכניסה לאזור. תרגום: איסור כניסה לערבים בלבד. מתנחלי גבעה 777, שנמצאת גם היא בתוך שטח האש, המשיכו לנוע בו בחופשיות ולעבד את האדמות שנגזלו מעקרבה. המאחז הזה, אגב, כמו כל המאחזים, הוקם בניגוד לחוק, מה שלא מנע ממשרד השיכון להזרים לו 800 אלף שקל לתשתיות ומבני ציבור. למעשה גבעה 777, בעצמו מאחז-בת של איתמר, הוציא כבר מאחז-בת משלו – מתנחל בשם קובי שרועה את צאנו בשדות החיטה של עקרבה.

נסכם: ב-1967 נסגרים עשרות אלפי דונם משטחי עקרבה בשטח אש, שלאחר 15 שנה הצבא זונח אותו; ב-1972 נתפסים עוד 5,000 דונם משטחי העיירה בתפיסה צבאית. 3,200 דונם מן השטח שנתפס מוקצים מיד להתנחלות גיתית, ולאחר 30 שנה, כאלף דונם מן השטח שהוגדר "שטח אש" עוברים לשליטת מאחז "גבעה 777". הבעלים המקוריים של הקרקע נזרקים החוצה ונאסר עליהם לשוב לאדמתם. הפולשים – בין ברשות החוק ובין בקריצתו – מקבלים יד חופשית להשתלט על שדותיהם. הנה לכם, בתמצית, הצדק שכוננה ישראל בשטחים, תחת המטריה הנוחה כל כך של "צרכי ביטחון", "אימונים" ו"שטחי אש".

ראוי להזכיר שגם האמתלה שצה"ל סיפק – השדות נחסמים לגישת הפלסטינים כדי להגן עליהם מפני המתנחלים – נדחתה בבג"ץ בשנת 2006 (הרי זו "כמדיניות המצווה על אדם שלא להיכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על-מנת לתקפו", קבע בג"ץ). אותה פסיקה הטילה גם על הרשויות חובה להגן על שלומם ורכושם של חקלאים המבקשים לעבד את אדמתם בשטחי הגדה – חובה שהצבא והמשטרה, כידוע, רואים עצמם פטורים ממנה.

(במאמר מוסגר נזכיר שמתנחלים משתלטים על אדמות פלסטיניות פרטיות גם ללא החסות של "שטחי אש"; זה מתאפשר לאור מגבלות התנועה על פלסטינים, שמונעות מהם להגיע באופן סדיר לשדות בסמוך להתנחלויות. מאז 2006 השתלטו המתנחלים על כ-6,000 דונם כאלה).

בל יהיה ספק בליבכם: לו יכלו הרשויות להרוס את כל עקרבה על 9,000 תושביה, היו עושות כן. הראיה – כשהמבצע בר-ביצוע, אין לבטים מוסריים. לעקרבה יש אדמות בצפון בקעת הירדן, אותן מעבדות 9 חודשים בשנה 3 משפחות שמונות 25 נפשות. גם השטח הזה, הנקרא ח'רבת עין כרזיליה, נמצא בתחומי שטח אש 904 – אותו שטח אש שעד לפני שנתיים צה"ל שכח מקיומו. במשך עשר שנים ניהלה מדינת ישראל מאבק משפטי נגד קהילת הרועים הענייה והנידחת הזאת, עד שבינואר השנה הובס האויב האימתני: ח'רבת עין כרזיליה נהרסה כליל, וצינור המים שלה נותק. בבקעת הירדן הטרנספר נטול מעצורים.

כאן המקום להעיר שגרגרנות הקרקע הישראלית כל כך מופרזת בבקעת הירדן, עד שהיא יוצרת פרדוקסים מביכים. רוב מושבי הבקעה, חרף אוכלוסייתם הדלה, חולשים על שטחים עצומים שהוקצו להם לאחר שהופקעו מאוכלוסית הבקעה הילידית בדרכים שונות. אבל המושבים אינם יכולים לעבד שטחים גדולים כל כך; על כן הם מחכירים אותם לפלסטינים, שיישוביהם סובלים מן הבעיה ההפוכה – מצוקת קרקעות חקלאיות ועודף ידיים עובדות. מין עסקה סיבובית מסריחה ונצלנית, ולמעשה גם לא חוקית: כללי הקצאת הקרקע של המועצה האזורית בקעת הירדן והחטיבה היהודית להתיישבות בהסתדרות הציונית אוסרים להחכיר קרקע למי שאינו אזרח המדינה (רבאק, בשביל מה הפקענו את זה?!?). על פי דו"ח "כרם נבות", אלפי דונמים של יהודים מוחכרים כך בגדה המערבית לידיים ערביות, ויש גם מתווכים שגוזרים קופון באמצע. גם מושב גיתית נוהג כך בקרקעות שנתפסו מעקרבה.

הפרק האחרון במסכת ההרס של עקרבה וסביבתה נרשם לפני חודש: דחפורים של המנהל האזרחי הגיעו לח'רבת א-טוואייל, כפר קטן בין עקרבה ליאנון, והרסו את כל תשתית החשמל שבו (80 עמודים), שנתרמה בידי ממשלת בלגיה. מעל הכפר העתיק הזה מרחפת חרב ההריסה מאז תחילת השנה, ואם לשפוט על פי גורלם של אל-חדידייה וח'רבת טאנה שבבקעה, החרב הזאת תבשר אחריה עוד ועוד מחזורי חורבן והרס. בינתיים יש כמה ישראלים יקרים שמנסים לשמור על שביב של תקווה במקום.

בישראל זה נראה מובן מאליו שאנשים שחיים עשרות שנים על אדמתם חייבים לעוף ממנה כדי "לאפשר לצה"ל להתאמן"; אך להנמקה הזאת אין שחר, לא מוסרי ולא משפטי. הנה תזכורת מן הדיווח של "בצלם":

"גירוש תושבים מבתיהם בשטח כבוש כדי לאפשר לצבא הכיבוש להתאמן בשטחם אינו חוקי. על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, גירוש כזה יהיה מותר רק בנסיבות חריגות, כאשר הדבר נחוץ לצורך צבאי דחוף או לצורך שמירה על בטחון האוכלוסייה המקומית. גם אז – על הגירוש להיות זמני, במהלכו יש לספק להם, ככל שאפשר, דיור חלופי בתנאים סבירים."

לפעמים אפילו בצה"ל נשכח הבולשיט הבטחוני לשניה, ובין קריצה אחת למשנהה מסתנן רגע יקר מפז של אמת. כך קרה בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לנושא איו"ש במאי האחרון. אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, הודה בדיון שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית של קהילות פלסטיניות אשר – חובה תמיד להזכיר – אין להן שום אופציה חוקית לבנות על אדמתן) הוא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. בהקשר הזה הוא ציין: "אחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם." תרגום: החייאת שטחי אש היא מכשיר מצוין ל"ניקוי" השטח מערבים. יידע כל חייל עברי שמתאמן בבקעה ותדע גם אימו לשם מה הוא מתאמן.

סיכום: דג הטרור היהודי מסריח מהראש

אחת ההצלחות המסחררות של מפעל ההתנחלות הישראלי, מעבר למציאות הבלתי הפיכה שהוא יצר בשטחים, הוא התקבעותה של תמונת מציאות כוזבת בתודעתם של מרבית הישראלים. על פי התמונה הזאת, את מפעל ההתנחלויות הוביל בהתחלה מיעוט זעום ומשיחי, שעם השנים אומנם גדל, אבל הוא עדיין מיעוט. בדרכי עורמה וכחש המיעוט הזה מצליח להפיל בפח ממשלה אחר ממשלה, כולל ממשלות "מתונות", ולגרור את ישראל עמוק יותר אל ביצת הכיבוש, נגד רצונם וטובתם של מרבית האזרחים. על פי אותה תמונה, מדינה שלמה על זרועותיה השלטוניות – הצבא, משרדי הפנים והתשתיות, המנהל האזרחי, מערכת המשפט ועוד – מוחזקת בת ערובה בידיו של מיעוט לאומני שעושה בה כרצונו. אחיזתו של הדימוי הזה כה חזקה עד שלא רק השמאל מאמין בו אלא גם קיצוני הימין, "נוער הגבעות" שמורד במלכות בזעם אדולוסנטי, כאילו היה שורד על מקומו יום אחד ללא תמיכתה המוצקה של אותה מלכות.

התמונה הזאת מופרכת מן היסוד. יש הר עצום של ראיות לכך שהמדינה עצמה מתמסרת ברצון לאותו "מיעוט", ולפעמים אף קובעת לו מראש את יעדיו. מציתי המסגד בעקרבה של 2014 הם יורשיהם של מרססי השדות של עקרבה ב-1972, עובדי מדינה בתשלום. אלה גם אלה צועדים שלוב-ידיים עם הפקידים שחתמו על צווי התפיסה הצבאית ושטחי האש מסביב לעקרבה. היד אותה יד, האגרוף אותו אגרוף, הקורבן אותו קורבן. כשנשיא המדינה מכריז שיש "לעקור את התופעות האלה מן השורש", קשה שלא לשמוע בדבריו משמעות הפוכה, נחבטת כמו ציפור כלואה; את מי לעקור מן השורש? את הילידים או את הטרור היהודי? אבל שורשיו של הטרור היהודי, כבוד הנשיא, הם משכן הכנסת והממשלה, אלה שאסרו מלחמה על האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה ב-1967 וגמרו אומר לנשלה מכל נכסיה החומריים. הפורעים שמציתים מסגדים הם הקצף על פני המים, והמים עכורים ועמוקים מאד.

במערך הפוליטי הזה יש שלוש צלעות: השלטון, המתנחלים, והציבור הרחב. לכל אחד מהם סיבות משלו להמשיך ולטפח את התמונה השקרית של "מיעוט קיצוני שגורר מדינה שלמה בשערותיה". המתנחלים רואים בכך עדות מוחצת לעוצמה הפוטנטית של הזיק המשיחי בהסטוריה היהודית, נצחון הרוח על החומר והתממשות דבר ה' במציאות; השלטון מטפח אותה באדיקות כדי להתנער מאחריותו לתוצאות האסוניות של מפעל ההתנחלויות; בעודו מוקיע את הקצף שעל פני המים הוא יכול להמשיך, ללא מפרע, להעמיק ולהשחיר את המים. והציבור הרחב, גם הוא מוצא רווחה נפשית גדולה באשליה שאין לו יד ורגל בעוולות שמתרחשות מתחת לאפו; אנחנו תינוקות שנשבו, כספינו וחיילינו הטובים נשבו גם הם, ולא נותר לנו אלא להתבונן מן הצד איך חבורה מופרעת מחרבת לנו את המפעל הציוני.

הסיפור הבדיוני הזה נוח מאד, כמובן, והוא התשובה האמיתית למי שתוהה עדיין כיצד יכול המפעל הזה להמשיך בהצלחה כזאת כל כך הרבה שנים. לא די בכך שהמפעל מייצר רווחים נאים, אלא שגם הפסולת והזוהמה שהוא מפיץ מיוחסות לכמה עובדים סוררים במחלקת התברואה ש"מכתימים" את כולנו. פעם קראתי לזה גמביט "והיה מחננו טהור". המחנה אכן נותר טהור, אבל במחיר נוראי: הוא הופך מציבור מעורב פוליטית לבצק חסר צורה, חומר נוח ללישה בידי תועמלנים ודמגוגים, מסה של אדישות קהת חושים. וככל שהוא מתרחק מן הבחירה הראשונית שלו להפוך לכזה, כך הוא מתרחק מן ההבנה שהוא זה שבחר, הוא זה שהכריע.

ורק הוא יכול לבחור גם אחרת.

[תודה לדרור אטקס]

[ותודה לתורמים לבלוג]


תויק תחת:שוטף Tagged: בקעת הירדן, התנחלויות, טרור יהודי, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

בתוך הקרביים של החוק הכי גזעני בישראל

[פוסט ארוך. הבלוג שוב מתנצל על התעלמותו הנפשעת מהסרטונים של בנט ומהשריונים של הרצוג ולבני]

* * *

כל צילומי הנשים בפוסט והציטוטים מתחתיהם לקוחים מפרוייקט צילומים של "אקטיבסטילס" ו"רופאים לזכויות אדם" שהתקיים ב-2013, לרגל עשור לחקיקת חוק האזרחות והכניסה לישראל.

* * *

בקרוב יפוג תוקפה של הוראת השעה "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)" (להלן, חאכ"ל). הוראת השעה הזאת, שלכאורה נהגתה כתקנה זמנית ולא כחוק קבוע, מוארכת מדי שנה בשנה, כך כבר 12 פעמים. גם הפעם ה-13 תעבור באופן חלק ושקט, יש להניח שהתקשורת לא תקדיש להצבעה הטכנית הזאת במליאה כל תשומת לב, אחרי המולת הבחירות ומשחקי הקואליציה. חאכ"ל הוא נדבך מרכז במשטר ההפרדה הגזעי של ישראל, וכמו שאר מרכיבי המשטר הזה, הוא נמצא מחוץ לדיון הציבורי, או מעליו, או מאחוריו; בכל מקרה, אף פעם לא נושא למחלוקת.

חאכ"ל הוא "החוק הכי גזעני בספר החוקים הישראלי", לדברי ארגון "עדאלה", ובנושא הזה, נדמה לי, הם מבינים יותר טוב מכל אחד אחר. בהצבעה האחרונה בכנסת, במרץ 2014, תמכו בו 42 ח"כים והתנגדו 15. "יש עתיד" תמכה, לבני ומצנע תמכו, הנשיא-לעתיד, רובי ריבלין, חובב זכויות הערבים והארמנים – תמך.

שלושה חברי כנסת של העבודה התנגדו. מעניין מה יקרה בהצבעה הקרובה ב"מחנה הציוני", האם האידיליה בין לבני להרצוג תתפרק על הנושא הזה.

לא, בעצם לא מעניין. כך או כך החוק יעבור. לא צולחים שתי עתירות לבג"ץ רק כדי ליפול בכנסת. גם אל הכתם השחור הזה על פרצופה של ישראל התרגלנו. בשנים הראשונות לחקיקתו (ב-2003) עוד היו דיונים סוערים סביבו, העיתונים והאולפנים לא הניחו לנושא. אחר כך, כמו לכל תועבה אחרת, מתרגלים. גם אני זעקתי קצת, ודממתי. חאכ"ל נסוג מאור הזרקורים והתמזג עם תפאורת הרקע של החיים הפוליטיים בישראל; חלק טבעי מהנוף, כבר לא דוקר לא את הלב ולא את העין.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

נבילה כבהא. "עמדתי מול החיילים וביקשתי מהם לפתוח כי אם לא הילדה שלי תמות".

למה לדבר על החוק הזה עכשיו? למה דווקא עליו, למה דווקא עכשיו? התשובה הפשוטה היא שלדבר על חאכ"ל הרבה יותר דחוף מלדבר על הבלי הקלחת הפוליטית השגרתיים. הם הרי כאן היום ומחר יתפוגגו. חאכ"ל, לעומתם, הוא מרכיב של קבע במשטר הישראלי, חרף "זמניותו" המוצהרת. על פי ההערכה, יותר מ-20 אלף משפחות בישראל סובלות מעצירת הליכי איחוד המשפחות, בגלל חאכ"ל. הסבל מגוון ומתבטא בכל תחומי החיים: בני זוג שאינם יכולים להתראות, ילדים שגדלים בלי להכיר את הוריהם, ילדים שגדלו כל חייהם בישראל אבל אינם יכולים להירשם כאזרחיה, בני זוג ששוהים בישראל באופן לא חוקי, חיים מתמידים תחת פחד הגירוש, נשים שנשללות מהן קצבאות ביטוח לאומי כיוון שהתחתנו עם תושבי שטחים, בעיות רישום לבתי ספר, קבלת רשיונות עבודה, ועוד ועוד.

עבור עשרות אלפי האנשים האלה, חאכ"ל הוא נושא מרכזי לחלוטין בחייהם; עליו, ועל נושאים כמוהו, צריך לדבר במערכת הבחירות.

חלפו כבר 13 שנה מאז שנחקק החוק, ואפשר כעת להביט בו במבט מפוכח יותר, בלי להט היצרים של תקופת הפיגועים. אפשר לבחון ביושר את הנתונים שהצטברו, וגם להציץ בדינמיקה שהביאה לחקיקתו, ולשאול שוב את השאלות היסודיות ביותר: לאיזו תכלית משמש חאכ"ל? תכלית בטחונית, או דמוגרפית? האם יש נתונים שיכולים להצדיק אחת מהן? ומה פשר הפער בין השיח הדמוגרפי בגלוי סביב החוק, לעומת השיח הבטחוני בלבד ששלט בדיונים בבית המשפט העליון?

איזה סיפורים מספר לעצמו הרוב היהודי כשהוא מתבונן בחוק הזה? לאילו מהם הוא מאמין, אילו מהם נועדו לצרכי הסברה? ומה הקשר שלהם למציאות?

על השאלות האלה הפוסט הזה מנסה לענות, ולפחות לעורר אותן מחדש. זה התאפשר הודות לדו"ח מעמיק שפירסם המוקד להגנת הפרט לפני כחצי שנה, "הוראת שעה? החיים בירושלים המזרחית בצל חוק האזרחות והכניסה לישראל". הקריאה בדו"ח ובחומרים אחרים שהגעתי אליהם בעקבות התחקיר הוכיחה לי שוב, כמו תמיד, כמה אנחנו לא יודעים על הדברים שלכאורה נחשפנו אליהם שוב ושוב; ולכן, כמה קל לשלטון למכור לנו בדיות מופרכות מבלי לחשוש שהציבור יפקפק בנכונותן.

החוק

(למעוניינים – הנה נוסח החוק המלא)

חאכ"ל מגדיר קטגוריה של תושבי "האזור", שכלולים בה הן תושבים של מדינות אויב (איראן, לבנון, סוריה ועיראק) והן תושבים של יהודה ושומרון ועזה. לצורך העניין, גם מי שרשום כתושב ב"אזור" ולא מתגורר בו – כלול בקטגוריה הזאת. מוצאים ממנה – אזרחים ישראלים שמתגוררים באזור (כלומר, מתנחלים). כיוון שעיקר השפעתו של החוק על פלסטינים תושבי השטחים, מכאן ואילך נתייחס רק אליהם.

החוק קובע שפלסטיני עד גיל 35 ופלסטינית עד גיל 25 לא יקבלו שום מעמד בישראל: לא אזרחות, לא תושבות קבע או ארעי, וגם לא היתר שהייה. חד וחלק. גברים מעל גיל 35, נשים מעל גיל 25 וילדים מתחת לגיל 14 יכולים לקבל היתר שהייה באמצעות הליך איחוד משפחות. שימו לב: היתר שהיה זמני בלבד, שום מעמד קבע.

מלבד אלה, החוק מכיר בחריגים הומניטריים מיוחדים, או במקרים שבהם תושב השטחים "מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה" (תרגום: סייען של השב"כ).

השד הדמוגרפי: ההסטוריה המודחקת של החוק

השקר שביסוד חאכ"ל הוטבע בו מן הרגע הראשון. ב-31 במרץ 2002 רצח טרוריסט פלסטיני 16 ישראלים במסעדת "מצה" בחיפה. המחבל, תושב ג'נין, החזיק בתעודת זהות ישראלית כבן לאזרחית ישראלית, שהתחתנה עם תושב ג'נין שקיבל אזרחות מכוח איחוד משפחות. מיד למחרת הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את כל הבקשות לאיחוד משפחות של ערבים תושבי ישראל עם תושבי הרשות הפלסטינית. ההקפאה הוצגה כצעד בטחוני מובהק, למנוע אפשרות שטרוריסטים ינצלו את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. מאז אותו יום, ה-1 באפריל 2002, ההקפאה עומדת בעינה.

אלא שבדיקה מעמיקה יותר של המהלכים הפוליטיים בחודשים שקדמו לפיגוע מגלה כי התכניות להקפאת איחוד משפחות פלסטיניות היו מוכנות כל העת, ורק חיכו לשעת הכושר. התכניות החלו כבר בסוף 2001. בינואר 2002, 3 חודשים לפני הפיגוע במסעדת מצה, דווח כי השר ישי "הנחה את המחלקה המשפטית במשרדו לבדוק דרכים לשינויי חקיקה, שיצמצמו את מספר הלא-יהודים המקבלים אזרחות ישראלית". בלי ספק, ישי היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון למדינת ישראל: אף שר בממשלה לא ביטא בחופשיות כמוהו את התפיסה שהשלטון הוא מכשיר לביצור אופיה האתנוצנטרי של המדינה.

ישי הבהיר שהוא רואה צורך דחוף במציאת דרכים לצמצום מספר הלא יהודים המקבלים אזרחות ישראלית, ובכללם ערבים, אשר עלה באופן דרמטי בשנים האחרונות ו"מאיים על צביונה היהודי של מדינת ישראל". המגעים הפוליטיים להעברת החקיקה נכנסו להילוך גבוה. בשלב הזה, שימו לב, אף אחד עדיין לא טורח לדבר על "הצדקה ביטחונית".

Image may be NSFW.
Clik here to view.
אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"

אומייה בדראן. "האם טעיתי בבחירת שותפי לחיים?"

באופן לא מפתיע, בפברואר 2002 (עדיין לפני הפיגוע) מפרסם משרד הפנים נתונים על איחוד משפחות של פלסטינים – הכנת הקרקע לחקיקה. על פי נתוני מנהל האוכלוסין, בין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. השר ישי הכריז שמדובר בנתונים "מבהילים ומדאיגים", שמוכיחים כי "בדלת האחורית של מדינת ישראל מתממשת זכות השיבה". מעניין שישי לא ראה בכ-300 אלף עולים לא יהודים מבריה"מ "איום על צביונה היהודי של מדינת ישראל". זאת לדעת: כשפוליטיקאי ישראלי אומר "ישראלי", הוא מתכוון "יהודי", אבל כשהוא אומר "יהודי" הוא לפעמים סתם מתכוון "לא ערבי", או "לבן". מה שמזכיר את תלונתו המפורסמת של אלי ישי – יהודי ממוצא ערבי – ש"רוב האנשים שבאים הנה הם מוסלמים שחושבים שהארץ בכלל לא שייכת לנו, לאדם הלבן".

ובכן אנחנו, האדם הלבן, כולל הלבנים של ש"ס, החלטנו שזהו זה, עד כאן. ואנחנו, האדם הלבן, שינסנו מותניים ועצרנו את זרם המסתננים, שמאיים על ביטחונה של ישראל, תרגום: על אופייה היהודי, תרגום: על אופייה הלבן. וכך בא חאכ"ל לעולם.

מעניין להבחין שבתוך היהדות החרדית יש גישות שונות לחאכ"ל. בדיון בכנסת שהתקיים במרץ 2014 התנגד ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) לחוק:

"באיזו זכות יש למשטר חילוני שלא מאמין בבורא עולם להבדיל בין אנשים שאינם יהודים שבאים מארצות שונות, ואז אומרים שצריך לקבל אותם ולעשות להם גיורים מזיופים, לבין ערבים שמגיעים לכאן ורוצים לשבת במולדת שלהם"?

אין לחשוד באייכלר שזכותם של ערבים אזרחי ישראל להקים משפחה במולדתם יקרה לליבו. מה שמקומם אותו הוא הצביעות. אותה מדינה שמערימה אינספור קשיים בדרכם של זרים פלסטינים להתאזרחות, עושה כל שביכולתה כדי להקל על התאזרחות של זרים אחרים, שגם הם אינם יהודים לשיטתו, ואף נוקטת בגיורים מזויפים. אלא שמתוך הדברים עולה מעצמו המובן מאליו: אייכלר לא קונה את הנימוק הבטחוני וחושף שהקריטריון הוא גזעי-אתני בלבד.

ב-7 למרץ 2002, עדיין לפני הפיגוע במסעדת "מצה", אלי ישי מקים צוות מקצועי ל"צמצום התאזרחות של לא יהודים". הצוות מכין מצגת לקראת ישיבת הממשלה שבה תעלה להצבעה התכנית להקפאת הליכי איחוד משפחות. במאי 2002 מאשרת הממשלה את כל התכנית.

המצגת שהכין מנהל האוכלוסין היא מסמך חושפני; כיוון שנועדה לעיני השרים בלבד, ולא לעיני הציבור, היא אינה טורחת בהסוואות ובקודים שמקובל לעטוף בהם תועבות גזעניות. באותיות בולטות ומעוררות אימה היא מציגה את הליך איחוד המשפחות כתכסיס זדוני של מאות אלפי פלסטינים שרק רוצים לחדור למדינת ישראל ולחלוב את כספי הביטוח הלאומי שלה. אין זכר במצגת הזאת לעובדה הפשוטה שחרף כל החומות והגדרות שהגטו היהודי הקים כאן סביבו, המרחב שבין הים לירדן תמיד היה מרחב כלכלי ותרבותי אחד, וקשרי המשפחה הענפים בין פלסטינים משני צידי הקו הירוק לא חדלו מלהתקיים בו אף פעם. עוד דבר שאין לו זכר במצגת, שימו לב, הוא הטיעון הביטחוני. למעט אזכור בודד, מה שמעסיק מעל הראש את פקידי מנהל האוכלוסין, ואת שרי הממשלה שצופים במצגת, הוא הסיכון הדמוגרפי, ולא פחות, העלויות למדינת ישראל שכרוכות בתשלום קצבת ילדים לכל הערבים האלה שמקימים משפחות בישראל.

המצגת מסיימת באזהרה מהדהדת: "מדובר בסכנה מוחשית ומיידית", יש לפעול ל"חקיקה שתבטא מדיניות, שתסייע לבלימת התופעה ושמירה על צביון מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לטווח הארוך".

מעניין של מי הבדיחה הזאת, המילה "דמוקרטית" שמושחלת כאן.

על כל פנים הממשלה אישרה, וכשנה לאחר מכן, הכנסת חוקקה; ביולי 2003 נכנס לתוקפו חאכ"ל כהוראת שעה לתקופה של שנה – על אף שכבר ממרץ 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות בהוראת שר הפנים.

האיצטלה הבטחונית

אף כי לכל הנוגעים בדבר היתה ברורה מראשיתה, ועוד לפני הפיגוע במסעדת "מצה", תכליתו הדמוגרפית של החוק, זו נדחקה מהר מאד לקרן זווית, ואל מרכז הבמה צעד בחגיגיות הטיעון האולטימטיבי, הנצחי, המוחץ כל התנגדות וערעור: הטיעון הבטחוני. זאת היתה חזית ההסברה – מול הציבור ומול בתי המשפט. מדוע לא דיברו על הדמוגרפיה? מיד נגיע לסיבות לכך.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".

לילה גאנם. "היה קשה במיוחד כשנודע לי שאמא שלי בבית חולים, גוססת. התלבטתי אם ללכת אליה או להישאר לטפל בבעלי החולה. כי אם אלך לבקר את אמי אולי לא ייתנו לי לחזור, אבל אם אני אשאר ויקרה לה משהו, לעולם אני לא אסלח לעצמי".

הנה דברי ההסבר להצעת החוק:

"מאז פרוץ העימות המזוין בין ישראל לפלסטינים אשר הוביל בין השאר לביצועם של עשרות פיגועי התאבדות בשטח ישראל, מסתמנת מעורבות גוברת והולכת בעימות זה של פלסטינים שהם במקור תושבי האזור, אשר נושאים תעודות זהות ישראליות בעקבות הליכי איחוד משפחות עם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, תוך ניצול מעמדם בישראל המאפשר להם תנועה חופשית בין שטחי הרשות לישראל. לפיכך, ובהתאם להחלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.2002 (להלן – החלטת הממשלה), מוצע להגביל את האפשרות להעניק לתושבי האזור אזרחות לפי חוק האזרחות, לרבות בדרך של איחוד משפחות, ואת האפשרות לתת לתושבים כאמור רישיונות לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל או היתרי שהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור."

כל דוברי השלטון חזרו והטעימו, מול הציבור וגם מול בית המשפט העליון (שדן בעתירות נגד החוק), שמטרתו היא למנוע מפלסטינים תושבי השטחים לנצל את הליך איחוד המשפחות כדי לחדור לישראל ולבצע פיגועים. כך טען ראש השב"כ, אבי דיכטר, ואפילו שר הפנים שהעביר את החוק, אברהם פורז (ממפלגת שינוי) הסביר שמדובר ב"צו השעה". כזכור, מאז הפכה השעה ל-12 שנה.

בדיון שנערך במרץ 2014 בכנסת, לקראת חידוש הוראת השעה של חאכ"ל, חזר שר הפנים גדעון סער על המנטרה השנתית: "בהתאם לחוות דעת עדכנית שהוצגה בפניי ובפני הממשלה, אוכלוסיית מבקשי איחוד המשפחות טומנת בחובה פוטנציאל סיכון, בשל האפשרות המוכחת להסתייע באוכלוסייה זו לביצוע פעולות טרור ביעדים בישראל”. גם בכל הדיונים בבית המשפט העליון, בעתירות שהוגשו נגד החוק, הציגו נציגי המדינה טיעון אחד בלבד: הצורך הביטחוני.

אז מה קורה כאן? מה שקורה הוא דוגמה, בקנה מידה קטן, לדוקטרינת ההלם. הנה היא כאן בניסוחה המקורי, מפי ההוגה המקורי שלה, מילטון פרידמן:

"רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".

שימו לב שמילטון לא האמין שתהליכים שגרתיים בדמוקרטיה מסוגלים להניע "שינוי ממשי"; לשם כך נחוץ משבר. נעמי קליין מפרשת: "מצבי משבר הם אזורים משוחררים מדמוקרטיה – פרצות במהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, שמשיאות להאמין כי הצורך בהסכמה ובקונצנזוס איבד את תוקפו" ("דוקטרינת ההלם", הוצאת אנדלוס, 2007, עמ' 165-166. תרגום: דבי אילון).

מה שיפה בתזה של קליין שהיא עובדת בכל הרמות – החל מן הפסיכולוגיה של מענים, שחותרים לשבור את קורבנותיהם, דרך רפורמות דרמטיות במשטרים דמוקרטיים, וכלה במבצעי "הלם ומורא" שמטרתם להחליף שלטון נבחר בממשלת בובות. תמיד ישנם "רעיונות רווחים בשטח", שמחכים לשעת כושר; תמיד יש מי שדואג שהם יהיו זמינים בלחיצת כפתור; תמיד מגיע המשבר, ולעתים אף נגרם במכוון; תמיד יש צד שנמצא בהלם, מזועזע עד עמקי נשמתו, שאיבד כל יכולת התנגדות או ביקורת רציונלית; ותמיד ישנו צד אחר, מחושב וקר רוח, שמנצל את "הפרצה בחיים הפוליטיים" כדי להפוך משהו שעד כה היה "בלתי אפשרי פוליטית" למשהו שפתאום הוא "בלתי נמנע פוליטית".

חאכ"ל מעולם לא היה חוק בטחוני. כפי שהתיעוד מוכיח מעל כל ספק, החוק נהגה במשרד הפנים כמכשיר דמוגרפי לעצירת איחודי משפחות שהביאה להתאזרחותם של אלפי פלסטינים במדינת ישראל. ואולם אי אפשר היה להציגו לציבור, וגם לא להגן עליו בבית המשפט, בתור שכזה. חוק שכל תכליתו למנוע התאזרחות של ערבים (אך לא של כל בני עם אחר) במדינה היהודית הוא חוק גזעני במפגיע. ואז, מעשה שטן (או מלאך, תלוי בנקודת ההשקפה), התרחש פיגוע "מצה". הזעזוע של הישראלים היה עמוק: ערב חג הפסח, מסעדה בחיפה, עיר הדו-קיום, מחבל בעל אזרחות ישראלית. הכל התערבל בכאוס מוחלט. רגע המשבר הפציע.

הכל הסתדר להם שם, לשר הפנים ולפקידיו, כמו בפאזל מושלם. רק ללחוץ על הכפתור. אומנם היה צריך לעשות לא מעט "חפש-החלף": "איום על צביונה היהודי של המדינה" הוחלף חיש קל ב"איום בטחוני", המסמכים תוקנו בהתאם, והופ, רכבת החקיקה החלה לדהור. לרגע קל, חלון הזדמנויות נדיר, התרופפו רסניה החלשים ממילא של הדמוקרטיה הישראלית: הציבור היה משותק מאימה, הכנסת מלאה צווחות דמגוגיות, התקשורת נרדמה בשמירה, ובתי המשפט… נו, בתי המשפט. אל החרפה שלהם נגיע בסוף.

הבלתי אפשרי פוליטית הפך לבלתי נמנע פוליטית.

כמה טיעונים שגורים והפרכתם

בערפל התעמולתי שאופף את הישראלים דרך שגרה, מושמעים שוב ושוב דברי הבל בזכות מדיניות גזענית כלפי האוכלוסיה הערבית, בתחומי הקו הירוק ומחוצה לו. גם ביחס לחאכ"ל אפשר לשמוע אותם מכל כיוון, ולכן כדאי לסלק אותם מן השולחן בזריזות.

מה אתה מצפה, שהמדינה תעניק אזרחות אוטומטית לכל מי שמציג תעודת נישואין עם אזרח ישראלי? יש מדינה בעולם שעושה את זה?

לא, אין, וגם ישראל לא עשתה זאת. למעשה, עד 2002 היו איחודי משפחות עם פלסטינים מהשטחים כפופים להליך המדורג הכללי. בקשות בהליך הזה נבחנות על פי מספר קריטריונים מקובלים – שלילת חשד לפיקטיביות, שלילת מניעה בטחונית או פלילית, והוכחת מרכז חיים בישראל. אם מולאו התנאים האלה, בן הזוג הזר מקבל רשיון זמני, שמוארך מדי שנה למשך ארבע שנים. אם בתקופה זו שהה בישראל לפחות שלוש שנים, מתוכן שנתיים ברציפות לפני תום התקופה, הוא רשאי להגיש בקשה לתושבות קבע או אזרחות. נוהל התאזרחות מדורג דומה לזה קיים בכל מדינה.

חאכ"ל שינה זאת מן היסוד, והפך את כל תושבי השטחים – בעצם, את כל מי שרשום כתושב שטחים, גם אם התגורר כל חייו בישראל – לאויבים שלעולם לא יקבלו מעמד קבע בישראל. חובת ההוכחה שמדובר בסיכון בטחוני, שחלה בעבר על המדינה ביחס לכל בקשה ובאופן פרטני, בוטלה לחלוטין; במקום זאת, היא לא הוטלה על כתפי מגיש הבקשה, אלא הפכה בלתי רלבנטית, שכן אחרי חאכ"ל, אין עוד דרך לפלסטיני להשיג מעמד קבע בישראל. שום הוכחה שיציג לא תהיה טובה מספיק.

מה עם הנימוק הבטחוני? זה לא נכון שהיו פלסטינים שזכו לתעודת זהות ישראלית הודות לאיחוד משפחות ואז ניצלו זאת כדי לבצע פיגוע טרור?

כן, זה נכון. אבל אתם יודעים כמה מקרים כאלה היו? כנראה שלא. המדינה לא ששה לחשוף את הנתונים ולמעשה עשתה זאת רק תחת לחץ העתירות לבג"ץ. על פי הצהרת המדינה בדצמבר 2003, בשלוש השנים בין 2001-2003 היו 21 מקרים כאלה. בעתירה מאוחרת יותר הצהירה המדינה שבין 2001-2010 אותרו 54 פלסטינים שרכשו או עמדו לרכוש מעמד בישראל והם, או גורמים הקשורים אליהם ישירות, היו מעורבים בפעולות טרור שבוצעו או נמנעו ברגע האחרון. ראוי לציין שנתוני השב"כ אינם עוברים בדיקה חיצונית, וכך אין לדעת כיצד מוגדרים "גורמים הקשורים אליהם ישירות" ומהי בדיוק "מעורבות". בכל מקרה, באיזה אחוז מדובר? זיכרו שמשנת 2002 הוקפאו כל הליכי איחוד המשפחות. מכאן ניתן להסיק שאותם 54 "מעורבים בטרור" (או מרביתם) החלו את הליכיהם לפני אותה שנה. אם להסתמך על נתוני משרד הפנים, בעשור שקדם לחאכ"ל קיבלו בישראל 140 אלף פלסטינים מעמד קבע. מדובר אם כן בפחות מ-0.04% מכלל איחודי המשפחות (1 מכל 2,500).

0.04% אשמים – והציבור כולו מופלל. זהו הקולב הבטחוני שעליו תלתה המדינה את חאכ"ל. זו "הסכנה הבטחונית" שמערכת הביטחון איננה חפצה להתמודד איתה דרך בדיקה פרטנית, ולכן היא מצדיקה הענשה גורפת של מאות אלפי גברים, נשים וילדים שאינם יכולים לקיים חיי משפחה נורמליים במקום מגוריהם.

מהו אחוז מעלימי המס מבין יוצאי הונגריה? מהו אחוז שודדי הבנקים מבין הג'ינג'ים? מהו אחוז הפדופילים מבין הגברים שצורכים פורנו? ככל הנראה – גבוה יותר. מתי הופך אחוזון של פושעים בקרב ציבור מסוים לאות קלון על כלל הציבור, שמצדיק פגיעה בזכות כה בסיסית כמו הזכות למשפחה, שבית המשפט העליון עצמו רואה בה נגזרת מכבוד האדם?

תשובה: זה לא קשור לאחוזון. זה קשור לזהותו של הציבור המופלל.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

קיבל אזרחות, ביצע מעשה טרור, אבל חאכ"ל לא חל עליו. צילום: זום 77

אבל זאת היתממות. אין קשר בין ג'ינג'יות לבין פשיעה, אבל יש קשר בין פלסטיניות לבין טרור. לכן החוק מתרכז בהתאזרחות של תושבי שטחים.

קשר בין פלסטיניות לבין טרור? בוא נדבר, אם כך, על הקשר בין יהודיות לבין טרור. שמעתם על ברוך גולדשטיין? על נחשון וולס? על ג'ק טייטל? ביחד הם רצחו 32 ערבים. שלושת הטרוריסטים היהודים האלה נולדו באמריקה. הם קיבלו אזרחות יהודית מכוח חוק השבות. אותה אזרחות איפשרה להם לנוע באופן חופשי בתחומי מדינת ישראל והשטחים ולבצע את מעשי הטרור שלהם.

לא שמעתי שמישהו הציע לבטל את חוק השבות בגלל הניצול הנפשע שלו בידי טרוריסטים יהודים מאמריקה.

ומה עם הטיעון הדמוגרפי? האם זה לא לגיטימי שמדינת היהודים תבטיח שיתקיים בה רוב יהודי מוצק?

את הטיעון הזה צריך לפרק לשניים. ראשית, האם שיעור ההתאזרחות של פלסטינים מהשטחים מאיים על הרוב היהודי המוצק? כי אם לא, גם הטיעון הדמוגרפי הוא שקר וכזב. שנית, אם יש "בעיה דמוגרפית", האם חאכ"ל, במתכונתו הנוכחית, משיג את מטרתו במחיר נסבל או בלתי נסבל?

נתחיל בשאלה הראשונה. האם הרוב היהודי המוצק נמצא תחת סכנה בשל התאזרחות פלסטינים מהשטחים? השאלה הזאת גוררת אותנו בהכרח לשיח גזעני. אני אשתתף בשיח הזה לאורך כמה פיסקאות רק כדי להבהיר שגם הוא מושתת על תעמולה שקרית.

כדי להבין במה מדובר צריך להשוות את זרם המתאזרחים הערבים לזרם המתאזרחים היהודים, ובקיצור, העולים החדשים. כפי שכבר צויין, בעשור שבין 1993-2002 נכנסו לישראל כ-140 אלף פלסטינים במסגרת איחוד משפחות. זה ממוצע של 14 אלף ערבים לשנה. במהלך אותו עשור זרמו לישראל כ-654 אלף עולים חדשים, ממוצע של 65 אלף יהודים לשנה. היחס בין תוספת היהודים לתוספת הערבים היה אם כן 1:4.64, יחס עדיף ליהודים בהשוואה ליחס בין שתי האוכלוסיות בישראל, שעומד על 1:3.75. במלים אחרות, באותה תקופה שבה שלט ההליך המדורג הכללי להתאזרחות, טרם חקיקת חאכ"ל, לא רק שהרוב היהודי לא הצטמצם אלא שהוא גם התחזק, הודות לעלייה מסיבית.

בעשור האחרון, 2005-2014, עלו לישראל כ-200 אלף יהודים, קצב של 20 אלף בשנה. זה נמוך יותר (פרופורציונלית לאוכלוסיה) מתוספת של 14 אלף ערבים בשנה, אבל אין לנו שום דרך לדעת האם אותו קצב איחוד משפחות שנצפה לפני 20 שנה היה ממשיך עד ימינו. למעשה יש יסוד להאמין שהקצב הגבוה של שנות ה-90' היה שוכך כיוון שהוא היה תוצאה של לחץ מצטבר לאורך שנים; עד 1994 הנהיג משרד הפנים אפליה מגדרית ואיפשר רק לפלסטינים תושבי ישראל, ולא לפלסטיניות, לבקש איחוד משפחות. מאגר שלם של משפחות שחיו במשך שנים במזרח ירושלים ניצלו את ההקלה ההיא (בעקבות פסיקת בג"ץ), והמאגר הזה, סופו שיתמצה.

עוד שני משתנים שיש להכניס לתמונה הוא התחזית של משרד העלייה והקליטה ששיעורי העלייה לישראל בשנים הקרובות יאמירו עוד ועוד, מעבר ל-30 אלף איש בשנה; ומנגד, הפעילות הבלתי פוסקת של משרד הפנים לאורך השנים לדלל את האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים באמצעות שלילת תושבות.

על פי נתוני המנהל האזרחי, בין 1967-1994 שללה ישראל את תושבותם של 140 אלף פלסטינים תושבי הגדה המערבית. תושב שנעדר מהשטחים למעלה מ-3 שנים איבד את זכותו לחזור. במזרח ירושלים עצמה, עד 2012 איבדו כך את תושבותם יותר מ-14 אלף פלסטינים. זהו טרנספר משפטי זוחל, מזעזע בפני עצמו (אזרח יהודי לעולם לא יאבד את אזרחותו, גם אם ישהה בחו"ל עשרות שנים).

בסך הכל, הנתונים היבשים מלמדים שאין לשד הדמוגרפי שום נתח בשר רציני לנעוץ בו את שיניו כשמדובר בשיעור ההתאזרחות של תושבי שטחים בישראל כתוצאה מאיחוד משפחות. המספרים קטנים מלכתחילה, ומתאזנים חלקית אם לא לחלוטין מול מספרי היהודים שעולים לישראל. המאבק הדמוגרפי בין יהודים לערבים בישראל, ככל שהוא משתקף בטבלאות האקסל של משרד הפנים ופרופ' ארנון סופר, מתחולל בזירה אחרת לגמרי – שיעורי הילודה והתמותה. "הסכנה הדמוגרפית" באיחוד משפחות היא אחיזת עיניים.

במצב עניינים כזה, גם גזענים מדופלמים אינם יכולים לטעון שחאכ"ל חיוני לשמירת הרוב היהודי. לכל היותר הם יכולים לטעון שהוא נחוץ כדי לדלל את המיעוט הפלסטיני עוד ועוד; קרי, מכשיר של טרנספר משפטי. אם כך, טוב יהיה שגם מגיני הטיעון הדמוגרפי יאמרו דברים ברורים ולא יסתתרו מאחורי מליצות כמו "זכות ההגדרה העצמית של היהודים".

נניח למספרים ונחזור לשאלה הערכית: האם ראוי לשמור על "רוב יהודי מוצק" בכל מחיר? רק לסבר את האוזן, יש טעם לשאול שאלה כזאת כי גם דמוגרפים אדוקים יכולים למצוא עצמם משיבים עליה בשלילה. האם תהיה מוכן לבצע טרנספר במשאיות אל מעבר לירדן לתושבי המשולש כדי להבטיח רוב יהודי מוצק? האם תתמוך בהרעלה המונית של כפרים בדואים? באיסור חוקי על משפחות ערביות להביא יותר מילד אחד לעולם?

למעשה, חאכ"ל אינו רחוק כל כך מהאופציה האחרונה. הוא גובה מחיר אישי כבד מנשוא מאלפי אזרחים ישראלים, שנולדו והתחנכו וגדלו כאן. הוא מכריח אותם לבחור בין מולדתם לבין אהוב ליבם. לעתים קרובות הוא גם שולל מילדיהם את הזכות לחיות איתם חיים נורמליים, נטולי פחד. בשורות הבאות נביט מקרוב במחיר האנושי הזה, מחיר שמי שמרים ידו באוטומטיות בעד חאכ"ל אינו רשאי להסיר ממנו את עיניו.

ואחרי הכל, מותר גם לשאול שאלה אחרונה, מרחיקת לכת: האם ראוי לשמור על רוב יהודי בכלל, עם או בלי מחיר אנושי? האם זה מתפקידה של המדינה לווסת את היחס המספרי בין אוכלוסיות שונות בקרבה, או שמא עליה לדאוג רק למימד האזרחי של הסדרת היחסים ביניהן, החובות והזכויות שנגזרות מן האזרחות השווה לכל, מבלי לנסות להשליט קבוצה אחת על רעותה? אלה הן כמובן שאלות נכבדות שיורדות לעומק המפעל הציוני, ואין כמעט טעם לנסות ללבן אותן בחטף. הטענה שלי כאן מצומצמת יותר. בלי קשר לעמדותיך ביחס לתפקיד המדינה כווסת דמוגרפי, עליך להתנגד לחאכ"ל. גם אם חשבת שתכליתו בטחונית (היא לא), וגם אם חשבת שתכליתו דמוגרפית (אבל הוא בקושי מגרד את הדמוגרפיה). אל מול העובדות, תמיכה מנומקת בחאכ"ל יכולה להתבסס רק על אידאולוגיה טרנספריסטית קיצונית. רוב הישראלים עדיין לא שם, אך משום מה, תומכים בחאכ"ל בלב שלם. כך נראה תוצר של תעמולה שלטונית אינטנסיבית.

וכך זה נראה אם אתה פלסטיני

הדו"ח של המוקד להגנת הפרט מגולל בפירוט מסמר שיער את מסלול הייסורים הביורוקרטי שעוברים בני זוג פלסטיניים החפצים באיחוד משפחתם. מי שקורא בו מבין שהמטרה האמיתית של המסלול הבלתי נגמר הזה היא בפשטות להניא אותם מכוונתם, כך שיישברו ויחליטו להעתיק את מקום מושבם לגדה המערבית. כך מקווה ישראל לצבור נקודות במאבק הדמוגרפי ב"מזרח ירושלים" (תקווה חסרת שחר ממילא, לאור נתוני האוכלוסין האובייקטיביים). נביא כאן מקצת מן הדברים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".

רים בדראן. "פעם חשבנו שאין מישהו אחר על כדור הארץ חוץ מאתנו, עכשיו אנחנו מגלים שאנחנו אלה שלא באמת קיימים".

בן הזוג שיש לו מעמד בישראל – ובלבד שהוא גבר בן 35 ומעלה או אישה בת 25 ומעלה – רשאי להגיש בקשת איחוד משפחות עם בן זוג חסר מעמד, אם הוכיח שמרכז החיים שלו היה בישראל בשנתיים שקדמו לבקשה, הוכחה שלשמה נדרשת ערימת מסמכים נכבדה: חוזה שכירות או בעלות, חשבונות מים, טלפון, חשמל וארנונה, גיליונות ציונים של הילדים מבית הספר, פנקסי חיסונים, תלושי משכורת, תדפיסי ביטוח לאומי ועוד.

תהליך האישור יכול להתמשך חודשים ארוכים, שבמהלכם לא מוענק לבן הזוג תושב השטחים היתר שהייה זמני, והוא חשוף לגירוש בכל עת. האישור הוא לשנה בלבד, אין איחוד משפחות קבוע (זאת היתה הרי תכלית החוק), ויש לחדשו מדי שנה, באמצעות הצגת כל המסמכים המעודכנים להוכחת "מרכז חיים". את הבקשה לחידוש אפשר להגיש לכל המוקדם 3 חודשים לפני פקיעת תוקפו של האישור הקיים, אבל תקופה כזאת לא תמיד מספיקה למשרד הפנים וכך, בין אישור אחד למשנהו, מאבד בן הזוג את "חוקיותו" ועלול להיתפס ולהיות מגורש.

עד השנה (כלומר 12 שנה מאז חקיקת החוק) לא היה בן הזוג שמחזיק באישור שהייה זמני זכאי לשום זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי בישראל – וזאת גם אם שהה בתחומה שנים ארוכות והוכיח כבר שהיא מרכז חייו. בעקבות עתירה לבג"ץ החליטה המדינה לתקן את המצב, אבל גם בהסדר הנוכחי מופלים לרעה בני הזוג ששוהים מתוקף אישורים זמניים בתעריפי ביטוח הבריאות.

עד 2011 לא הורשו מחזיקי האישורים הזמניים לעבוד בישראל,  וכדי להשיג היתר עבודה, נדרשו לפתוח בהליך נפרד לקבלת "היתר כניסה לישראל" – על אף שהם כבר החזיקו באישור שהייה זמני מתוקף איחוד משפחות. גם ההצקה הזאת בוטלה רק בעקבות עתירה לבג"ץ.

סורבה הבקשה או לא נענתה? יש להגיש השגה ל"וועדת ההשגה לזרים" במשרד הפנים (ועדה שיושב בה אדם אחד, ותשובותיה מתעכבות הרבה מעבר לקבוע בנהלי משרד הפנים). סורבה ההשגה? יש להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט. נדחתה העתירה? נותרה רק עתירה לבית המשפט העליון.

הנה מקרה פרטי אחד, שמתואר בדו"ח המוקד להגנת הפרט.

"עניינה של משפחת ר' מטופל במוקד מאז שנת 1993. ת"ר מחזיקה בתעודת זהות של תושב ירושלים המזרחית. מ"ר, בן זוגה, מחזיק בתעודת זהות של תושב השטחים. בני הזוג נישאו בשנת 1990 וקבעו את ביתם במחנה הפליטים שועפאט בירושלים. כזכור, עד שנת 1994 נהג משרד הפנים לדחות על הסף בקשות איחוד משפחות שהגישו נשים תושבות ירושלים המזרחית עבור בעליהן שאינם תושבי ישראל; נשים, כך עלה ממדיניות זו, אמורות "ללכת אחרי בעליהן". המדיניות שונתה בשנת 1994, ובשנת 1995 הגישו בני הזוג בקשת איחוד משפחות. בנובמבר 1997 סירב משרד הפנים לבקשתם של בני הזוג בטענה של היעדר "מרכז חיים" בירושלים, אף על פי שחודשים ספורים קודם לכן, באפריל 1997, הוא אישר בקשה לרישום ילדיהם של בני הזוג לאחר שהוכח כי מרכז חייהם מצוי בירושלים. המשפחה ערערה על ההחלטה והצביעה על ההוכחות המקיפות ל"מרכז חיים" בירושלים – אותן הוכחות עצמן שעל בסיסן אושר רישום הילדים.

במקום לאשר את הבקשה החליט משרד הפנים להחזירה לטיפול ולהמשיך לבדוק את "מרכז החיים", ולאחר מכן המשיך ועיכב את אישור הבקשה משום שהמתין לחוות דעתם של גורמים אחרים. בשנת 1999 אושרה הבקשה, אך גם לאחר האישור נמשכה הסחבת. ההיתר הראשון שמ"ר היה זכאי לו, היתר שהייה לשנה, לא ניתן, והבקשה להיתר לשנת השהייה השנייה לא זכתה למענה גם לאחר חלוף למעלה משנה ממועד הגשתה. בשיחת טלפון הסבירה פקידה של לשכת משרד הפנים כי התיק "נקבר" בלשכה.

בקיץ 2002 אישרו סוף־סוף כל הגורמים את המשך זכאותם של בני הזוג לאיחוד משפחות, אולם, כזכור, במאי 2002  החליטה הממשלה על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם בני זוג תושבי השטחים, ומאוחר יותר עוגנה ההחלטה בחוק האזרחות והכניסה לישראל, ולפיכך, כל שניתן למ"ר היה היתר שהייה צבאי בישראל.

המוקד עתר בשם המשפחה לבית המשפט המחוזי בירושלים וטען, בין היתר, שלולא גרירת הרגליים של הרשויות היה מ"ר מחזיק בתושבּות ארעית עוד קודם להחלטת הממשלה, ואין להשית על כתפי המשפחה את רשלנותן של הרשויות. בית המשפט דחה את העתירה והמוקד ערער על כך לבית המשפט העליון. בעקבות ההסדר שנקבע בקיץ 2008  בעניין דופש הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, והמדינה הסכימה להחיל את ההסדר גם על בני הזוג ר'. השניים זומנו ללשכת משרד הפנים ושם קיבלו אישור להיתר שהייה נוסף. בקיץ 2009, לאחר התכתבות נוספת, כ־14 שנים לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות, קיבל מ"ר תעודת זהות של תושב ארעי בישראל."

אחד מתוצרי הלוואי, ואולי המכוונים של חאכ"ל, היה לא רק שלילת זכויותיו של בן הזוג מן השטחים ליהנות ממעמד קבע בישראל, אלא גם שלילת זכויותיו של בן הזוג הישראלי. הכתבה הבאה של הטלוויזיה החברתית חושפת כיצד שולל ביטוח לאומי קצבת ילדים, ביטוח בריאות והבטחת הכנסה מאזרחיות ישראל רק משום שהתחתנו עם תושבי שטחים.

כך נראה, אפוא, המאבק של מדינת ישראל נגד הטרור הפלסטיני, ואלה קורבנותיו. למי שמעוניין ללמוד עוד על הצד הפלסטיני, אני ממליץ לצפות בסרט התיעודי "אחרי החתונה" בבימוי איילת בכר.

התיקונים לחוק: השד הדמוגרפי זוקף את ראשו המכוער

כפי שהוזכר בתחילה, איחוד משפחות עם תושבי הגדה הוקפא בפועל ב-1 באפריל 2002 בהוראה שר הפנים אלי ישי, עוד לפני שהונחה התשתית החוקית לכך. במשך יותר משנה, עד לאישור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית ביולי 2003, משרד הפנים הקפיא לא רק איחוד של בני זוג אלא גם בקשות לרישום בישראל של ילדים שנולדו בשטחים אבל אחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית, ללא אבחנת גיל. משנכנס החוק לתוקפו, הותרו בו הליכי איחוד לילדים עד גיל 12. העובדה שבמשך יותר משנה עשה משרד הפנים דין לעצמו, כשהוא מונע גם מפעוטות שנולדו בשטחים להורים תושבי ישראל להירשם כתושבי ישראל, מעידה כאלף עדים שלא ביטחון ולא בטיח העסיקו את פקידי משרד הפנים, אלא רק ספירת ראשים ערבים.

באוגוסט 2005 הוכנסו כמה תיקונים זדוניים במיוחד לחוק.

תיקון אחד קבע כי גם אם תושב שטחים המבקש איחוד משפחות עם תושב ישראל אינו מהווה סיכון בטחוני, ניתן לדחות את בקשתו גם אם אחד מבני משפחתו (ואפילו הוא גיס בלבד!) מהווה סיכון בטחוני. זאת, בלי שום תלות בקשר הממשי ביניהם. גם אם מגיש הבקשה אינו מתגורר ביישוב של הקרוב ה"מסוכן", גם אם נותק הקשר ביניהם לפני שנים רבות – אשמת הדם קובעת: קרוב שלך הוגדר סיכון, לכן אתה בעצמך סיכון.

תיקון שני קבע שלצורך החוק, אדם שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני ייחשב "תושב שטחים" אפילו אם לא חי בהם מעולם, ואפילו אם התגורר כל חייו בישראל ואף נולד בה. מסתבר שלא מעט משפחות פלסטיניות בירושלים נאלצו לרשום את ילדיהן בשטחים בשל המכשולים העצומים שמערים עליהן משרד הפנים, הימשכות הליכי האישור של תושבות על פני שנים רבות (שבמהלכן נולדים ילדים וצריך לרשום אותם איפשהו), וכד'. שוב, עצם העובדה שהמחוקק לא מתעניין בכלל במקום מגוריו של מי שמבקש איחוד משפחות, ומתייחס גם למי שחי עם משפחתו במזרח ירושלים מאז הולדתו כאל "תושב שטחים" – מוכיחה שלא השיקול הבטחוני עמד כאן לנגד עיניו.

תחת איום העתירות לבג"ץ, הכניסה המדינה הקלה מסוימת לחוק בשנת 2005. אם החוק המקורי נתן פיתרון לילדים על גיל 12 (שאחד מהוריהם תושב ישראל והשני תושב השטחים), ואיפשר להם לקבל מעמד בישראל ביחד עם ההורה שחי בה, התיקון הרחיב את הפיתרון הזה לילדים עד גיל 14. התיקון הזה לא בא למשרד הפנים טוב בעין, ועל כן הוא הזדרז, במקביל, לקבוע נוהל חדש בנוגע לילדים. על פי נוהל זה, הילד לא יקבל מעמד של קבע בישראל עם אישור בקשתו, אלא מעמד ארעי למשך שנתיים בלבד, ורק לאחריהן יקבל מעמד של קבע – ובלבד שלא עבר בינתיים את גיל 14. כך החזיר למעשה משרד הפנים את "הגיל הקובע" לקבלת מעמד קבע לגיל 12, ורוקן את התיקון לחוק מתוכנו.

במרץ 2007 הוכנסו עוד כמה תיקונים לחוק. המרושע מכולם, הזוהר למרחוק בגזענותו, היה הרחבת המניעה הבטחונית. אם המבקש עצמו אינו מהווה סיכון בטחוני, ואם גם אין לו קרוב משפחה שמהווה סיכון כזה, די בכך ש"במדינת מושבו או באזור מגוריו של תושב האזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל או אזרחיה" (סעיף 3ד). את החידוש המשפטי הזה, אולי בקנה מידה עולמי, נכנה בשם Guilt by Geography. אך שוב, הגיאוגרפיה היא מסווה קלוש לדמוגרפיה. מתנחל שבאזור מגוריו מתבצעת פעילות שמסכנת את ביטחון ישראל או אזרחיה (קשה למצוא  מתנחל שאינו כזה) לא ייתקל בשום מחסום משפטי בבקשו להתחתן עם תושב ישראל שבתחומי הקו הירוק. ונזכיר: אין צורך למדינת ישראל שהמבקש ממש יגור ב"איזור המסוכן". גם אם הוא מתגורר שנים רבות בתחומי ישראל (נניח, במזרח ירושלים), אבל עדיין רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כאילו הוא מתגורר ב"אזור המסוכן" – די בכך כדי לחסום את דרכו לאיחוד משפחות. בינואר 2011 העניק בג"ץ הכשר גם לתועבה הזאת.

בית המשפט העליון ולהטוטי עצימת העיניים

סדרת העתירות הראשונה נגד החוק הוגשה ב-2003, ובג"ץ דחה אותה במאי 2006. סדרת העתירות השניה הוגשה ב-2007, וגם אותה בג"ץ דחה, בינואר 2012. בשני המקרים נדחו העתירות על חודו של קול – 6 מול 5.

בעתירה הראשונה ("בג"ץ עדאלה") קבע בית המשפט – בתמימות דעים – שהזכות לחיי משפחה היא זכות חוקתית, אך שופטי הרוב הכריעו שפגיעת החוק בזכות זו, אם בכלל, היא מידתית, לאור הצורך הביטחוני המכריע. שופטי המיעוט (ובהם הנשיא אהרון ברק) סברו שהפגיעה אינה מידתית כיוון שאיננה נבחנת בכל מקרה ומקרה לגופו. שופט אחד משופטי הרוב, אדמונד לוי, הסכים למעשה עם טיעוני המיעוט נגד החוק, אך לא תמך בביטולו מאחר שמדובר בהוראת שעה זמנית. במקרה זה מותר להאמין שלוי היה תמים ולא מיתמם; בעתירה השניה, משראה כיצד המדינה מאריכה שוב ושוב את הוראת השעה והזמני הופך קבוע, הוא כבר הצטרף למתנגדים לחוק. בעתירה השנייה ("בג"ץ גלאון") קבעו שופטי הרוב, שנית, שהפגיעה מידתית, ושהזכות לחיי משפחה אינה חייבת להתממש בתחומי ישראל; על האבחנה הסכולסטית הזאת, המרוקנת מתוכן, בין "זכות" לבין "מימוש הזכות", אפשר לקרוא כאן.

בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על שיקולים בטחוניים בלבד. היה זה מופע מסחרר של הדחקה והכחשה, שראוי להתעכב עליו כי הוא משקף היטב את הפונקציה המכשירה ומלבינה של בג"ץ במשטר האפרטהייד הישראלי.

תשובת המדינה לעתירות, שעליה נסמכו השופטים, העמידה את הטיעון הבטחוני בלבדו כעילה מספקת לדחיית העתירות. אך כפי שראינו, היה זה מצג שווא; המדינה עצמה – שר הפנים, מנהל האוכלוסין, חברי הקואליציה – הצהירו בגלוי על המטרה הדמוגרפית שמאחורי החוק. המטרה הזאת נמחקה לגמרי מתשובת המדינה הרשמית, אף כי העותרים הציגו ראיות למכביר לנוכחותה הממשית מאד בדיונים סביב חקיקת חאכ"ל. למעשה, עמותות ימין שהצטרפו לתשובת המדינה ממש דחפו את השיקול הדמוגרפי אל פרצופם של השופטים, למבוכת הפרקליטות. זאב פרבר, נציג עמותה ששמה לא מותיר הרבה מקום לספקות – "הרוב היהודי" – קם ואמר: "על מנת להשאיר את האופי היהודי של מדינת ישראל צריך שיהיה כאן רוב יהודי, ולא רוב של 51% אלא רוב מוצק של 80%. בשנים האחרונות הידרדר הרוב היהודי מ-80% ל-77%, והתיקון לחוק האזרחות עוזר במשהו למנוע את המשך ההידרדרות."

זאת ועוד, בקהילה המשפטית עצמה, מן הרגע הראשון, נשמעו קולות שהחצינו במפורש את העילה הדמוגרפית של החוק – והצדיקו אותה. המפורסמת בהם היא רות גביזון. כתב ההגנה שחיברה לחוק הוא מופת של דמגוגיה משפטית, שמפריח ביטויים כמו "הגדרה עצמית" ו"מדינה יהודית" מבלי לטרוח להסביר כיצד איחוד משפחות תחת הנוהל המדורג הכללי מעמיד אותם בסיכון. מאוחר יותר אף המליצה גביזון להחליף את הוראת השעה בחוק הגירה כללי שיאמר דברים ברורים על "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית".

כל ההכרזות, עדויות וחוות דעת האלה ריחפו בחלל הדיונים של בית המשפט העליון, בשבתו בשתי העתירות. אך התכלית הדמוגרפית, כביטויו הקולע של ארואה חליחל, היתה נוכחת-נפקדת בדיון המשפטי. השופטים חשו בה היטב, אך הקפידו לעקוף אותה, כמו פיל בחנות זכוכית. יוצאי דופן היו השופטים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה. כך כתבה השופטת פרוקצ'יה (בעמדת המיעוט) בבג"ץ עדאלה:

"השיקול הדמוגרפי צף ועלה ברקע החקיקה של החוק, וקשה להשתחרר מן הרושם, חרף כפירתה של המדינה בעניין זה, כי היתה לו נוכחות במשקל כזה או אחר בתהליך גיבושו של ההסדר הגורף המונע כניסתם של בני זוג פלסטינים מן האזור לישראל במסגרת איחוד משפחות… התמקדותו של החוק באוכלוסיית בני זוג מהאזור אינה מתיישבת עם מדיניות המדינה ביחס לגורמי סיכון שאינם פחותם, ואולי אף עולים על אלה הנובעים מאיחוד משפחות. בהקשרים אחרים, המעלים סיכונים משמעותיים, נמנעת המדינה מפגיעה גורפת. היא מבקשת לפזר את הסיכון במצורה מושכלת ומידתית ככל הניתן. לא כן ביחס למבקשי איחוד המשפחות".

אך יותר מאלפים לענייננו היו הדברים שכתב השופט ברק. גם הוא, כזכור, היה במתנגדים לחוק. אך התנגדותו לא נבעה מחשד שמניעים דמוגרפיים פסולים עומדים מאחורי החוק. לא ולא; ברק התעקש שתכליתו של החוק בטחונית בלבד, ומצא רק שפגיעתו אינה מידתית. כל כך עזה היתה התעקשותו על התכלית הבטחונית, עד שלשמה היה מוכן לחדור למוחותיהם של המחוקקים ולהבהיר להם מה היתה כוונתם, חרף אמירותיהם המפורשות:

"טיעוני המדינה לפנינו, כל אלה מורים כולם באצבע על כי תכליתו של החוק תכלית בטחונית היא. חילופי הדברים שנשמעו בכנסת לעת חקיקתו של החוק אין בהם כדי לשנות תכלית זו. יתר על כן: הנושא הדמוגרפי לא נדון כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".

זאת אמירה פנטסטית. השופט ברק קובע: לא חשוב מה המחוקקים אמרו בעת החקיקה, חשוב מה הם אומרים כעת. ובכלל, מה פתאום שנדבר על דמוגרפיה אם לא נדרשנו לכך?

לא נדרשנו בידי מי? בידי המדינה כמובן. המדינה שולטת בגבולות השיח, במה שראוי לדון בו ובמה שלא ראוי. העובדה שכל העותרים טוענים שיש תכלית דמוגרפית, העובדה שהמחוקקים עצמם (והפקידים שהכינו את החוק) דיברו על תכלית דמוגרפית – לא מזיזה לשופט ברק. נכון לעכשיו, המדינה טוענת מול בית המשפט שאין שום תכלית דמוגרפית. ובית המשפט – נשיא בית המשפט המהולל, אהרון ברק – סומך בעיניים עצומות על המדינה. עיניו נותרות עצומות לכל אורך הדיון. וגם בראיון שהוא נותן, חודש אחרי דחיית העתירה השניה, הוא פוער עיניים עגולות ומשתומם: "אף אחד לא דיבר אתי על דמוגרפיה!".

שוו בנפשכם חשוד ברצח שהוקלט לפני הרצח באיומים מפורשים על הקורבן. ההקלטות הוצגו בבית המשפט, אבל החשוד מכחיש הכל וטוען שבעצם לא היתה לו שום כוונה לרצוח; אולי להעניש, לכל היותר. בית המשפט מקבל את טענתו בנימוק ש"האיומים ברצח לא נדונו כלל על-ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בהם".

מה שמותר למדינה אסור לאזרח הפרטי. בית המשפט העליון הישראלי יודע יפה את גבולות כוחו. כל כך יפה הוא מכיר אותם, שהוא מוכן לפעמים לצעוד כמה צעדים לפני השלטון ולהכתיב לעצמו מה מותר ומה אסור, כמו חניך תורן מסור במיוחד שממהר להעניש את הכיתה עוד לפני שמגיע המפקד.

בדרך למטה

חאכ"ל מתנוסס בצמרת החקיקה הגזענית בישראל. חוק שנהגה במוחותיהם של לאומנים מוטרפי "הרוב היהודי", שהצדקתו הבטחונית היא מסיכת קרטון קרועה שמאחוריה מבצבץ בבירור קלסתר קסנופובי, ושאישרורו המשפטי חושף את כפיפותו הנרצעת של בית המשפט לסדר יום גזעני. בקרוב תאשר הכנסת שוב, בפעם ה-13, את "הוראת השעה". "זמניותה" של הוראת השעה היא כ"זמניות" מצב ה"החזקה הלוחמתית" בשטחים הכבושים, שמאפשרת למחוקק הישראלי לקיים בהם אפרטהייד משפטי על בסיס גזעי. אפשר כבר לקבוע בביטחה שחאכ"ל הפך לעצם מעצמו של המשטר הישראלי. כך הנצחת הכיבוש מתגלגלת להנצחת הפגיעה הקשה ביכולתם של עשרות אלפי אזרחים ישראלים לקיים חיי משפחה נורמליים עם בחירי ליבם.

דווקא השופט אדמונד לוי, שאחרי פרישתו היה שותף לקביעה הסהרורית שבשטחים לא שורר מצב כיבוש, היה מן הקנאים ביותר לזכויות האדם בשבתו בבית המשפט העליון. משנחשפה לעיניו מדיניות ההארכה האוטומטית של חאכ"ל, הפך את החלטתו והתנגד לחוק בסדרת העתירות השניה. "פגיעתו של החוק קשה היא, נזקו מהדהד", כתב לוי, ופירט:

"המשך קיומו [של החוק] מטיל צל כבד על סיכוייה של הדמוקרטיה בישראל לעמוד באתגרים להם יכלה עד כה. טועה מי שסבור, כי לאורך זמן יכול אף הרוב, שמכוח הכרעותיו בא חוק זה אל העולם, לעמוד בפני פגיעתו הרעה… בסופו של יום פגיעה זו, רחוקה וזוחלת ככל שתהיה, ממלכתית ככל שהיא נחזית, אין נזקה פחות מזה הטמון במעשי הטרור מפניהם מבקשים אנו להתגונן".

הדברים החריפים האלה, למרבה הצער, לא הכריעו את הכף. אך ניתן בהם ביטוי ברור וצלול להכרתו של השופט שהחוק אינו משרת את תכליתו המוצהרת – הגנה מפני טרור – ואילו בטווח הרחוק, פגיעתו באותו רוב שהביא אותו לעולם תהיה חמורה ממש כמו פגיעת הטרור. אלה דברים נבואיים שמתגשמים מול עינינו מדי יום, בקריסת המערכות הדמוקרטיות בישראל והתפוררות הבלמים והחסמים נגד עריצות הרוב.

תוקפו של חאכ"ל יפוג ב-30 לאפריל 2015. הכנסת הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תחת הנהגתה של הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה – תאריך את תוקפו שוב. הנה עוד תזכורת לחוסר הקשר בין הבחירות לבין דמותה של הדמוקרטיה בישראל.


תויק תחת:שוטף Tagged: גזענות, חוקי הכיבוש, טרנספר, מזרח ירושלים Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

איגרת חירות לכלואים (2015)

Image may be NSFW.
Clik here to view.

 

חג חירות שמח ל-31 תושבי ח'ירבת עין כרזליה (בהם 16 קטינים) בצפון בקעת הירדן, שצה"ל החריב את כל המבנים בכפרם לפני חודש, זאת הפעם הרביעית, והפקיר אותם לסופות החורף, באמתלה שהם פלשו לשטח אש, אף כי במשך 30 שנה לא התקיימו בו אימונים, וממילא צה"ל לא נוגע במאחז הבלתי החוקי שהוקם בתוך שטח האש, בידי יהודים, שעושים עם הצבא יד אחת להתעמר בחקלאים פלסטיניים במרחב עקרבה.

חג חירות שמח לפועלים הפלסטיניים של בית הדפוס "פלפוט" בקרני שומרון, שהדפיסו מיליוני פתקי הצבעה למערכת בחירות שבה אין להם זכות להשתתף, עבור ישראלים שיחליטו במקומם על גורלם, ואילו הם, הפלסטינים, יסתפקו בבחירת מי שיפנה את אשפה מרחובותיהם.

חג חירות שמח למשפחת אבו-ריאלה מעזה, האבלה עדיין על תאופיק הדייג, שיצא עם סירתו לדוג לפני חודש, והקפיד שלא לחרוג מטווח 6 המיילים שצה"ל קבע לדייגי עזה, מגבלה שרק היא לבדה צימקה את ענף הדיג בעזה לכשליש מגודלו, יותר מ-6,000 דייגים פרשו מהמקצוע, ובכל זאת נורה למוות בידי כוח של חיל הים, מכיוון שסירתו נעה "מהר מדי", ירו והרגו ותיחקרו וטיהרו ועברו הלאה.

חג חירות שמח למשפחת מוהתאסב ולמשפחת אל-רחמן ולמשפחת דנדיס, תושבי רחוב השוהדא בחברון, שדלתות ביתם נעולות ומרותכות ומרפסותיהם מגודרות מכל עבר כיוון שמתנחלי חברון ממטירים עליהם אבנים דרך קבע, שבכל כניסה ויציאה מביתם עוברים דרך מחסום של צה"ל, שנאסר עליהם להזמין אורחים לביתם, כל זאת בחסות הצבא כבר יותר מ-20 שנה, העונש שקיבלו תושבי חברון על הטבח שביצע בהם גולדשטיין.

חג חירות שמח לאלפי הבדואים שבתיהם נהרסו בשנה החולפת (859 מבנים הרסה המדינה ב-2014), מתוכם יותר ממחצית ביישובים מוכרים, בתים שנבנו בלית ברירה ללא תכניות מתאר, שכן המדינה ההורסת היא גם המדינה המסרבת לתכנן, ובמיוחד לתושבי כפר אל-עראקיב, שנהרס ונבנה מחדש כבר 82 פעמים, לתושבי תל-ערד שהמדינה הרסה את מסגדם, ולעשרות הבדואים מכפר סעווה וממשפחת א-נבארי שבתיהם נהרסו בידי הדחפורים של רשות מינהל ישראל.

חג חירות שמח לכ-2,300 תושבי הכפר אל-ולאג'ה, בין בית-לחם לירושלים, שכנים לא רצויים להתנחלויות גילה והר גילה, שגדר ההפרדה זוחלת סביבם בעקביות עד שתקיפם 360 מעלות, לפרקים עוברת ממש בחצר הבתים, וגם פניה, פני יאנוס של אפרטהייד, אבן דקורטיבית ליהודים ובטון חשוף לערבים, גדר שניתקה את הכפר מיותר ממחצית אדמותיו החקלאיות ועתודות הקרקע לבנייה שלו, תוואי "בטחוני" בהכשר בג"ץ כמובן, שרמס גם את נוף הטראסות בן מאות השנים, ובאופן מופלא קיבל גם את תמיכת רשות הטבע והגנים, זאת שאמורה היתה להגן על הטראסות, אלא שהיא הכריזה על 1,000 דונם מקרקעות אל-ולאג'ה "גן לאומי" "לרווחת תושבי ירושלים", למעט תושבי הכפר כמובן, שישקיפו עליו מעברה השני של החומה, על רקע רעש הבולדוזרים של עיריית ירושלים שבאים להרוס, כמובן להרוס, עשרות בתים כבר, אין תכנית מתאר לאל-ולאג'ה, כמובן שהעירייה לא מתכננת, כמובן שהיא גם דוחה את תכניות התושבים, ממול לעומת זאת נמשכת הבנייה, קדחתנית כתמיד, בהתנחלות הר גילה, לרווחת תושבי ירושלים.

חג חירות שמח לתושבי הכפר הלא מוכר היחידי במרכז הארץ, דהמש, 800 איש שחרב הגירוש מרחפת מעליהם כבר יותר מעשור, ולאחרונה קרבה יותר ויותר, 800 איש בלי תשתית מים, כבישים, חשמל, מדרכות, בלי כלום, שלא גזלו את אדמתם מאיש, ורק המדינה מסרבת להכיר בקיומם, והרשויות המקומיות מסביבן יורקות עליהם בבוז, והם באים ויוצאים מבתי משפט כבר שנים, ובפיהם רק בקשה אחת, שייתנו להם לחיות כבני אדם על אדמתם.

חג חירות שמח לבני משפחת חיג'ו מסילואן, שנדחקו מחוץ לביתם בעורמתה המשפטית של עמותת הנישול אלע"ד, שבשנה האחרונה כובשת עוד ועוד מאחזים בלב הכפר הפלסטיני, בתמיכה מסיבית של המדינה.

חג חירות שמח לכ-1,500 פליטים ומבקשי המקלט המוחזקים במשך חודשים ארוכים במתקן הכליאה "חולות", שקפאו בו בחורף, שאינם רשאים לעזבו בלילה, שנמקים בו בחוסר מעש, שיודעים כי חבריהם ש"עזבו מרצון" לסודאן כבר נלכדו ועברו עינויים, ובכל זאת ישראל מסרבת להכיר בהם כפליטים, למעשה הכירה ב-0.07% בלבד מיוצאי אריתריאה ככאלה, בעוד שבשאר העולם מוכרים כפליטים 84% מהם, ומעכשיו הם צפויים לגירוש בכפייה, ובכל זאת הם תולים בנו עיניים כלות, וזוכרים מה שאנחנו שכחנו על יציאה מעבדות לחירות.

חג חירות שמח לכ-500 הפועלים הפלסטיניים באזור התעשייה "ניצני שלום" ליד טולכרם, צמיתים מודרניים הנתונים בצבת שבין מעסיקים חמדנים ונטולי מעצורים ושלטון שהתנער מחובותיו, משתכרים אל צרור נקוב ונושמים אדי אמוניה ונפצעים ללא ציוד מגן ונבעטים החוצה ללא פיצויים, הפנים האמיתיות של "השלום הכלכלי" בחזון אוסלו.

חג חירות שמח לכ-450 עצירים מנהליים פלסטיניים בישראל, אנשים שכלואים חודשים ואף שנים בלי לראות את כתב האישום נגדם או את חומר הראיות, ביניהם 26 חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית (אסירים פוליטיים פר אקסלנס), אנשים שהמערכת וגם הציבור הישראלי ויתרו מזמן אף על מראית עין מינימלית של עשיית צדק איתם, שהשב"כ מענה דרך שיגרה ללא מורא חקירה והעמדה לדין, ובכלל זה ילדים בני 13 ו-14, וכשמתחשק לצבא, הוא יכול גם להכפיל את מספרם בגל מעצרים סיטוני, בן לילה, "עד תום ההליכים" או עד שימות שובת הרעב הראשון.

חג חירות שמח לג'נא אבו ג'בר, בת שנתיים וחצי, ויאמן אבו ג'בר, בן שלוש וחצי, ששרדו הפצצה ישראלית (ללא כל הזהרה) על ביתם באל-בורייג' בעזה לפני חצי שנה, אבל איבדו את הוריהם, את אחותם בת ה-4, ועוד 14 בני משפחה, ויש לפניהם עוד שנים ארוכות לצפות שצה"ל יחקור כיצד ולמה הפכו ליתומים בגיל כה צעיר, הם ועוד עשרות ילדים כמותם, אבל הוא לא יחקור.

חג חירות שמח ל-250 תושבי הכפר נבי סמואל, הסגור מכל עבריו בידי הצבא הישראלי, כלוב לערבים רק קילומטר משכונות היהודים בירושלים, שרשות הטבע והגנים הכריזה על שטחו וסביבותיו "גן לאומי", אפס אישורי בנייה ואפס פיתוח כבר עשרות שנים, כל דיר נהרס, כל מיכל מים מוחרם, ומעבר למחסום – אתר ארכיאולוגי משגשג להנאת היהודים, גם הוא על חורבות בתיהם של תושבי הכפר.

וכמו לפני 6 שנים, חג חירות שמח לכל מי שהמדינה, תודה לאל, עדיין לא שמה בכלא, אבל הוא או היא חיים בכלא פנימי, וטרם התנערו מן האיסורים והחרמות שכובלים כל אדם אל המוכר מדי והצפוי מדי והמובן מאליו, וטרם פתחו עליהם באש ויצאו לדרך חדשה.

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.

[ציורים: פרנסיס בייקון]


תויק תחת:שוטף Tagged: "צוק איתן", אימי השלטון, דיכוי פוליטי, טרנספר, מזרח ירושלים, נישול, עזה Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

דחפורים והנהונים משפטיים: טרנספר מואץ בשטח C

נדמה שאין עיתוי הולם יותר לפרסם את הפוסט הזה מאשר ביום שבו מתפרסם סקר ענק, לפיו מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה. המחצית הזאת ודאי תשמח לדעת שמאווייה מתגשמים הלכה למעשה בימים אלה בשטחי הגדה.

החודשיים הראשונים של 2016 היו כנראה החודשים המוצלחים ביותר לרשויות ההרס והחורבן מזה שנים ארוכות. 323 מבנים הרסו דחפורי המנהל האזרחי בתקופה הזאת, ובכך הפכו 440 איש לחסרי בית, יותר ממחציתם ילדים. ההריסות פגעו בפרנסתם של כמעט 1,700 איש.

440 עקורים בחודשיים זה הספק של יותר מ-7 ביום. מישהו בירושלים לוחץ על הדוושה: הצמד-חמד יוגב-סמוטריץ', שפועלים בברכת ועדת החוץ והביטחון, שפועלת בברכת ראש הממשלה. הדרך עוד ארוכה: כ-11 אלף צווי הריסה תלויים ועומדים נגד כ-13 אלף מבנים פלסטיניים בשטח C (בעיקר בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמרחב מעלה אדומים, אזור E1). כיוון שגירוש הפלסטינים נועד לפנות אדמות למתנחלים, ההתפלגות הגיאוגרפית של צווי ההריסה (ראו למטה) מלמדת שמירב מאמצי ההתפשטות מתרכזים בדרום הר חברון ומסביב לירושלים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.

מקור: OCHA

למה דווקא עכשיו? ככל הנראה, צירוף של נסיבות. גל הפיגועים הוא אמתלה נוחה, גם אם מופרכת מכל בחינה הגיונית, לתלות עליה התנכלות לפלסטינים. הציבור הישראלי ממילא לא מתעניין בשאלות כמו האם הנענשים קשורים לטרור. אמריקה מרותקת למערכת הבחירות, גם נזיפות רפות אינן נשמעות מכיוונה. ותאבונם של הח"כים בבית היהודי – המנהלים האמיתיים של הקואליציה, למי שהחמיץ – אינו יודע גבול.

באתר "בצלם" יש כבר בלוג ייעודי לתיעוד ההריסות בשטח C. הקצב והמספרים מבהילים. מה שקראתי פעם "רעש הרקע הקבוע של הציונות" הפך להיות טרטור בלתי נסבל. אין זאת אלא שישראלים שאינם שומעים אותו כבר התחרשו כליל.

יש הגיון בשיגעון, יש שורה תחתונה. נגיע אליהם אחרי הצילומים.

הגל האחרון היה בשבוע שעבר, ב-2 במרץ: ח'רבת טאנה, שוויכה, שופה, א-טור, חיזמה, עין אל-קילט. בח'רבת טאנה (דרומית-מזרחית לשכם) הרס המנהל האזרחי 41 מבנים, בהם בית ספר אחד. 36 נפשות נעקרו מבתיהן, בהן 11 ילדים. על ההסטוריה האכזרית ההריסות בח'רבת טאנה כתבתי כבר לפני חמש שנים. מוזר, גם אז, בדיוק ב-2 במרץ, הגיחו דחפורי המנהל. היום כמו אז, נשלף הנימוק שהתושבים התיישבו ב"שטח אש", אף כי האמת הפוכה לגמרי: שטח האש התיישב על אדמתם.

בכתבה המאלפת הזאת של עמירה הס (תקראו, תקראו) מתראיין תושב הכפר שנולד במערה בח'רבת טאנה ב-1936. מדינת ישראל, שעוד לא היתה קיימת אז, אינה מכירה בו. הגירוש מטעמי "שטח אש" הוא שקרי מעוד סיבות רבות שעליהן עמדתי בפוסט על תהליך "הגירוש-ייבוש-רישוש" בבקעת הירדן ובפוסט נפרד על שטח אש 918 בדרום הר חברון. במקרה של ח'רבת טאנה הגזענות הרשמית אינה טורחת אפילו להסתתר. במרחק קילומטר וחצי ממנה ממוקם מאחז-בת בלתי חוקי של איתמר,  גבעה 777 ("גבעת ארנון") שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, אבל הוא כמובן לא מפריע לצה"ל; למעשה, תושבים מקומיים מעידים כי צה"ל הזיז את אימוניו מאזור המאחז. בינתיים המאחז מתרחב וגם הוקם בו "כפר סטודנטיות" של עמותת "קידמה", שמשווק את עצמו כשילוב מגניב וסבבה של חלוציות עם חיי קומונה אקולוגיים. הכל במימון המדינה, כמובן.

רק 1% בלבד מכלל שטח C – שמקיף 60% משטחי הגדה – מקצה ישראל לבנייה פלסטינית. נזכיר ששטח C (ראו מפה) לא יועד אף פעם לריבונות ישראלית, אלא הופקד באופן זמני בידיה עד שיעבור לידי הרשות הפלסטינית. זה היה אמור לקרות ב-1998. מאז ועד היום עושה ישראל ככל יכולתה להגדיל את אוכלוסיית המתנחלים באזור ולצמצם את האוכלוסיה הפלסטינית.

אף כי רק שיעור מזערי מן השטח הזה, שחיים בו 300 אלף פלסטינים, מותר לבנייה פלסטינית, רק 23% מצווי ההריסה שהוציאה ישראל בשטחו מתייחסים לבנייה בקרקעות מדינה. במלים אחרות: 77% מ"עבירות הבנייה" הן בנייה על קרקע פרטית שנעשתה ללא היתר. למה אין היתר? כי אין. לא היה ולא יהיה. ישראל לא מתירה לפלסטינים לבנות בשטח C, עתודת הקרקע הגדולה בשטחים וריכוז האדמות החקלאיות שלהם. אי אפשר לבנות באופן חוקי כי אין תכניות מתאר ליישובים הפלסטיניים, אין תכניות מתאר כי ועדות המנהל האזרחי שמופקדות על התכנון מורכבות מיהודים בלבד, שמתכננים להתנחלויות בלבד, וכשהוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לשתף תושבים פלסטיניים בוועדות התכנון, בג"ץ הסתכל לצד השני וכיחכח משהו על נייטיבז, תפיסה לוחמתית וכאלה.

יאללה, חלאס.

בזאת אפשר לחתום את הקשקוש הישראלי הרגיל על "הבנייה הלא חוקית" של פלסטינים בשטחים (או בדואים בנגב, או תושבי מזרח ירושלים); מגיבים, ראו הוזהרתם. אצטט כאן את יאיו אברהם, ממנהיגי מחאת האתיופים ואינשאללה ממנהיגי השמאל בעתיד: "מה זה חוק בכלל? כשהחוק לא מגן על האזרחים הוא לא חוק. אין חוק. הוא פיקציה. הוא לא שווה כי אתה שחור, כי אתה ערבי, מזרחי, כי אתה נראה שונה".

***

אי אפשר להעביר במילים מה מרגיש אדם שביתו נהרס מול עיניו, מה מרגיש ילד שרואה את המקום המוגן ביותר שלו, הפרטי ביותר, הופך לעיי חורבות. אפשר רק להראות, לראות, לדמיין. ואת מה שמתחולל בנפשו בשנים שלאחר מכן, קשה אפילו לשער.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

ח'רבת טאנה, מרץ 2016. צילום: רויטרס

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

עין רשאש, פברואר 2016. צילום: עמירה הס

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

ח'רבת חומסה, בקעת הירדן, אוגוסט 2015. צילום: עארף דרארמה, "בצלם"

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

פסאיל, פברואר 2016. צילום: אקטיבסטילס

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

ח'רבת ג'ינבה, פברואר 2016. צילום: אי-אף-פי

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

אבו-נוואר, ינואר 2016. צילום: אונר"א

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם".

ח'רבת א-רחוואה, ינואר 2016. צילום: נאסר נוואג'עה, "בצלם"

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

אל-ג'יפתליק, פברואר 2016. צילום: Middle East Monitor

***

סיפוח שטח C לישראל כבר איננו בגדר תכנית הזויה אלא מדיניות פרקטית שמתקדמת בצעדים עקביים להגשמתה. באופן רשמי היא עולה רק על בדל שפתיהם של אנשי "הבית היהודי" והאגף הנצי בליכוד. בפועל, כל רשויות החוק והאכיפה עובדות בשירותה.

אבל יש בעיה קלה: בשטח C גרים כ-300 אלף פלסטינים. כשהימין מדבר על סיפוח, הוא כמובן לא מעלה על דעתו להעניק לפלסטינים האלה תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר לכנסת. דוגמה נאה לדיסוננס הזה, שלפעמים אפילו חומק מהשגחתם של חסידי הסיפוח, ניתנה לפני 9 חודשים, כשבנט נסוג מכוונתו להחיל את חוקי העבודה הישראלים בשטחים, נושא שמפלגתו העמידה במרכז המצע שלה. הסיבה היתה פשוטה: חקלאי בקעת הירדן נזעקו שזכויות עובדים לפועלים הפלסטיניים "יפגעו קשות" ברווחים שלהם. גם כשעלתה לבג"ץ שאלת שילוב פלסטינים במערך התכנון הישראלי בשטחים – צעד מתבקש מהחלת החוק הישראלי שמחייב שיתוף של נציגי המקום המיועד לתכנון – נעדר קולו של "הבית היהודי" באופן מופגן. "אמרנו סיפוח", אומר גזע האדונים, אבל ממהר להדגיש, "לא אמרנו שוויון. ועל הפסדים בכלל אין מה לדבר".

דילמת הסיפוח המשפטי מאתגרת את השמאל לא פחות מן הימין, כפי שכתבתי כאן. הפיתרון השכיח בימין הוא יצירת מצבי אפרטהייד, בתוך ומחוץ לגבולות ישראל. רק שאפרטהייד לא ממש פותר את הבעיה היסודית יותר של הלאומנות הישראלית: הוא לא נפטר מהערבים, ואלה לא באים לנו טוב בעין. גם אם הערבים כפופים לחוקים אחרים ואינם נהנים מזכויות אזרח בסיסיות, הם עדיין כאן, לעזאזל. נוסף לכל, אפרטהייד לא מצטלם טוב.

הפיתרון המתבקש הוא טרנספר משפטי. חזון הסיפוח הוא חזון הטרנספר. זהו התהליך הזוחל שמתרחש כבר שנים בשטח C ומואץ בתקופה האחרונה. נזכיר שוב את המספרים. כ-300 אלף פלסטינים יש בשטח C, ומולם עומדים צווי הריסה ל-13 אלף מבנים. בהערכה גסה ניתן לומר שהצווים הללו, אם ימומשו במלואם, יעקרו ממקומם קרוב ל-100 אלף איש. במהלך התקופה הזאת המערכת לא תשב בחיבוק ידיים, וכמובן שתוציא עוד אלפי צווי הריסה. בלי הרבה מאמץ, ועם הרבה מסירות נרצעת, מערכת המשפט הישראלית – מבתי הדין הצבאיים ועד בג"ץ – לא תתקשה להכשיר את גירושם של רוב תושבי שטח C. הקצב האינטנסיבי של פעולות ההרס כמו גם הסרת "חסינותם" של מבנים שנתרמו בידי האיחוד האירופי תשאיר אחריה אדמה חרוכה שאין דרך לשוב אליה. וכפי שהסקר שצוטט בתחילת הדברים מלמד, הציבור היהודי לא יתקומם; רבים ימחאו כפיים.

העקורים ייאלצו להידחק אל המובלעות המבודדות – הערים והכפרים הגדולים שבשטחי A ו-B, שללא שטח C אין ביניהם רצף טריטוריאלי. הם ייאלצו לזנוח את אדמת אבותיהם ופרנסתם מזה עשרות ומאות בשנים, ולפנות את מקומם לשכונות החדשות של מעלה אדומים ואפרת, למטעים החדשים של התנחלויות הבקעה, למאחזי "איכות החיים" של דרום הר חברון, ועוד כהנה וכהנה. כפי שנחשף בדו"ח "יש דין" מן החודש שעבר, מכונת הסיפוח המשפטית מתקדמת יום-יום אל מטרתה, הרחק מעיני הציבור, הופכת את ה"בלתי מתקבל על הדעת" של אתמול ל"סטטוס קוו" של מחר, שממנו לא יעלה על הדעת לסגת.

ואז תוכל ישראל להצהיר, בגלגול עיניים למרומים, שהחוק שחל בשטחים שווה לכולם, אינו מפלה בין דם לדם ועם לעם, וברוך השם, נשאר רק עם אחד.


תויק תחת:שוטף Tagged: בדואים, בקעת הירדן, התנחלויות, טרנספר, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.

הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית

[פוסט ארוך, לא לבליעה בביס אחד; קיראו בחלקים]

הקדמה

בדיוק לפני 45 שנים, בינואר 1972, התרחשו אירועים דרמטיים באזור שנקרא "פתחת רפיח" – הפינה הצפון-מזרחית של חצי האי-סיני, שמשתרעת לאורך חוף הים התיכון, דרומית-מערבית לרפיח. במבצע חשאי ומזורז, גירש צה"ל אלפי בדואים מאדמתם והרס את בתיהם; על פי ההערכות, בין 6,000-20,000 איש. בחודשים הבאים דחפורי הצבא רמסו את כל המטעים החקלאיים של הבדואים והכינו את הקרקע (בתיאום עם הסוכנות היהודית) להתיישבות יהודית: מושבים, קיבוצים, ולבסוף העיר שנתנה לאזור את שמו החדש – חבל ימית.

הכל היה סודי; כל כך סודי, שגם הרמטכ"ל וגם מתאם הפעולות בשטחים לא ידעו על כך בזמן אמת. העיתונים לא דיווחו דבר. ובכל זאת דלפו ידיעות – דרך חברי קיבוצים בשטח הישראלי, שעמדו בקשרי ידידות עם הבדואים שגורשו. התחילו לטפטף עדויות. היתה גם עתירה לבג"ץ. המדינה הציגה את הגירוש ככורח בטחוני (ליצור חיץ יהודי בין מצרים לרצועת עזה), הציבור וגם השופטים בלעו את האמתלה ללא פקפוקים רבים. בטחוני או לא בטחוני, תנופת ההתיישבות בסיני היתה בשיאה ואף אחד לא התכוון לקלקל את חגיגות ההתפשטות בגלל כמה בדואים שנושלו מאדמתם.

פרשת פתחת רפיח הסעירה את חוגי השמאל למשך שנה-שנתיים. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וקברה את הסיפור הזה, כמו רבים אחרים, מתחת לערימה של חול ושכול. זה מה שעושות מלחמות ישראל: איתחול חברתי, חזרה לנקודת אפס. המרוויחים הם תמיד המנצחים; חשבונות העבר, פשעי העבר, נמחים. רק הקורבנות נושאים את צלקות הזיכרון.

על פתחת רפיח ידעתי רק במעורפל. נחשפתי אליה במהלך השנים כשהצצתי בכתבות עיתונות משנות ה-70' המוקדמות. כבר באמצע שנות ה-70' השם הוחלף ב"חבל ימית", צעד ראשון להשכחת הבדואים; בשנות ה-80' נכרך האזור ב"טראומה" הראשונה של פינוי יהודים מהתנחלויות, צעד שני וסופי. אין פלא אם כך שבישראל של 2017 לרוב האזרחים אין שמץ של מושג מה קרה שם; חור בזיכרון הקולקטיבי, לא חור יחידי, אבל עדיין משמעותי בגודלו. והרי לא מדובר בפרה-הסטוריה. חלק מהאנשים המעורבים עדיין חיים. יותר מכך: הפרשה עצמה נושאת לקחים מאלפים להווה. יש בה, כמו בכמוסה מרוכזת, מאפיינים שנפרשו לאורך השנים בכל מפעל ההתנחלויות וגם במאמצי הדחיקה וההרחקה של הבדואים ממרחבי הנגב והגדה המערבית.Image may be NSFW.
Clik here to view.
%d7%9e%d7%a4%d7%94-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%94

המפגש המחודש שלי עם הפרשה התרחש לפני כחצי שנה, כשקראתי את מאמרם של דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים ("משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343). זהו מאמר אקדמי רחב-יריעה שמסתיר בתוכו סקופ עיתונאי: חשיפה ראשונה של דו"ח ועדת החקירה שמינה הרמטכ"ל דוד אלעזר מיד אחרי האירועים בפתחת רפיח. הוועדה ראיינה את כל הקצינים הישראלים המעורבים (הבדואים לא רואיינו) והגישה מסקנות, שהוסתרו מהציבור. זאת ועוד, המסקנות גם לא נחשפו בפני בית המשפט העליון בשבתו בעתירת הבדואים נגד גירושם. קרצמר וגורנברג מראים כיצד הוליך הצבא שולל את בית המשפט ויצר מצג שווא שעמד בסתירה לדו"ח הסודי. המאמר שלהם מנתח את הדינמיקה של ההטעיה שהמדינה נוקטת מול בג"ץ בתיקים פוליטיים – בין אם בהסתרת חומרים רלוונטיים ובין אם בהצגת נימוקים כוזבים לעמדתה. חשוב לציין ששופטי בג"ץ בתיקים הנדונים התמסרו ברצון להטעיות האלה. בהמשך נראה שלא מדובר בחריגים.

מכל מקום, אותי עניינה בעיקר פרשת פתחת רפיח, שאותה חקר לעומק העיתונאי וההסטוריון גרשום גורנברג. גורנברג כבר פירסם ספר על התהוות מפעל ההתנחלויות הישראלי ובמהלך העבודה עליו נתקל שוב ושוב בסירוב של ארכיון צה"ל לחשוף מסמכים סודיים שקשורים לראשית ההתנחלויות. אחרי פניה לבג"ץ, הצליח לשים את ידיו על דו"ח ועדת החקירה בפרשת פתחת רפיח. הסיפור שדלה ממנו ומשאר מקורותיו מרתק, ולמיטב ידיעתי מעולם לא פורסם בעיתונות הישראלית.

את שלד העלילה של המאמר הנוכחי, אם כן, אני שואל ממחקרו המקיף של גורנברג ומן המאמר שלו עם קרצמר. עליהם הוספתי בעיקר מקורות מעיתונות התקופה, שנותנים תמונה רחבה יותר של העיסוק בפרשה – צבאית, ציבורית ופוליטית, וכמה מסמכים מארכיון "עקבות". בפתחת רפיח נוצק לראשונה התקדים המשפטי לגירוש בדואים מאדמתם לצורך התיישבות יהודית במקום; כמו באום אל-חיראן, רק שהקורבנות מנו אלפים ולא מאות. הסיפור כולו הושתק ואז צונזר חלקית ואז סולף בהתאם לאינטרסים השלטוניים; הוא מספק מעבדה מצוינת לחקירת האופן שבו המשטר "מטפל" באמת ובסוכניה.

גילגוליה של האמת בתרבות של שקר; זה העניין שהדריך אותי בהסתעפויות העלילה ובקישורים לפרשות נוספות, חלקן מימינו ממש, שבכולן מערכת ההצדקות למעשי נבלה נשענת לא רק על אידאולוגיה חמסנית – וזה כבר ידוע וברור – אלא גם על שקרים וסודות, שמפעפעים בכל דרגי השלטון, עד לציבור הרחב. הפרספקטיבה הזאת תסביר את המתודולוגיה המעורבת של המאמר: תיאור הסטורי שמשובץ בקפיצות לתקופות מאוחרות יותר וגם להווה, וחזרה אחורה. המבט הרוחבי, החיתוכים וההשוואות בין סיטואציות שלכאורה אין קשר ביניהן, מאפשרים להבחין בחוקיות קבועה. מה שעולה מן החומר התיעודי הוא שהסודיות וההסתרה הן מרכיב של קבע במפעל ההתנחלויות והפשעים הנלווים אליו. אין שום חשיבות למי מחזיק בשלטון (שמאל או ימין), מי מתמודד עם הפרות החוק (צבא או בג"ץ) ומי מעבד את רסיסי המידע לנראטיב (פוליטיקאים, תקשורת, או הציבור בכלל). כולם בורחים מן האמת.

כך התגבשה כאן במשך השנים מה שאפשר לכנות "תורת האי-ידיעה הציונית": תורה שבעל-פה שקובעת מה מותר לדעת ומה אסור, מה כדאי לדעת ומה לא, מה מומלץ לדעת בקריצה, בחצי עצימת-עין, בהסטת מבט, ומה אפשר אולי לדעת מבלי להאמין, לדעת ואז לשכוח, לדעת ולא לדעת שיודעים. אלף אלפי גוונים של אי-ידיעה רקח כאן המשטר, בשיתוף פעולה מלא של בתי המשפט וכלי התקשורת: אנחנו רק צריכים לבחור ביניהם.

ראשית ההתנחלות: שקרנות כמדיניות

ב-10 ביוני 1967, בתום מלחמת ששת הימים, מצאה עצמה ישראל שולטת על שטח הגדול פי 3 משטחה, הכולל את רמת הגולן, הגדה המערבית, רצועת עזה וחצי האי סיני. אווירת הקץ הקודרת ששררה לפני המלחמה התחלפה באחת באופוריה, שאליה נלוותה תאוות סיפוח יוקדת. תוך חודשים ספורים, במחצית השניה של 1967, הונחו היסודות למדיניות ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק: בקדחתנות, בחשאיות, וללא כל ניסיון לאמוד את המשמעות המדינית של ההתפשטות הטריטוריאלית.

החלטות הממשלה מאותה תקופה מלמדות כיצד הדחף ההתנחלותי גובר על כל שיקול רציונלי אחר. ב-19 ליוני 1967 מתקבלת ההחלטה לספח את כל שטחי "מזרח ירושלים" – כותרת מטעה לסיפוח של 70 אלף דונם שכללו לא רק את מזרח העיר אלא גם 28 כפרים בגדה המערבית. באוגוסט מגבש דיין את "תכנית חמשת האגרופים" – הקמת חמישה ריכוזים על גב ההר מאזור ג'נין בצפון ועד אזור חברון בדרום, המבוססים על מחנות צבאיים במרכזם ויישובים אזרחיים סביבם. בהתייעצות עם גרעין כפר עציון בראשות חנן פורת, מרחיב דיין את תכניתו גם לגוש עציון. למעשה, ההתנחלות הראשונה היתה דווקא קיבוץ מרום גולן, שהוקם ברמת הגולן ביולי 1967, וקדם להתנחלות כפר עציון, שעלתה על הקרקע בספטמבר 1967. הדעה המקובלת היא שרה"מ אשכול נגרר אחרי חבורתו של פורת שלא הותירה לו ברירה; בפועל, המחקר ההסטורי גילה כי אשכול עצמו, כבר ביולי 1967, תיכנן להשיב את מתיישבי כפר עציון, ואלה התפרצו לדלת פתוחה. גם סיפור "השיבה" לכפר שננטש ב-1948 הוא מיתוס בעיקרו; גוש עציון בימינו יושב על שטחים גדולים פי 7 מגוש עציון המקורי, גידול שנעוץ בשילוב בין תפיסת שטחים צבאית, הכרזה על אדמות מדינה והשתלטות פיראטית על קרקעות פלסטיניות פרטיות.

השר בלי תיק, ישראל גלילי, היה יועץ הצללים של אשכול ומי שבמידה רבה עיצב את מדיניות ההתנחלות של ישראל באותן שנים, יחד עם יגאל אלון ומשה דיין. אפשר לומר שגלילי היה האב הרוחני של זאב (זמביש) חבר; חשאי, יעיל, ולא בררן בענייני חוקיות. באוגוסט 1968 הוא כותב לרה"מ בטון נוזף על רקע הידיעות בעיתונות על אודות פעולות הממשלה בשטחים: "המצב המדיני עודנו מחייב זהירות והתאפקות בכל הנוגע לפרסום מופלג של פרטים על היוזמות ההתיישבותיות בשטחים החדשים… יש להימנע ממתן עילה חוזרת ונשנית לטיפול עיתונאי בנושא. נא דאג לכך שאנשי משרדך ינהגו בזהירות הנדרשת" (אדוני הארץ, עקיבא אלדר ועדית זרטל, 2004, הוצאת דביר, עמ' 26).

מה פשר החשאיות? ובכן, ההנהגה ידעה בבירור שהיא מפירה את החוק הבינלאומי. בספטמבר 1967 חיבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, חוות דעת סודית ביותר שנשלחה ליועץ המדיני של ראש הממשלה, בנושא מעמד ההתנחלויות מצד החוק הבינלאומי; את חוות הדעת ביקש ראש הממשלה על רקע התכניות הקורמות עור וגידים להתנחלויות בשטחים. למה סודית ביותר? ברור שעצם האי-חוקיות של ההתנחלויות איננה סוד למי שמכיר את המשפט הבינלאומי. מה שהיה צריך לשמור בסוד הוא את העובדה שהממשלה מתעניינת בסוגיה הזאת, בודקת אותה – ואז פועלת במודע בניגוד לחוק. מופעי הסודיות האלה יחזרו עוד הרבה פעמים בהמשך (שימו לב להדגשות בטקסט).

תיאודור מירון, שלימים הפך למשפטן בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר, קבע בחוות דעתו באופן חד משמעי שהתנחלויות אזרחיות אסורות בהחלט:

"האיסור הוא איפוא קטגורי ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת. אם יוחלט על צעדים להתיישבות יהודית בשטחים המוחזקים נראה לי, איפוא, כי חיוני שההתיישבות תיעשה על-ידי גופים צבאיים ולא אזרחיים. חשוב גם, לדעתי, שהתיישבות זאת תהיה במסגרת מחנות ותישא מבחינה חיצונית אופי זמני ולא של קבע. אף אם מיישבים צבא ולא אזרחים, חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקעות אותן מיישבים."

אותו מירון גם קבע בחוות דעת נוספת, במרץ 1968, שהריסת בתים וגירוש אוכלוסיה בשטח הכבוש אסורים גם הם על פי החוק הבינלאומי וכל ניסיונות התירוץ שלהם בידי שלטונות ישראל לא יצלחו. בהמשך נראה כי פעולות הצבא בפתחת רפיח בתחילת 1972 עמדו בסתירה ישירה לחוות הדעת האלה, וגם בכך יש כדי להסביר את הניסיון להסתירן מעין הציבור.

עם זאת, מירון השאיר להנהגה קצה חוט קריטי ביחס להתיישבות בשטחים: "התיישבות צבאית". לתומו חשב ודאי שאי אפשר לטעות בין מחנה צבאי זמני להתיישבות קבע אזרחית, ולכן גם אי אפשר להטעות. היו אלה אכן ימי התום של המשפטנים. אבל אשכול זיהה יפה את הסדק שדרכו אפשר יהיה להשחיל עוד ועוד התנחלויות. ביום העלייה לקרקע של התנחלות כפר עציון, ה-27 בספטמבר 1967, 9 ימים בלבד אחרי שהתקבלה חוות הדעת הראשונה של מירון והוסקו ממנה המסקנות הנכונות, ניתנה הוראה צבאית סודית, שקבעה כי הקשר בין כפר עציון לנח"ל הוא "'כיסוי' לצורכי המערכה המדינית", אך "אין כוונה לנקוט בצעדים מעשיים, על ידי צה"ל, למימוש 'כיסוי' זה". כפי שמציין גרשום גורנברג, זאת היתה תרמית בפקודה, שנועדה להסתיר עבירה על החוק הבינלאומי.

תקופת ההיסוסים היתה קצרה, לא יותר מ-5 חודשים. בנובמבר 1967 פנה אשכול ליו"ר ההסתדרות הציונית וביקש שהמחלקה להתיישבות תסייע בהקמת התנחלויות חדשות – במימון ממשלתי. בכך ניתן האות לאסטרטגיה ארוכת שנים – הממשלה מפעילה מסלול "עוקף ממשלה" כדי להרחיב את ההתנחלויות, לפעמים בניגוד למדיניותה המוצהרת (אשכול היה אשף ההתבטאויות הסותרות בעניין). במהלך 1968 עלו עוד כ-20 "היאחזויות" על הקרקע (רובן במסווה צבאי שהוסר לאחר התבססות היישוב). מסמך דיפלומטי ממרץ 1969, שנחשף לפני מספר חודשים, מסלק כל אי-בהירות בנוגע למדיניות כפל הלשון הישראלית. המסמך נכתב בידי סמנכ"ל משרד החוץ ונשלח אל שר החוץ, אבא אבן. הפקיד רם-הדרג מביע דאגה מכך שמתנחלי גוש עציון, בלהטם המשיחי, עלולים לפרסם ברבים שהתיישבותם במקום איננה בגדר מחנה צבאי ושמטרותיה אחרות לגמרי. הוא דורש להפעיל את הצנזורה על ידיעות עיתונאיות שמגלות את ייעודה האזרחי של ההתנחלות:

"חששנו היה שגורמים אזרחיים, ובפרט גורמים הקשורים בתוכנית הקמת הישיבה על האדמות התפוסות, יביאו לפרסומת מיותרת ומסוכנת שהרי היא תסתור את מטרות התפיסה כפי שהן מוגדרות בצו… על תפיסה לצרכי צבא אפשר להגן בנקל מבחינה משפטית. מפעלים אזרחיים הם עניין אחר לגמרי."

הנה שוב בפנינו מסמך רשמי שמעיד: יש לשקר, האמת מזיקה לענייננו. וראוי לשים לב: האמת קלה, כמעט אוטומטית. השקר דורש מאמץ ותחזוקה מתמדת. הנה עוד מסמך סודי, מיולי 1970, ובו מסכמים שר הביטחון דיין, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, מפקד אזור יהודה ושומרון ואחרים, כי בניית 250 יחידות הדיור לטובת מתנחלי קרית ארבע "תוצג כחלק מן הבנייה לצרכי צה"ל" – תרמית שגורה באותם ימים, לדברי גזית. ולקינוח, דיון בוועדת חוץ וביטחון (סודי כמובן) כבר בספטמבר 1967, שבו שר החוץ, אבא אבן, מסביר באריכות את להטוטי הדיפלומטיה הישראלית בסבך היוזמות המדיניות, שתכליתם אחת: להציג לאומות העולם פנים שוחרות שלום תוך כדי בלימה נחרצת של כל יוזמה שעלולה, חס וחלילה, להבשיל לפיוס עם העולם הערבי וויתור על השטחים הכבושים; שיעור מאלף בצביעות דיפלומטית.

תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח: 1968-1971

באשר לרצועת עזה, כבר באמצע 1968 קבע אחד מאבות תנועת ההתנחלות, יגאל אלון (סגן רה"מ של לוי אשכול), כי "קיימת חשיבות בטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה" (יישובי גוש קטיף הראשונים הוקמו רק ב-1973). ההיגיון ה"בטחוני" היה יצירת חיץ התיישבותי בין מצרים לבין רצועת החוף. אותו היגיון גם הכתיב התפשטות דרומה מעזה, לכיוון רפיח, בשטח שכונה פתחת רפיח.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בביקור ביישוב בדואי ליד אל-עריש, תחילת שנות ה-70'.

שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, בביקור ביישוב בדואי ליד אל-עריש, תחילת שנות ה-70'.

ב-31 באוקטובר קיבלה הממשלה החלטה סודית: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם אל שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים." גם כאשר נשקל, ולבסוף נדחה, הרעיון להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הירדנים (ובכך להיפטר מבעית הפליטים), התעקש אלון לשמור את החיץ של פתחת רפיח בידי ישראל. בספטמבר 1968 הציג דיין לראש הממשלה אשכול רשימת אתרים להתנחלויות חדשות, ביניהם גם פתחת רפיח.

התכניות נכנסו לשלב מעשי כבר באוקטובר 1968. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הכינה תכנית לשלושה מושבים בפתחת רפיח וליישוב גדול נוסף, שחלקו יוקם על אדמה שתועבר לידי המדינה בתפיסה צבאית מידי הבדואים, תמורת פיצוי כספי. נציגי המחלקה סיירו בשטח עם דיין ועל מפקד נפת ח'אן יונס הוטל לאתר את הקרקע המתאימה. הפרקליט הצבאי הראשי התבקש לבדוק את אפשרות הפקעת השטח במידת הצורך.

הנקודה שראויה כאן לציון היא שהיוזמה להקמת היישובים לא באה מן הצבא כמענה לצורך בטחוני, אלא מן האגף האקטיביסטי בממשלה (דיין, אלון וגלילי) ומן הסוכנות היהודית. יתירה מזאת, התכנית שהכינה הסוכנות דיברה על ארבעה יישובים, מתוכם היאחזות נח"ל אחת. משמע, שלושה יישובים תוכננו כיישובים אזרחיים מרגע הקמתם.

בינואר 1969 אומר דיין את הדברים הבוטים האלה על פתחת רפיח בישיבת ממשלה:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר כך להגיע לפשרה לגבי המחיר. כי אני חושש שאם לא נעשה זאת, גם 10 מיליון לירות לא יספיקו אחר כך. אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים, צריך להגיד: אנו מקימים כאן עמדה צבאית. צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה. אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור, משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה."

זהו שיעור מאלף במשחק בין גילוי לב להסתרה. דיין אינו מסתיר את רצונו העז לסלק את הבדואים מן השטח. אבל הוא כן מסתיר את המניע – התנחלות כמטרה בפני עצמה. לכן הוא אומר "אם מחליטים לעשות זאת לצרכים צבאיים", במקום לומר בפשטות: יש צרכים צבאיים. מדובר ב"החלטה" שתוביל להכרזה ("צריך להגיד"), כלומר, מהלך תעמולתי. ושימו לב לאזהרה שלו: יש לנצל את שעת הכושר, "כל זמן שיש שם טרור". ומה שנרמז הוא: אם חלילה יחדל הטרור, לא נוכל עוד להיתלות בו כשנקים התנחלויות בפתחה. החשש של דיין התאמת חלקית: יישובי הפתחה הוקמו דווקא משדעך הטרור, אבל זה כמובן לא עיכב את ההתנחלות. שיקולי הביטחון ממילא היו איצטלה.

היאחזות הנח"ל דקלה עלתה על הקרקע ביוני 1969; ב-1971 היא אוזרחה, תחת מעטה של סודיות. באוגוסט 1969 אלון מצהיר על הכוונה להקים יישובים נוספים בפתחת רפיח; עצם ההתנחלות כבר איננו סוד, אך הטעמים עדיין מוצגים כצורך בטחוני. באוקטובר 1970 העיתונים מדווחים על "חבל התיישבות חדש" בשם פתחת רפיח (רק ב-1973 תוקם העיר ימית שתגדיר מחדש את האזור כ"חבל ימית"). פרט מעניין בדיווח: בין הפועלים בהתנחלויות גם בדואים מן האזור, ש"היו קורבנות של מעשי טרור של המחבלים, שהטמינו מוקשים בשבילי המדבר". אם כך, לפחות בסוף 1970 העיתונות עדיין יודעת להבחין בין גורמי הטרור בחצי האי סיני לבין התושבים הבדואים. ההבחנה הזאת לא תאריך ימים, שכן ההצדקה לגירוש ההמוני של הבדואים, 15 חודשים לאחר מכן, תישען על הצגתם כסוכני טרור בעצמם.

בסוף 1970 נשלמת הקמתו של מושב עובדים בפתחת רפיח ובינואר 1971 הוא עולה על הקרקע כיישוב אזרחי לכל דבר. אבל עיקר הפעולות בשטח באותה שנה אינן נחשפות לציבור, מסיבות שיתבהרו מיד. המידע על אודותיהן מתבסס על הדו"ח הסודי של ועדת החקירה בראשות אהרון יריב, שהוזכר בתחילת הדברים.

הגירוש: ינואר 1972

ביוני 1971 פנו נציגי הסוכנות היהודית לפיקוד הדרום בבקשה להזיז מזרחה גדר שחוצה שטחים שיועדו להתיישבות בפתחה, מדרום לכביש עזה-אל עריש. זאת נקודה חשובה: היוזמה הראשונית הגיעה מגופי ההתיישבות ולא מן הצבא. במקרה הנוכחי, הצבא פעל כקבלן של הסוכנות, שביקשה לגדר מחדש את שטחי ההתיישבות העתידית.

ב-12 בינואר ערך אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, סיור לאימות אחרון של גבולות השטח המגודר. יומיים לאחר מכן, ב-14 לינואר, החל הגידור; במקביל גורשו תושבי השטח הבדואים. בעדות שמסר לוועדת יריב, טען מפקד אזור עזה וצפון סיני, תא"ל יצחק פונדק, כי ידע מראש על הגידור אבל לא ידע על הכוונה לפנות בכוח בדואים מן השטח. באופן תמוה, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל נסים קזז, הכפוף לפונדק, דווקא ידע על הכוונה הזאת. בעדותו לוועדה אמר כי "יש בכוונת הממשל לפנות את השטח לצורך הרחבת ההתיישבות היהודית". יתירה מזאת, שיח' סולימן עודה אבו חילו משבט שריטין שפונה סיפר לקצין בודק שסא"ל קזז אמר כי הוראת הפינוי הגיעה משר הביטחון. אם לא די בכל זה, מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, העיד כי לא ידע לא על הגידור ולא על הפינוי, עד אשר קיבל תלונה מן הצלב האדום בסוף ינואר, ואז אומנם יזם בדיקה משלו. על פי עדותו העצמית בספרו משנת 1999 (פתאים במלכודת – 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים), הוא התפטר מתפקידו בעקבות גירוש הבדואים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
גידור בפתחת רפיח, אפריל 1972. צילום: משה מילנר, לע"ם

גידור בפתחת רפיח, אפריל 1972. צילום: משה מילנר, לע"ם

אם ממצאי ועדת יריב אמינים, התמונה שמצטיירת היא זאת. יוזמת ההתנחלות מדרום לכביש עזה-אל עריש הגיעה מן הסוכנות היהודית. בסוד העניין היו שניים בלבד: שר הביטחון דיין, שממילא דחף ליישוב פתחת רפיח מזה שנתיים, ואלוף פיקוד הדרום שרון. היוזמה הוסתרה ממפקד האזור, תא"ל פונדק, וממתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אף כי ייתכן שתא"ל פונדק העדיף שלא לעסוק בשאלה מה ייעשה עם הבדואים שיסרבו להתפנות תמורת פיצויים. כך או כך, מפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, הבין דבר מתוך דבר מבלי לקבל פקודת פינוי מפורשת. לבסוף, תזמון הפעולה אולי לא היה מקרי: בינואר 1972 התחלף הרמטכ"ל בר לב בדוד אלעזר. גם הרמטכ"ל החדש לא ידע מראש על פינוי הבדואים מפתחת רפיח. הפינוי נשמר בסוד מפני רוב שרשרת הפיקוד בצה"ל.

ה"פינוי" היה גירוש לכל דבר. ב-14 בינואר, בין 1,000 ל-2,000 בדואים מדרום לכביש עזה-אל עריש הצטוו לפנות בו ביום את נחלתם ובתיהם ולצאת מחוץ לשטח שגודר; אחרי תחינות והפצרות ניתנה ארכה של 3 ימים. ב-19 בינואר סייר שר הביטחון בשטח שמצפון לכביש עזה אל-עריש, במטרה מוצהרת להכין גירוש נוסף של בדואים מקרקע שיועדה לעיר יהודית באזור דקלה. למחרת הסיור כבר הוציא תא"ל גזית הוראה להכין תכנית לגידור השטח. מפקד האזור, תא"ל פונדק, אישר מפורשות לפנות את הבדואים (תמורת פיצוי כספי). בין ה-29 בינואר ל-4 בפברואר גורשו כך כ-5,000 בדואים משבט ארמילאת, על פי דו"ח הוועדה, מנחלתם ובתיהם. הוועדה גם מצאה שמפקד נפת חאן יונס, סא"ל קזז, איים על הבדואים שאם לא יתפנו יישלחו אליהם "רוכבי הגמלים" (יחידת הגששים של פיקוד דרום).

אחד המשתתפים בפעולות הגידור היה חייל צעיר בשם אהוד בנאי. לימים הנציח את האירוע בשירו "כל הזמן באוויר" בשורות האלה: "בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר / הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה." הבריחה פנימה היא טקטיקה ישראלית נפוצה, עוד אביזר בארגז הכלים של תורת האי-ידיעה.

מנגד, עדויות של חברי קיבוצים שסיירו בשטחים שגודרו סיפרו על בולדוזרים שדורסים מטעים, בקתות של בדואים ובורות מים. העיתונים היו מגוייסים לחלוטין לתעמולה הרשמית: ישראל ה"נדיבה" הציעה פינוי ופיצוי כספי, הבדואים הסכימו ברצון, וגם קיבלו רשות להמשיך לעבד את אדמותיהם המגודרות. שמחה וצהלה. בין השורות בכל זאת מתגנבת האמת: רוב הבדואים סירבו לפיצוי שכן לא ויתרו על זכויותיהם בקרקעות, ובאוגוסט 1972 בולדוזרים של צה"ל רומסים את גידולי החקלאות בשדות הבדואים הנטושים. למעשה המדינה לא הציעה לבדואים פיצויים על הקרקע שגורשו ממנה אלא רק על שטחי העיבוד החקלאי; הנחת המוצא, כאן כתמיד, היתה שלבדואי אין זכויות מקרקעין קבועות, ואין זה משנה אם הוא ומשפחתו ישבו במשך דורות במקום.

אשר לפיצויים, כתב עודד ליפשיץ, חבר קיבוץ ניר-עוז שליווה את הבדואים במאבקם: "למפונים הוקם כפר ברצועה והוקצו להם שטחים ומים למשקי עזר. זה היה חריג חיובי, למרות שזו היתה תוכנית רמייה, שנועדה ליצור רושם מטעה, שהעוול כאילו תוקן. רק עשירית מהמפונים זכו לבתים, שהיו בקתות עלובות, הפיצוי הכספי היה סמלי ומכסות המים והקרקע היו מגוחכות." שלוש שנים לאחר מכן, ב-1975, עדיין עקרו בולדוזרים ישראלים מטעי פירות של הבדואים, כדי להכשיר שטחי עיבוד להתנחלות-קיבוץ סופה, וגם הרסו מסגד של הבדואים.

במהלך פברואר-מרץ 1972 סייר ליפשיץ באתרי ההרס בפתחת רפיח יחד עם אשתו, יוכבד, וחברים נוספים. הצילומים הופצו בעלונים פנימיים וגם ב"על המשמר", אך לא זכו לתפוצה נרחבת. הנה כמה מן התמונות האלה, שקיבלתי מידי עודד ליפשיץ; את כולן צילמה יוכבד ליפשיץ.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
סלמן אברהים אבו חילו לצד ביתו ההרוס.

סלמן אברהים אבו חילו לצד ביתו ההרוס.

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
נשים מחמולת אבו חילו לצד ביתן ההרוס.

נשים מחמולת אבו חילו לצד ביתן ההרוס.

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
בור מים בפתחת רפיח שצה"ל אטם.

בור מים בפתחת רפיח שצה"ל אטם.

 

Image may be NSFW.
Clik here to view.
עודד ליפשיץ ותושב בדואי לצד ההריסות.

עודד ליפשיץ ותושב בדואי לצד ההריסות.

 

מסקנות ועדת החקירה בראשות אלוף אהרון יריב

ועדת יריב התמקדה במתחים הפנימיים בין קציני המטה של פיקוד הדרום ואזור עזה וצפון סיני וכלל לא גבתה עדויות מן הבדואים שגורשו. ובכל זאת, גם אליה הסתנן שביב מידע על טיבו האכזרי של ה"פינוי". במכתב שהתקבל מעוזר מפקד אזור עזה וצפון סיני, אל"מ בן ציון מיטיב, נאמר שתיאורי השייח'ים על הפינוי היו "מזעזעים", ושהוא ומפקד האזור (תא"ל פונדק) נדהמו לשומעם.

במסקנות הוועדה נקבע מפורשות שמטרת הגידור-גירוש היתה התיישבותית: "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פניית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור". חשוב לשים לב לכך שהוועדה אינה מזכירה, ולו במילה, כל עילה בטחונית למעשה. אין איזכור לטרור או למסתננים, ולאורך כל הדו"ח מוצגים הבדואים שפונו כאוכלוסיה סבילה לחלוטין.

חקירת הוועדה העלתה שהגידור בשטח הדרומי חרג בהרבה מגבולות צו התפיסה המקורי. על הטעות הזאת שילם קמ"ט נכסים במפקדת אזור עזה וצפון סיני, אזרח עובד צה"ל, בפיטורין. האם תוקנה הטעות והותר לבדואים לשוב לשטח שלא אושר לתפיסה צבאית? אל תצחיקו את הצבא. במרץ 1972, 4 ימים לאחר הגשת דו"ח הוועדה, הוצאו צווי תפיסה חדשים לכל השטח שגודר – בלשון ימינו המכובסת, "הסדרה". כל ערבי יודע: כשהיהודי טועה זה לטובתו, ובכלל, מי שכותב את החוקים לא יכול לטעות בטווח הארוך.Image may be NSFW.
Clik here to view.
26-3-72-________-1

מסקנות הוועדה הוסתרו מן הציבור ואף מחברי הכנסת (על כך בהמשך); אפשר ללמוד הרבה על החשיבות הזניחה שיוחסה להן מן הגודל והניסוח של הידיעה מצד שמאל. מן הפרסום הלקוני בעיתונות השתמע שהפסול היחיד שנמצא היה באופן קבלת ההחלטות ו"אופן ביצוע הפעולות". דווח על צעדי ענישה מינימליים: "צעדים" נגד עובד צה"ל (הוא פוטר), שני קצינים ננזפו (שרון היה אחד מהם) וקצין נוסף הועבר מתפקידו. בעיתונות כתבו רק שהקצינים "חרגו מסמכות". הרקע והסיבות לפעולות "הגידור" הוסתרו.

הנה כי כן, בתוך שבועיים ימים גירש צה"ל לפחות 6,000 בדואים, גברים נשים וטף, מאדמתם ומשדותיהם, הרס את בתיהם ומנע מהם לשוב, אף כי לא נשקפה שום סכנה בטחונית מנוכחתם במקום. כך על פי ועדת חקירה רשמית של צה"ל; על פי הבדואים עצמם, מספר המגורשים הגיע ל-20 אלף. לא היה כדבר הזה עד אז וגם לא מאז, ובכל זאת, רוב היהודים בישראל לא שמעו דבר וחצי דבר על פרשת פתחת רפיח. בורות היא כוח, ידע הוא סכנה.

העילה היחידה לגירוש היתה גזענית: קברניטי ההתנחלות חמדו את אדמות הבדואים. אני אומר "גזענית" משום שמדיניות התיישבות בלתי גזענית לא היתה רואה שום סתירה בין ישיבתם של הבדואים בקרקע לבין הקמת יישובים יהודיים לצידם. ההתעקשות לסלק את תושבי הארץ הערבים כתנאי להתיישבות יהודית, ולו גם ערבים שקיימו יחסי ידידות עם שכניהם היהודים – חושפת את הפן הגזעני האינהרנטי של הפרוייקט הציוני.

אבל זו האמת כפשוטה. ה"אמת" כהסטוריה, כנראטיב ומיתוס, היתה שונה בתכלית. הגירוש הוצג כצורך בטחוני, מתוך הבנה צופה-פני-עתיד שרק איצטלה כזאת תכשיר אותו בעיני הציבור ובעיקר, בעיני בית המשפט. כבר באפריל 1972 נזרע הנראטיב החדש, בהחלטת ממשלה שקבעה: "על יסוד שיקולים בטחוניים, הבדואים לא יורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו". ובחודש יוני מכריזה ראש הממשלה, גולדה מאיר, בתשובה לשאלה על פתחת רפיח: "בטחון ישראל אינו לוקסוס. אם צריך לפנות שטח למען בטחוננו – חובה לעשות זאת." זה היה שקר גס. עם קצת מאמץ, גם מי שלא נחשף לדו"ח הסודי של ועדת החקירה, היה יכול להבין זאת.

דרכה של האמת להסתנן החוצה, והשלטון לפעמים מדבר בשני קולות. חמישה ימים בלבד אחרי הצהרת גולדה, דיין משיב לשאילתה בכנסת ומאשר שגידור פתחת רפיח "לא היה חיוני מטעמי בטחון". למעשה, כבר במאי מגלה דיין, בישיבה של סיעת המערך בכנסת, כי הפינוי נעשה שלא בהוראת הרמטכ"ל (משמע, ללא צורך בטחוני חיוני). דיין הכחיש את העילה המשוערת לפינוי – התנחלות יהודית – אבל זה היה מסך עשן; זכרו את דבריו שנתיים קודם לכן בישיבת ממשלה ("עלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה").

עיתונאי בעל יושרה בשם נחום ברנע (השמועות אומרות שאדם בעל שם זהה עדיין כותב בעיתונות העברית, אך אין קשר בין השניים) הצביע על התרמית במלים ברורות:

"בחמש השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, בהן שנים קשות מאד וגדושות פעילות חבלנית, לא הפכה מדינת ישראל אף אזור ערבי אחד ל"ערבריין", כלומר, לריק מערבים. היו לנו בעיות בבקעת הירדן, ובעיות חמורות יותר במחנות הפליטים בעזה. אף על פי כן, ככל שידיעתי מגעת, התאפקנו. יתר על כן, גירוש הבדואים מפתחת רפיח בוצע בתקופה שקטה יחסית, ואיננו יכול להתכסות אפילו בנימוקים של פעולת תגמול, הרתעה או נקם. כשם שצה"ל משלים איכשהו עם נוכחותם של 400 אלף ערבים ברצועה, יכול היה להתגבר גם על תושבי הפתחה, בלא להזדקק לאמצעי כפיה. גירוש המוני אינו פיתרון".

[ברנע טעה בעניין הראשוניות: ה"ערבריין" הראשון הוכרז בבקעת הירדן מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הכריז על רצועה לאורך גבול ירדן כשטח צבאי סגור (צו 151), שבהמשך נתחם בגדר המערכת. עד שנות ה-80' עמדו האדמות בשממונן, ואז הועברו לרשות ההסתדרות הציונית, שהחכירה אותן ליישובי הבקעה היהודים. יותר מ-5,000 דונם מן השטחים האלה היו קרקעות פלסטיניות פרטיות, שבעליהן גורשו מהן. עוד על מערכת הגזל הזאת – כאן].

ומי יעבד את השדות בהתנחלויות הגזל? הנגזלים כמובן, בשכר עבדים

האמת היא שהבדואים הורשו גם הורשו לחזור לשטחים שמתוכם פונו, מאות מהם חזרו, אך הפעם כפועלים בשדות של ההתנחלויות – כלומר, השדות שזה עתה נגזלו מהם. המפעל הציוני אף פעם לא בחל בעבודה ערבית, והצורך בעבודה זולה תמיד גבר על "שיקולי ביטחון" למיניהם. המיידיות של המהפך הזה במעמדם של המגורשים – מ"סיכון בטחוני" אתמול, לידיים עובדות היום – לא נעלמה מעיניהם של עיתונאים אחדים. אבל בלהט הבנייה והעשייה, גם הפירכה הזאת נשכחה בנקל. מצב דומה שורר גם היום בהתנחלויות חקלאיות כגון אלה שבבקעת הירדן, שמכניסות לשטחן אלפי פועלים פלסטינים באישורים מיוחדים, בתנאי עבודה מזעזעים.

כן, הניצול הזה התחיל כבר אז. חודשיים בלבד אחרי הגירוש, נחום ברנע דיווח ב"דבר" שהפועלים הערבים בהתנחלויות הפתחה משתכרים שליש ממשכורתם של פועלים ערבים בתחומי הקו הירוק. זאת, כך הסביר הממשל הצבאי, כדי שהמתנחלים המעסיקים לא "יפשטו את הרגל". "ציניות לשמה", מסכם ברנע. בספטמבר 1973 דיין עוד ניסה להגביל עבודת ערבים בהתנחלויות, אבל חקלאי פתחת רפיח סיכלו את היוזמה. וגם כאן, בטיסה קדימה של 43 שנה, כאילו דבר לא השתנה: יוזמה של "הבית היהודי" ב-2015 להחיל את חוקי העבודה הישראליים בשטחים נגנזה, "כי מתנחלים בבקעה הפעילו על בנט לחצים כבדים לבלום את קידום החוק. בפגישה עם בנט אמרו נציגי החקלאים כי העלויות שיתווספו להעסקת פלסטינים במשקים החקלאיים צפויות להביא אותם לפשיטת רגל." ובמה נבחר – לפשוט את רגלו של המתנחל, או לפשוט את עורו של הפועל? משרדי "קו לעובד" עמוסים בתיעוד של עשרות מקרים שבהם מעסיקים ישראלים עוברים על חוקי העבודה בשטחים, ללא מורא אכיפה וענישה, רק כדי "לא לפשוט את הרגל". אזורי התעשייה על קו התפר הם חממות של ניצול עובדים פלסטינים.

עיתונאי אחר גילה שבהתנחלות שדות שבפתחה מועסקים פועלים על אדמה שהיתה שלהם, לפני הגירוש. המתנחלים מתרצים: הערבים מרוויחים מזה, מה אתם רוצים, שלא יעבדו, שירעבו, שיהיו חסרי עבודה? הקיבוצניק "מתרעם" שאין גובים ממנו ביטוח לאומי, למקרה שהפועל נפצע או חולה. האם היה מעלה על דעתו שאחרי יותר מ-40 שנה, מדינת ישראל למדה לגבות ממשכורתם של הפלסטינים, נתיני הכיבוש, דמי מחלה, אבל עדיין לא למדה להחזיר להם אותם בשעת הצורך?

והסיפור הזה על נדיבותו של הכובש, נו, הוא מלווה אותנו משחר ימי ההתנחלות. בימינו מדובר כבר בעמדה רשמית שמייצגת את המדינה בבג"ץ: הפלסטינים יוצאים נשכרים מהפקעת אדמותיהם כי האדון היהודי מואיל לספק להם פרנסה על אדמתם (בשכר רעב, ללא תנאים סוציאליים, וכל זאת במקום מעסיק פלסטיני שהיה יכול להשתמש בקרקע המקורית ללא כל גזל, וממנו היו הפועלים נשכרים הרבה יותר, וגם המיסים היו מועברים לרשות הפלסטינית ולא למדינה הכובשת, אבל מה כל זה חשוב). לקינוח תימצא גם הכתבה האוריינטליסטית הבלתי נמנעת: בקרב הבדואים שפונו "האווירה רוגעת", "הפרנסה מצויה", השיח' "שופע סמכות, אינו מרים קולו בתלונות", שלא כאביו וכיתר בני שבטו, הוא "לבוש אירופית", והבדואים מסכמים: "אנחנו אוהבים את העבודה שלנו ומבסוטים מן היהודים". שם הכתב, אגב, הוא ישראל הראל.

הסתרה, צנזורה, שקרים וסודות

אי אפשר להבין את מה שקרה בפתחת רפיח בפרט, ואת צמיחתן ושגשוגן של ההתנחלויות בכלל, מבלי להכיר בכך שמדובר בפרוייקט המושתת על שקרים והסתרות. ואין מדובר כאן בקריצות חביבות או בסילופים מינוריים של המציאות. תרבות השקר נטועה עמוק בלב הפרוייקט הזה, ואי אפשר לדמיין אותו בכלל בלעדיה. הנקודה הזאת אינה זוכה כמעט להכרה ולדיון רציני בשיח הפוליטי הישראלי, שכן השיח הזה מניח, כמובן מאליו, שהעימות המרכזי בחברה הישראלית הוא בין שתי אידאולוגיות מנוגדות – ולא בין שתי גישות שונות למקומה של האמת בפוליטיקה. על פי התפיסה הזאת, היתה זאת האידאולוגיה של גוש אמונים, מעל הכל, שחוללה את מציאות הכיבוש והאפרטהייד בעשורים האחרונים.

מדובר בתפיסה מעוותת, מסיבות רבות שחלקן נדונו בהרחבה בבלוג הזה (בעיקר, היבט הניצול הכלכלי שחוצה את מחנות הימין-שמאל), אבל סיבה מהותית נוספת היא זאת: פעולותיו של מחנה אחד – מחנה ההתנחלות – בהכרח מושתתות על תרבות של שקר והסתרה, ופעולותיו של המחנה השני מושתתות על חתירה למיצוי האמת (ושוב, אין כאן קשר לימין ושמאל). בסוף המאמר אחזור לעניין הזה ואציע כמה סיבות להשתרשות של תרבות השקר הזאת, אבל לפני כן מן הראוי להוכיח את קיומה, ברמה העובדתית.Image may be NSFW.
Clik here to view.
8-3-72-________-1

נחזור אם כן לפרשת הגירוש מפתחת רפיח. כפי שניתן היה להבין מן הדברים עד כה – האירועים עצמם מעולם לא דווחו בעיתונות הישראלית, שכן הצנזורה הצבאית חסמה כל ניסיון כזה. שימו לב לידיעה הזערורית משמאל – כך דיווח "ידיעות אחרונות" ב-8 במרץ 1972 על האירועים, ב-26 מילים בלבד. אין פינוי, אין גירוש, וצה"ל "מאפשר" לבדואים להמשיך לעבד את אדמותיהם. באותו זמן עצמו היו יכולים קוראי "לה-מונד" בצרפת לדעת הרבה יותר על מה שהתרחש מכתבה של אמנון קפליוק שפורסמה בצרפת (קפליוק סייר בפתחה ודיווח ממראה עיניים).

כשהושמעה ביקורת על התנהלות הצבא, מיהר שר הביטחון לתקוף את המבקרים בטיעון המנצח: הם לא יודעים את העובדות (אבל הם התחילו לדעת, כי הסתננו עדויות; על כך בהמשך). הם לא היו יכולים לדעת כי הוא לא הרשה להם לדעת. מכאן לא קשה להסיק שמניעת הפרסום נועדה למנוע מראש ביקורת על מה שהקברניטים הבינו, ובצדק, שעלול לעורר מחאה ציבורית ואולי בינלאומית. נשמע מוכר?

לא רק הציבור מודר; אפילו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מודרה, ארבעה חודשים ויותר אחרי האירועים, וחבריה לא הצליחו לשמוע מפי נציגי הצבא מה קרה בפתחה. במאי 1972 סיכם נחום ברנע את ממדי ההסתרה שאפפה את הפרשה:

"[הממשלה] נתנה יד למנוע ממסגרות מוסמכות אחרות, כוועדת החוץ והביטחון, ומהציבור הרחב, לדעת מה באמת קרה שם. עד היום אסורים בידיעה ובפרסום ממצאיו של האלוף החוקר, לפיהם החליט הרמטכ"ל לנזוף בשני הקצינים הבכירים… אפילו מספר הבדואים שגורשו נאסר לפרסום, כל שכן שמות הקצינים הבכירים, שפעולות אחרות שלהם – שנויות פחות במחלוקת – דווקא פירסמו את שמם מעזה ועד ברוקלין [הכוונה כאן לאלוף אריאל שרון, ע.ל.]."

ברנע גם תוהה מדוע לא יתוקנו החריגות שמצאה ועדת החקירה בהשבת הבדואים המגורשים לאדמתם, וכיצד מתיישבת חומרת המעשה עם קולת העונשים – נזיפות לשני קצינים בכירים בלבד. שאלות במקומן שלא ממש היה אפשרי לדון בהן באופן מושכל בתנאי חוסר הידיעה הקיצוני שכפתה מערכת הביטחון. עיתונאי אחר, אהרון גבע, מונה את כל השאלות הפתוחות עדיין ומגיע למבוי סתום: "ולפתע אתה עומד וידיך רפות. קצינים פועלים על דעת עצמם, מתעלמים מן החוק, פוגעים באלפים ונענשים בנזיפה, אין מחזירים לנפגעים שלא כחוק את זכויותיהם, ופיקוח הכנסת אינו קיים. אתה תוהה ואינך מבין: היכן זה קרה? במדינת ישראל?".

ידיך רפות כשאין מענה לשאלותיך. ידיך רפות כשהאמת מושתקת או מוחרשת בסאון של תעמולה. ואני רוצה להדגיש את העניין הזה שוב ושוב: רק באמצעות ההסתרה והשקר הצליח מחנה ההתנחלות (שראשיתו כידוע בברית הלא-קדושה בין חסידי הרב קוק לבין אנשי "אחדות העבודה" ורפ"י) לקבוע עובדות כה מרשימות בשטח, בזמן כה קצר. כדי לגרש אלפי בדואים מנחלתם ולהרוס את בתיהם היה חשוב שהרמטכ"ל לא יידע, ושמפקד האזור לא יידע, ושהעיתונות תשתוק, ושהכנסת לא תוכל לפקח. נכון, הלהט המשיחי של חסידי קוק והדחף ההתיישבותי של בכירי תנועת העבודה היו מתקיימים בין כה וכה, גם תחת תרבות מנוגדת, של שקיפות ציבורית מלאה לפעולות השלטון. אבל לא היה בידם להגיע להשגים כבירים כאלה בתרבות כזאת, ועל כן לא יכלו להרשות לעצמם לפעול בגלוי, והם בחרו להטמיע בעצמם ובהדרגה בפוליטיקה הישראלית כולה, מן הרגע הראשון, נורמות של שקר ודו-פרצופיות, עד שאלה הפכו לטבע שני.

בתרבות השקר הזאת נפגשו, בלחיצת ידיים לבבית, המנהיגים ומקבלי ההחלטות מצד אחד, והמתנחלים "פורעי החוק" מצד שני. היה זה דיין שהסתיר מן הרמטכ"ל את הסיורים המקדימים בפתחה לסימון הקרקעות להתנחלות. היה זה אלוף הפיקוד שרון שהסתיר ממתאם הפעולות בשטחים את פקודת הגידור. מה הפלא, אם כך, שמראשיתם בוצעו מהלכי ה"עלייה על הקרקע" בגניבה, באישון ליל, כמו בתקופת "חומה ומגדל"? השקר כאן איננו בגדר שיטת פעולה של המורדים במלכות אלא דרך המלך של המלכות עצמה.

בתרבות של שקר, גם אם אתה במקרה בצד התמים, שלא שיקר או לא ידע על השקר, מרגע שנחשפת אליו, הכל מצפים ממך ליישר קו: לגבות את השקר, ולפחות לא לחשוף אותו. לא ידעת שהבדואים גורשו? הכי טוב. גילית את זה מאוחר? הכי חשוב שתדקלם שזה נעשה מסיבות בטחוניות. ידוע לך שהסיבות לא היו בטחוניות ובעצם המטרה היתה ליישב יהודים על הקרקע הגזולה? גם תדקלם. עם הזמן תאמין בשקר בעצמך.

לא כולם ששו לשחק את המשחק הזה. מעניין שדווקא חסידי ההתנחלות נעו בחוסר נחת לשמע הגרסה הרשמית, והעדיפו את האמת הקשה. העיתונאי בעל השם האירוני להפליא דני צדקוני כתב כך ב"דבר", באפריל 1972:

"מי שמודע למגמות תכנון האב של אזור עזה וצפון סיני יודע, שהגידורים לא נעשו רק כדי להילחם במחבלים, אלא גם כדי להבטיח את בעלות השלטונות על אדמות המדינה ולאפשר לממשלה להשתמש בהן… פיקוד הדרום של צה"ל מסוגל היה להשתלט, מבחינה טקטית, על המצב הבטחוני בפתחה גם בלי ש"יופקעו" 150 אלף דונם; כי לעומת המצב הבטחוני בעזה, הפתחה היא כמעט גן עדן בטחוני…

"לצורך הגינות הוויכוח יש לדעת כי הבדואים שפונו מ"אדמות המדינה" – כביכול פלשו אליהן רק באחרונה – יושבים עליהן דורות. בתים שנבנו לפני קום המדינה, כמו בתיו של השיח' אל חילו, הם עדות לכך. מי שאינו בור בגיאוגרפיה או אתנוגרפיה יכול לדעת, שהשטחים אצל הבדואים, גם אם אין להם קושאנים עליהם (אינני יודע אם לנו יש), מתוחמים ב"חזקות" ובגבולות שבטיים… כיוון שאני בעד רוב יהודי בארץ ישראל, אני מודה שאני מוכן להיות בלתי הומני ולנשל את ערביי ארימאלת מאדמתם – זו המציאות האכזרית ביחסי העמים. אך לטפוח לעצמי על השכם לאחר המעשה ולהתעלם מהעוול שגרמתי – זו צביעות".

הדברים הנכוחים של צדקוני רלוונטיים מאד גם בימינו לשאלת הבעלות הבדואית על קרקעות הכפרים הלא מוכרים בנגב. למעשה, הכרתו בבעלות הזאת מטרימה את טענותיהם של ארגוני זכויות אדם ומומחים המזוהים עם השמאל בימינו. מי יתננו גזלנים ישרי לב כצדקוני בימינו; יותר מכל הוא מזכיר לי את סמוטריץ', שעדיף אלפי מונים על ז'אנר המתנחלים-ומכחישים (פרס, פואד, ברק). ואפילוג קומי לעניין הזה: שנתיים וחצי אחרי, בדצמבר 1974, צדקוני כבר שוכח את האמת של עצמו ומדקלם את "הסיבות הבטחוניות". זה כוחה של תעמולה רציפה ועיקשת – שהיא משכיחה את האמת גם ממי שיודע אותה.

"שוברי השתיקה": המחאה בקיבוץ הארצי

לא כולם שתקו. היו שגילו, בזמן אמת, מה מתרחש. והקימו קול, ונאבקו לצד הבדואים, במשך שנים, להשבת זכויותיהם. זאת קרן של אור בסיפור האפל הזה של פתחת רפיח וגם אותה צריך לספר; גם משום המופת המצפוני, וגם משום הלקח הפוליטי שטמון בסערה שאותם שוברי שתיקה חוללו.

הידיעות הראשונות חילחלו דרך אנשי מילואים מקיבוצי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) שחזרו משירות בסיני וסיפרו על גירוש הבדואים והרס בתיהם. חברי קיבוצים מנירים, ניר עוז וכרם שלום עמדו בקשרי ידידות עם הבדואים בפתחת רפיח עוד מלפני קום המדינה, ועל כן לא הבינו באיזו עילה התנכלה מדינת ישראל לשכניהם. משלחת מקיבוץ נירים יצאה לשטח וחזרה עם עדות מצולמת של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו. "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכני", דווח בחוזר שהפיצו חברי ניר-עוז למזכירי קיבוצים אחרים כבר בסוף פברואר 1972, כלומר, חודש לאחר הגירוש.

ב-8 במרץ 1972 נערך כנס חירום בניר-עוז, בהשתתפות יותר מ-250 חברים מהקיבוץ הארצי, שבו נשמעו עדויות על "מעשים קולוניאליים" של צה"ל בפתחה. מן הכנס יצאה קריאה דחופה לחקירת האירועים ודרישה מהנהגת מפ"ם לפעול לעצירת תכניות ההתנחלות ותיקון העוול. מכאן ואילך התגלגלה תגובת שרשרת טיפוסית בפוליטיקה הישראלית: ביקורת ונזיפות על עצם פתיחת הדיון, משבר "בתוך המחנה", קריאות לסדר והשמצות אישיות.

בהתנחלות דקלה שבפתחה התקיים כנס נגדי של צעירי בית"ר, בתמיכת "החוג לשלמות הארץ" במערך. דוברי הכנס "דחו בשאט נפש את ניסיונות ההתנכלות של מפ"ם ותנועת השומר הצעיר למפעלי ההתנחלות ברצועת עזה ובפתחת רפיח". בתוך מפ"ם נוצר קרע בין האגף השמאלי, צעירי השומר הצעיר שהתנגדו להתנחלויות בפתחה וזכו לתמיכת מאיר יערי, לבין ההנהגה של יעקב חזן, שהתייצבה מאחורי מדיניות הממשלה באלף התפתלויות מביכות. זה לא עזר. גולדה נזפה בהנהגת מפ"ם הסוררת. חברי ניר-עוז, שפוצצו את הפרשה, כונו "בוגדים בזויים". דיין זעם על דוד שחם, עורך שבועון המפלגה, על מאמר ביקורתי.

"משבר במפ"ם", "גולדה נזפה"; מי שקורא את מבול הכתבות מאותה תקופה אינו יכול להימנע מהרושם ש"פרשת פתחת רפיח" בכלל התחילה מויכוח פנימי בישיבות ההנהלה של מפ"ם ואין לה כל קשר לבדואים שנושלו מאדמתם. המהירות שבה מתורגם עוול כלפי ערבים לפולמוס פנים-יהודי תמיד מפליאה.

בכל ההמולה הזאת מתבלטים כמה אנשי מצפון עקשנים, חברי קיבוץ שלא נשאו בשום תפקיד רשמי, ובכל זאת לא הפסיקו "להציק" להנהגה ולציבור ולהזכיר את העוול שנעשה בפתחה. שניים מהם היו עודד ליפשיץ מניר-עוז ומוטי כנען מכרם-שלום. ליפשיץ היה ממארגני הכנס בניר-עוז ובמרץ 1972 גם פירסם מאמר נוקב על הגירוש; קיראו אותו. במלים פשוטות ומשכנעות הוא מסביר שהבעיה בגירוש היא מוסרית ולא טקטית; שהוויכוח צריך להיות לא רק על הגירוש אלא על עצם הלגיטימיות של התנחלויות בשטח כבוש; ושלהנהגה אין בעצם שום תשובות לשאלות הקשות. "כמה פליטים-בשנית אפשר ליצור", הוא שואל, "תמיד נמצא את הערבים מעברה השני של כל גדר ביטחון, ומאחורי כל שרשרת יישובים שנקים. חבל להתלבט כיצד לחיות בלי ערבים. יש ללמוד איך לחיות איתם".

היו גם מעשים, לא רק דיבורים. "הקמנו מעין "פיתחה טורס", כתב ליפשיץ, והזמנו עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי שמאל וחברי קיבוצים, תנועות מחאה ותנועות נוער לסיורים מודרכים בשטח, כדי שיראו במו עיניהם את ההרס וייפגשו את המגורשים. צילמנו תמונות, הפצנו חומר הסברה ויצאנו למסע הרצאות מקיף. זה עבד ובגדול." הנה כי כן, "שוברים שתיקה" לא המציאו כלום. הסולידריות היהודית-ערבית נמשכה גם אחרי כשלון העתירה לבג"ץ (שעליה ידובר מיד). ביולי 1973 מכינה הקבוצה של ליפשיץ וכנען כנס מחאה נוסף. הם מדווחים לעיתונים על הקשחת היחס של הצבא לבדואים בפתחה: שעות הכניסה לשטחי העיבוד צומצמו מ-14 ל-8 ביממה, הצבא מציק להם בחיפושים ובדיקות, והעיקר – השלטונות מפעילים לחצים ואיומים על הבדואים שימכרו את הקרקעות שטרם הופקעו.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%a8-%d7%a2%d7%95%d7%96

הכנס השני בניר-עוז נערך לאחר שלושה חודשים, ועמד בסימן רדיקליזציה. 500 משתתפים הגיעו מ-20 קיבוצים של הקיבוץ הארצי, וכן 10 שייח'ים מאזור פתחת רפיח. אחד השייח'ים סיפר שזומן לשיחה עם המושל הצבאי, וזה ציווה על שבטו להתפנות בתוך מספר ימים מאדמתם, ולא – יובאו חיילים דרוזים שעלולים להרוג אותו. דוברים יהודים קראו לחדול מדיבורים ולעבור למעשים. בין ההצעות: לחבל במנועי הטרקטורים שיגיעו לפנות את הבדואים המסרבים למכור את אדמתם, להישכב מתחת לגלגליהם, ולפתוח בשביתת רעב. ההחלטה שהתקבלה, למורת רוחה של הנהגת הקיבוץ הארצי, קראה "לכל הקיבוצים שהשתתפו בכינוס ניר-עוז לצאת לשטח כדי למנוע את הנישול, במידה שיימשך".

אין לדעת איזו להבה היה יכול להצית הזיק הזה של מרי אזרחי. כנס ניר-עוז התקיים ב-4 באוקטובר 1973. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים; אבק הקרבות, מאות ההרוגים ואלפי הפצועים, קברו את מחאת הקיבוץ הארצי, כפי שקרה גם למחאת הפנתרים השחורים. "פתחת רפיח" הפכה ל"חבל ימית", והבדואים נשכחו מלב. ב-1975 גובשה תכנית לגרש עוד קהילה בדואית, של כ-800 נפשות, מאבו שינאר, ששכן בין העיר ימית לבין חוף הים, וזאת "כדי למנוע אי נעימות לתושבים שיילכו לרחוץ בים". ליפשיץ וכנען התריעו ומחו כנגדה, ועל פי זכרון הדברים שכתב ליפשיץ במלאת 30 שנה לגירוש, התערבותם סיכלה את התכנית. חשוב לציין שלפעילי השומר הצעיר המצפוניים האלה לא היה גיבוי. למעשה, הקיבוץ הארצי ב-1975 בחן אפשרות להקים התנחלות בפתחת רפיח – "לבל יפסיד משהו בחלוקת שלל הקרקעות והתקציבים", כתב בלעג בעז עברון. הצעירים סיכלו את היוזמה.

בשמאל הישראלי שהתגבש אחרי שנות אוסלו, שהזרים אל תוכו קולות חדשים – מזרחים, פריפריה, נשים ולהט"בים – הפכו הקיבוצים למעין סמל מעורר איבה של פריבלגיות מדושנות. השמאל החברתי החדש הביט בחשדנות, שלא לומר בציניות, בשמאלנים עמוסי פריבלגיות ש"מוחים" נגד הממסד. לכן חשוב למקם במדוייק, הסטורית וחברתית, את מחאת הקיבוץ הארצי נגד הנישול בפתחת רפיח. כן, הקיבוצים נהנו מפריבלגיות, אלה עובדות הסטוריות: תמיכה ממסדית, הקצאות מים וקרקע, גישה ישירה למוקדי כוח ותקשורת (כמה קל היה לעודד ליפשיץ ליזום כתבה בעיתון המפלגתי).

אבל במאבק פוליטי השאלה החשובה היא לא למי משותפי המאבק יש פריבלגיות ולמי אין (כי פריבלגיות הן משהו שאתה נולד אליו, לא בוחר בו); השאלה היא האם מי שיש לו פריבלגיות עושה איתן מעשה מוסרי; האם הוא רותם אותן למאבק צודק למען מי שאין לו פריבלגיות. כל מי שמכיר את ההסטוריה של מאבקים לצדק חברתי וזכויות אדם ברחבי העולם יודע שאין דרך אחרת לנצח בהם: החזקים משלבים ידיים עם החלשים, וביחד פותחים סדק בחומת הפריבלגיות. כך נאבקו לבנים באפרטהייד באפריקה ובאפליה הגזעית באמריקה, וכך נרתמו עורכי דין ובעלי הון לארגוני עובדים שנאבקו על שכר מינימום ושעות מנוחה. חשבו לרגע על כל הפריבלגיות של נועם חומסקי: גבר לבן, פרופסור מכובד במוסד אקדמי מהולל, בעל הון אינטלקטואלי עצום. חשבו כיצד הוא רתם את כל הנכסים האלה למען פעילותו הפוליטית החובקת עולם. ועכשו שאלו את עצמכם האם היה זה נבון לומר לו לשבת ולשתוק בפינה כי הוא פריבלגי. מוטב שתשאלו לא את עצמכם אלא את אלפי האקטיביסטים בכל רחבי העולם שפעילותו של האיש הזה רוממה ודחפה הלאה.

משום מה נראה שהתובנה הבסיסית הזאת נעדרת אצל פעילים חברתיים מסויימים אצלנו, שפוסלים על הסף כל אקט של מחאה, ולו גם התרסה נגד החוק, שמגיע מצד הפריבלגים.

בנקודת הזמן המדוברת כאן, 4 וחצי שנים אחרי מלחמת ששת הימים, בשיאה של אופורית ההתנחלות הישראלית, שעתם של הגנרלים הנערצים שנדמו כנפילים – עמידתם העיקשת של קומץ חברי קיבוצים נגד מפלגתם, נגד ממשלתם, נגדם צבאם – ראויה להערכה, ולזיכרון, וללימוד ושינון: כך הופכים פריבלגיות לקורנס פוליטי מהדהד. נכון, הקיבוץ הארצי בכללותו השתתף בביזה הכללית של קרקעות הבדואים בנגב המערבי בשנות ה-50'. האם העובדה הזאת הופכת את מחאת צעירי ניר-עוז, 20 שנה לאחר מכן, ל"צביעות"? ואולי אותם צעירים פשוט לא חפצו להנציח את העוול שירשו מאבותיהם, והחליטו: עד כאן לגזל? האם היו אמורים לשתוק נוכח הגזל שמתרחש מול עיניהם, ברכושם של בדואים שהיו ביחסי ידידות איתם – רק כדי "לא להיות צבועים"?

זהו, כמובן, "טיעון שייח' מוניס" המוכר של הימין, שנועד להשתיק כל מחאה נגד התנחלויות מעבר לקו הירוק, אשר אינה מוחה, באותה נשימה, נגד תוצאות הנכבה. אבל זהו משחק במוסרנות, לא במוסר, ותפקידו היחידי הוא לעקר את המחאה הפוליטית, לא לחדד אותה (והוא גם מבלבל בין אשמה לאחריות, נושא נפרד).

איפה עומדים היום חברי הקיבוצים של השומר הצעיר? ובכן, די אם נאמר שלא רק שאבד להם הדחף לפתוח את אוזניו של כלל הציבור אלא שהם מתעקשים לאטום את אוזניהם שלהם לנוכח אמיתות לא נעימות. הזמנים השתנו.

אלמלא הקימו אז ליפשיץ וחבריו קול צעקה – הנבלה הזאת היתה עוברת בשתיקה גמורה. לא העיתונים ולא הפוליטיקאים היו דשים בה, הצבא לא היה חוקר דבר, וכמעט ודאי הדבר שדיין ושרון היו רואים כי טוב – וממשיכים במסעות הטרנספר שלהם עוד ועוד, באין מפרע.

באו כמה פריבלגים והפריעו. מגיעה להם תודה, לכל הפחות.

העתירה לבג"ץ נגד הפינוי ודחייתה

הדיון בבית המשפט העליון זימן, לכאורה, הזדמנות לחשוף, באמצעות עדויות ותצהירים, את האמת אודות האירועים בפתחת רפיח. בפועל, היה זה עוד מופע של הסתרה, שאליו התמסרו הן המדינה והן השופטים, ויש בו כדי לקדם אותנו עוד צעד אל לב תורת האי-ידיעה הציונית.

באוגוסט 1972 הגישו 9 שייח'ים מן הפתחה, בייצוגו של עו"ד חיים הולצמן, שתי עתירות (שבהמשך אוחדו) נגד הגירושים מדרום ומצפון לכביש עזה-אל-עריש בינואר באותה שנה. מאמרם של קרצמר וגורנברג מנתח ביסודיות את הדיונים בבית המשפט ובשורות הבאות אסכם את עיקר ממצאיו. טענותיהם המשפטיות של העותרים היו שהגירוש נעשה ללא סמכות חוקית, שמניעת שובם הייתה שרירותית ונעשתה ללא סמכות, שלא היו שיקולים צבאיים שחייבו את הגירוש ואין שיקולים צבאיים המונעים את שובם, ושהגירוש נוגד את סעיף 46 לאמנת ז'נבה הרביעית. בעתירות לא נטען מפורשות כי הגירוש נעשה כדי לפנות שטחים להתנחלות יהודית, אך טענה זו עלתה בהמשך הדיונים. כמו כן, מספר הבדואים שנעקרו, על פי העתירה, היה 20 אלף נפש ולא רק בסביבות 6,000-7,000, כפי שעלה מדו"ח ועדת יריב. עודד ליפשיץ, שליווה את הפרשה לכל אורכה, מעריך את מספר המגורשים ב-14 אלף.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
10-8-73-1

לתקופה קצרה הורשו הבדואים לעבד את אדמותיהם ולהגיע אליהן דרך שערים בגדר, שאויישו בחיילי צה"ל. לאחר שלוש שנים גם הנוהג הזה פסק וכל הגידולים נרמסו או התייבשו מעצמם.

תשובת המדינה התבססה על תצהירים שכתב ראש אג"מ, אלוף ישראל טל. מדוע אלוף טל, שלא היה מעורב בפרשה, ולא אלוף שרון, שהיה אחראי עליו ישירות? קרצמר וגורנברג משערים שאולי מישהו בפרקליטות חשש ששרון עלול לחשוף את מה שעומד מאחורי הקו הרשמי של הצבא.

הקו הרשמי היה, כמובן, שגירוש הבדואים נבע משיקולים בטחוניים טהורים. אלוף טל קבע בתצהיר שלו שפתחת רפיח הפכה לחממה של טרור – בין ביוזמה ובין בסיוע של תושבי האזור: מיקוש דרכים, ירי על כלי רכב, חבלה במבנים ומתקנים, ומתן מסתור לאנשי מודיעין מצרי. טל כתב:

"אלוף פיקוד הדרום הגיע לכלל מסקנה כי כדי להשתלט על הפעילות החבלנית העוינת באיזור רצועת עזה וצפון סיני, וכדי להבטיח את הסדר והשלום הציבורי באיזור רצועת עזה וצפון סיני, חיוני הוא לבודד את רצועת עזה ממקורות אספקת הנשק והתחמושת המצויים באיזור סיני, ולנתק את דרכי הגישה מאיזור סיני לאיזור רצועת עזה… החזרת התושבים שפונו מהאזור, כולם או מקצתם, תגרום להרעת המצב הבטחוני ברצועת עזה ועלולה לגרום להתלקחות מחודשת של פעולות החבלה באזור או מתוכו."

נו, מול עמדה נחרצת כל כך, שמגיעה עד כדי איום בפגיעה בנפשות, שופטי בג"ץ לא היו יכולים להתקומם. כלל ידוע בבית המשפט הישראלי שאין השופטים חולקים על הערכות מצב צבאיות.

כדרך אגב נעיר שההגיון הצבאי עצמו של "יצירת חיץ" אזרחי כאמצעי הגנה הוא רעיון עיוועים. יישובי הפתחה שהוקמו עד אוקטובר 1973 לא הועילו במאום לבלימת הפלישה המצרית. יתר על כן, יישובי גוש קטיף בתוך רצועת עזה, שהוקמו על בסיס נימוקים "בטחוניים" דומים, הפכו במרוצת השנים בעצמם לנטל בטחוני עצום, שגבה את חייהם של עשרות ישראלים, עד שממשלת ימין נאלצה לפנותם. זהו דפוס בומרנג קבוע בהרפתקאות הפלישה הישראלית מעבר לגבול: יישובי החיץ, רצועת הביטחון, המאחזים – כולם הופכים ליעדי טרור בפני עצמם, במקום "להגן" על העורף. במוקדם או במאוחר הם מפונים; דמם של הקורבנות שנפלו כדי להחזיק בטריטוריה הזאת, המוקפת אוכלוסיה ערבית עוינת, נשפך לשווא.

בכל מקרה, התצהיר של טל עמד בסתירה גמורה לדו"ח ועדת החקירה של אלוף אהרון יריב, שנכתב מיד אחרי האירועים בפתחה. טל מציג את המאבק בטרור כיסוד החלטתו של אלוף הפיקוד שרון. אך בעדותו של שרון עצמו בוועדת יריב, אין שום זכר לטרור. שרון העיד כי "לאור הצורך להקים יישוב נוסף בפתחת רפיח הורה פיקוד הדרום לממש הפקעה שבוצעה בזמנו ולא מומשה בשלמותה". זאת ועוד, צו ההפקעה המקורי (שעל פיו כביכול פעל שרון) היה מצומצם בהרבה מן השטח שגודר, כפי שמצאה הוועדה, כך שמעדות שרון עלה, כי לא היתה מניעה להשיב בדואים לשטחים שגודרו בטעות.

שרון גם הסביר לוועדה שלא עדכן את מתאם הפעולות גזית על הפעולות כיוון  שהפיקוד "רק יזם פעולה התיישבותית", בשעה שההוראות מחייבות לעדכן את מתאם הפעולות בשטחים רק "בנושאים הקשורים בפעילות בטחונית ובהטלת סנקציות". משמע: הפעולה ההתיישבותית לא היתה קשורה בפעילות בטחונית.

מתחילים להבין למה המדינה לא ביקשה משרון לכתוב את תצהיר התשובה לבג"ץ?

האדם היחידי שהתייצב הן בפני ועדת החקירה והן בפני בית המשפט היה סא"ל נסים קזז, מפקד נפת ח'אן יונס. כזכור, בפני הוועדה אישר קזז שמטרת הפינוי היתה להכין את הקרקע להתיישבות יהודית. וראה זה פלא, בתצהיר שהגיש לבג"ץ מטעם המדינה לא מוזכר הטעם ההתיישבותי ובמקומו ניתן רק הטעם הבטחוני – מניעת פעילות חבלנית. מפקדו של קזז, תא"ל יצחק פונדק, לא הגיש תצהיר לבג"ץ על אף שהיה בין המשיבים. הסיבה לכך, טוענים קרצמר וגורנברג, היא שהוא לא ידע על כוונת הפינוי והסתייג ממנה, כפי שעלה בעדותו בוועדת יריב.

לכל אורך הדיונים, דבקה המדינה בנימוקים בטחוניים טהורים, ואילו העותרים ניסו לקעקע אותם. כך למשל, הצביעו על הירידה באירועי הטרור דווקא סמוך לפעולת הגירוש ועל ריחוקם הגיאוגרפי מאזור הגירוש. עו"ד הולצמן רמז כי "מטעמים כמוסים" בוצע הפינוי ונמנעת החזרת הבדואים לשטחם. כשנשאל בידי השופטים לכוונתו, אישר שמדובר בתכניות ההתיישבות בפתחה.

בג"ץ דחה את עתירת הבדואים. בראש צוות השופטים ישב משה לנדוי ולצידו ישבו אלפרד ויתקון ויצחק קיסטר. בית המשפט לא איפשר לעותרים לחקור את כותבי התצהירים או לבקש תצהירים נוספים שעשויים לשנות את התמונה שהוצגה בפניו. היתה זו החלטה גורלית ששיחקה לידי המדינה, כותבים קרצמר וגורנברג: בבג"ץ אלון מורה, רק 6 שנים מאוחר יותר, התקבלה עמדת העותרים שמניעי התפיסה הצבאית היו התיישבותיים ולא בטחוניים רק על סמך שאלון שהוגש לאחד מכותבי התצהירים, ששימש מעין חקירה בכתב שלו. אבל בפרשת פתחת רפיח, בית המשפט לא רצה לדעת יותר ממה שהציגה בפניו המדינה.

הדבקות באי-ידיעה עולה בבירור מהחלטתו של השופט לנדוי שלא לבקש לראות את דו"ח ועדת יריב, שהוזכר במהלך הדיונים כמה פעמים. הדו"ח הזה, שהוגש לרמטכ"ל והביא לנזיפה בשני קצינים והעברה מתפקיד של קצין נוסף, סיפר סיפור שונה לחלוטין מן הסיפור של המדינה בבג"ץ. כפי שתואר קודם לכן, כל העדים שראיינה הוועדה אמרו שגירוש הבדואים נועד לפנות שטחים להתיישבות יהודית. היוזמה, כזכור, הגיעה מן הסוכנות היהודית. אף עד לא הזכיר פעילות חבלנית שבוצעה בשטח הפתחה או מתוכה. הייתכן שקציני צבא הסתירו טעמים בטחוניים מפני ועדת חקירה צבאית וחשפו אותם רק בפני בית משפט אזרחי?

מדוע לא ביקש בית המשפט לראות את דו"ח יריב? כי המדינה טענה שהדו"ח עסק רק בדרכי הביצוע של הפינוי ולא בסיבותיו. זאת היתה הטעיה, ובית המשפט האמין –  רצה להאמין – למדינה. למעשה, בית המשפט הותיר בידי המדינה את שיקול הדעת השיפוטי: שהיא תחליט בשביל השופטים מה רלוונטי ומה לא. זאת כמובן פריבלגיה של המדינה, אף פעם לא יסכים בית המשפט להתפרק כך מסמכותו בפני עותר אזרחי. המדינה עושה שימוש נרחב בפריבלגיה הזאת, למשל בקביעה שחומר הראיות יהיה חסוי גם מפני נאשמים בעבירות בטחוניות.

לו היו השופטים נחשפים לדו"ח, לסתירות בינו לבין תצהיר האלוף טל, לסתירות בין גרסת אל"מ קזז בבית המשפט לגרסתו בוועדה – היו אולי משתכנעים שאכן עמדו שיקולים לא צבאיים בהוראה לגרש אלפי בדואים מאדמתם. בית המשפט לא הסתפק בהימנעות מדרישה לראות את הדו"ח. הוא גם מנע, באופן אקטיבי, מנציג העותרים לחקור את אלוף טל על תצהירו. למעשה, תנאי הדיון במשפט לא הותירו שום סיכוי לעמדה שמערערת על גרסת המדינה.

עז הפיתוי להרהר בהסטוריה אלטרנטיבית. בג"ץ אלון מורה הדרמטי ביטל את תפיסת 5,000 דונם מאדמות הכפר רוג'יב לטובת הקמת אלון מורה משהשתכנע כי לא צרכים צבאיים עמדו מאחורי ההפקעה. שוו בנפשכם שבג"ץ פתחת רפיח היה מסתיים כמו בג"ץ אלון מורה – לו חשפה המדינה את דו"ח יריב, לו התעקשו השופטים להגיע לחקר האמת במקום להסתפק באמון עיוור במדינה (זה לא מופרך בכלל; שניים מן השופטים בבג"ץ פתחת רפיח, לנדוי וויתקון, ישבו גם בבג"ץ אלון מורה, ושם פסקו ההיפך). או-אז היתה בטלה ההפקעה, הבדואים היו חוזרים לשטחם, וכל פרוייקט חבל ימית היה נבלם באיבו. איך היתה נראית הפוליטיקה הישראלית ללא "טראומת ימית"? איך היה נתפס פינוי גוש קטיף ללא התקדים הזה? יסיק כל אחד את מסקנותיו.

על כל פנים, שופטים שאינם רוצים לדעת ישבו בכל צומת מכריע של פרוייקט נישול הפלסטינים מן הארץ. שופטים שהרכיבו סכים מצידי עיניהם, פן חלילה תחרוג "הידיעה השיפוטית" שלהם מעבר לתלם הצר שסימנה להם המדינה; שופטים שבמחי כמה מלים מהוקצעות הפכו אשליה נאיבית בדבר "שוויון" ללא הבדל גזע ועם לעובדה שרירה וקיימת; שופטים כאלה היו הרבה.

אזכיר רק שתי דוגמאות. כשאישר בג"ץ את החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי בסילואן, נצמדו השופטים לטענה המיתממת של רשות העתיקות כאילו מדובר בחפירות הצלה בלבד ואין לדעת מה יעלה בגורל האתר – בשעה שהיה ידוע היטב שאלע"ד, שעמדה מאחורי החפירה, כבר תכננה במקום את "מתחם קדם" המפלצתי על חלקת השטח הציבורי האחרונה שנותרה לתושבי סילואן. בגלגול עיניים מתחסד חתמה השופטת עדנה ארבל את פסק דינה: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין." ובכן, שופטת נכבדה, הגיע הזמן לפקוח את עינייך העצומות, כי במו ידייך הכשרת גם הכשרת את המפלצת הזאת, שתקום על גבם של תושבי סילואן. כך טענו העותרים ואת דחית אותם בביטול.

דוגמה שניה: במהלך המאבק המשפטי המייגע של תושבי אום אל-חיראן נגד הכוונה להרוס את כפרם ולבנות תחתיו יישוב יהודי (מאבק שבסופו נכשל), הם הגיעו לדיון בערר שהוגש למועצה הארצית לתכנון ובנייה. אחת מטענותיהם היתה שהיישוב המיועד יהיה ליהודים בלבד ולכן לא תהיה להם אפשרות להתגורר בו. הדברים היו כבר אז ברורים לחלוטין, שכן גרעין היישוב המיועד, חירן, התבסס על אוכלוסיה דתית לאומית שפעלה לאור הציווי "והורשתם אותה וישבתם בה" – בוודאי לא ציווי שחל על בדואים. ואף על פי כן, נשיאת ההרכב דחתה את הערר והוסיפה "כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית". ועל כך כבר כתבתי – אכן בעיה רצינית, אבל למרבה המזל – בעיה של הבדואים, לא של השופטת. זו עטתה על עצמה גלימה של בורות מרצון (כאילו אין כוונה להקים במקום יישוב יהודי בלבד, כאילו הסלסול הלשוני "בעיה רצינית" יהווה מכשול משפטי בפני המנשלים), וכך סללה את דרכו של חירן, יישוב הטרנספר, אל הקרקע.

דברים שרואים מחוץ לכתלי בית המשפט

קל לשופטים לאטום אוזניהם ולעצום עיניהם לנוכח ידיעות שמגיחות אל המרחב הציבורי אך אינן מובאות אל מול אפם בחלל בית המשפט. ברצותם, קל להם גם לא להבין דבר מתוך דבר ולהסתפק בפשוטו של טקסט. מה שמשפטנים קוראים "ידיעה שיפוטית" – אותן עובדות שהן "נחלת הכלל" ומותר לשופט להביאן בחשבון גם אם לא נכללו בחומר הראיות – הוא מושג גמיש למדי; ודאי שאין הכרח לשופט לכלול בו מידע שסותר את עמדת המדינה.

הנה פיסת מידע כזאת, שכנראה לא היתה ידועה לשופטים. במהלך הגירוש עצמו, ב-30 בינואר 1972, קיים מתאם הפעולות בשטחים, תא"ל שלמה גזית, פגישה עם יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בנושא העיר הישראלית שתוקם בסמוך לרפיח. אלה היו התכניות ליישוב ימית שדיין קידם עוד לפני אישור הממשלה. גזית אומנם טען לפני ועדת יריב שלא ידע על הגירוש, אך מאליה עולה התהייה: בשעה שסקר את תכניות ימית, מה בדיוק חשב לעצמו שיעלה בגורלם של הבדואים המתגוררים בשטחים שיועדו לעיר?

Image may be NSFW.
Clik here to view.
ימית, 1980.

ימית, 1980.

מן הישיבה הזאת יצא צוות תכנון שהפיק חוברת חזון לימית. על פי התכנון, תוקם עיר בהיקף של עד רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים. דבר החוברת – שנכתבה עוד לפני שהממשלה בכלל אישרה הקמת עיר כזאת! – הודלף לעיתונות באוקטובר 1972. שר האוצר ספיר תקף את התכנית בחריפות וטען כי עיר בסיני היא בזבוז כסף ומכשול לשלום. דיין התעקש על התכנית ובסוף ידו היתה על העליונה. ימית הוקמה ב-1973, אך קצרים היו ימיה, וב-1982 פונתה, כמו כל התנחלויות פיתחת רפיח. לפני הפינוי היו בה 625 משפחות בלבד. על אף התמריצים הממשלתיים, הישראלים לא נהרו באלפיהם לימית.

התבטאויותיו של דיין בכנסת, שנה לפני פסיקת בג"ץ, שמו ללעג את האמתלה הבטחונית. הן היו פומביות, העותרים הציגו אותן בבית המשפט – ובכל זאת לא נכללו ב"ידיעה השיפוטית". המחלוקת בין ספיר לדיין על הקמת עיר בפתחת רפיח סוקרה בהרחבה בעיתונות; גם היא לא הצליחה לחדור את חומות "הידיעה השיפוטית". במפגן מרשים של בורות מרצון, השופטים הצליחו לצלוח את 15 החודשים שבין האירועים בפתחה ועד לפסק הדין, מבלי שתתערער אמונתם המוצקה ב"טעמי הבטחון החיוניים" שעמדו מאחורי הגירוש.

עמוס קינן, בקטע סאטירי מזהיר מיוני 1972, תיאר ישיבת גנרלים דמיונית ב-1977 (5 שנים בעתיד), שבה מסביר האלוף פ.מ. מרגליות: "גידור פתחת רפיח ונישול הבדואים בשעתו לא היו כלל וכלל הכרח בטחוני. לצה"ל לא היתה צפויה כל סכנה מן הבדואים, והם לא יכלו לסכן את התעשייה האווירית וכמו כן את תעשיית השימורים והטקסטיל. לאמיתו של דבר, היתה זו יוזמה פרטית של מפקד מקומי, שפעל מתוך שיקולים פוליטיים." הקטע ממשיך בתירוצים שיינתנו לכיבוש קהיר, כווית ובחריין. רק שהסאטירה פיגרה אחרי המציאות. כבר ב-1968 היה ברור שמדינת ישראל לוטשת עיניה לפתחת רפיח, למטרות התנחלות, ולא דובר ב"מפקד מקומי", אלא בהנהגה.

חייו ומותו הקצרים של חבל ימית

מדינת ישראל הסתערה על חצי האי סיני כאילו אין מחר וכאילו לא יהיה שלום אף פעם. בתוך 7 שנים בלבד, בין 1971-1978, הוקמו בסיני לא פחות מ-21 יישובים, מתוכם 16 בפתחה. ב-1978 עצמה, כשחרב הפינוי כבר הונפה מעל חבל ימית והוקפא התיכנון של יישובים נוספים, עלו על הקרקע עוד שני יישובים, תלמי יוסף ופריאל. הם שרדו בקושי שנה. במרץ 1979, כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, נגזר דינו של כל חבל ימית. ספק אם היה פרוייקט ממלכתי מופרך כל כך בתולדות המדינה: השקעות עצומות בתשתיות מים וחשמל לקצוות הארץ, תמריצים עצומים למאות מתנחלים (הם נקראו "מתיישבים"), תכנון של עיר לרבע מיליון נפש – וכל זה שרד בקושי עשור. מצעד איוולת מזורז ואכזרי.

עד 1982 פונו כל היישובים. דחפורים הרסו את כל המבנים. שלח אותם שר הביטחון, אריאל שרון, כנראה הפוליטיקאי הישראלי היחידי שעל שמו רשומה הריסה כפולה של אותו אזור עצמו, פעם כנגד ערבים ופעם כנגד יהודים.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
%d7%9e%d7%a4%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%aa

יישובי חבל ימית; לחצו להגדלה.

הפינוי של ימית עצמה נחרת בזיכרון הציבורי כאירוע "טראומתי", עם תמונות של צעירים הנאחזים בכוח בבתיהם (ביניהם גם צחי הנגבי הצעיר), מודל שאומץ בהתלהבות בידי נוער הגבעות שנים אחרי כן. סביב הההתנחלות בחבל ימית התפתחה, בזמן אמת וביתר שאת לאחר הפינוי, מיתולוגיה שלמה של חלוציות, רוח חופשית, חופים ושיער מתבדר ברוח, תמימות וראשוניות. המיתולוגיה הזאת ממשיכה לפרנס אתרים באינטרנט, ספרי זכרונות, כנסים ושירים.

אבל כל התום והיופי הזה, כמו כל פרק אחר בסיפור הזה, ישב על בסיס רקוב: בסיס של נישול של אלפי בדואים מאדמתם, רק כדי לפנות אותה לחלוציות המתרוננת של היהודים. הכל נשכח באחת; העיתונים הפסיקו לדבר על הפצע המכוער של "פתחת רפיח" והחלו לחגוג כל מבנה טרומי או יציקת בטון חדשה ב"חבל ימית". כל זה קרה כל כך מהר שאפילו הכינוי "פתחת רפיח" בוּער מן השפה, ולא הוזכר עוד, לא הוא ולא תושביו המקוריים.

האם ידעו המתנחלים מי היו תושבי האזור המקוריים? ודאי שידעו. מה שהיה גלוי לעיניהם של חברי ניר-עוז היה גלוי גם לעיניהם של חברי דקלה. הם ראו את השדות הרמוסים בידי הבולדוזרים של צה"ל. הם גם העסיקו את הבדואים כפועלי יום, וכפי שתואר למעלה, אפילו הזילו דמעות תנין על תנאי ההעסקה המשפילים שהם עצמם הציעו לבדואים. ובכן, ידעו ולא רצו לדעת; ידעו ושכחו; ידעו עד דלא ידע. גם הם תרמו את חלקם לתורת האי-ידיעה הציונית, ואי-ידיעתם הרצונית העניקה ריח דוחה במיוחד לתעשיית הנוסטלגיה שצמחה סביב הגעגועים לחבל ימית. יאמר מי שיאמר שגם מתנחלי ימית היו קורבן לציניות של פוליטיקאים תאבי התפשטות קולוניאלית. כן, הם היו, וצער העקירה שלהם היה אמיתי. אבל גם צערם של הבדואים שנעקרו היה אמיתי, ואולי אף עז יותר, שכן הם ישבו במקום מדורי דורות ולא רק שנים ספורות. ואף אדם אינו מתנער מאחריותו רק מעצם היותו קורבן. מתנחלי ימית הגיעו ביודעין לשטח גזול, שתושביו עברו טרנספר. רוב מתנחלי הגדה המערבית עברו לשטח גזול שתושביו לא עברו טרנספר (עדיין), ומן הבחינה הזאת, הם טובים מקודמיהם.

ומה קרה בסוף עם הבדואים והפתחה שחזרה לשליטת מצרים? הנה הדברים שכתב עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז ב-2002:

"ב-82', ערב הפינוי, מתנגדי הנסיגה מסיני טענו שהמדבר יחזור לפתחה אחרי שישראל הפריחה אותה. שנה לאחר מכן נסענו דורי, אשתי ואני לפתחה המצרית. הבדואים, שקיבלו אותנו בחום ובשמחה, חזרו לאדמתם וממשלת מצרים סייעה להם לבנות לעצמם בתים גדולים ומרווחים. אימת הבולדוזרים הוסרה וכל השטחים עובדו וניטעו מחדש.

חלף עוד עשור עד לביקור הנוכחי. השטח התמלא כליל בבתים ובמטעים. הוקמו שם עשרות מרכזים כפריים ובכל אחד מהם יש בית ספר ומרפאה. חזרו אלינו שמות ששכחנו: צומת מסורה, שהפכה למעין עיירה ובה שוק אזורי, ג'וז אבו-רעד באזור אל מדפונה, שבו הוקמה, לא להאמין, מרפאה גדולה ונאה לבריאות האישה.

תעלת המים הענקית מהנילוס לצפון סיני הגיעה מזמן למבואות אל עריש והפריחה בדרכה שטחי מדבר נרחבים. צינור עב קוטר שיושלם בקרוב יוצא מקצה התעלה ויספק מי שתייה בשפע לאל-עריש, שהפכה לכרך ובו כ-700 אלף תושבים, לרפיח ולבדואים בכפרי הפתחה .הבדואים בישראל, שהיא עשירה לאין ערוך ממצרים, יכולים רק לחלום על סיוע ופיתוח כמו זה שקיבלו הבדואים בפתחה מממשלתם."

אקורד הסיום: גירוש שלישי

את פתחת רפיח וגירוש הבדואים ממנה זוכרים כיום מעטים בישראל. חדי הזיכרון אולי זוכרים שבעצם היו שני גירושים, כפי שתואר בדו"ח ועדת יריב: בגירוש הראשון, ב-14 בפברואר 1972, גורשו בין 1000-2000 איש מן השטח שמדרום לכביש עזה-אל עריש. ב-29 בינואר גורשו עוד 5,000 איש מן השטח שמצפון לכביש (שיועד לעיר ימית); המספרים האמיתיים, כאמור, כנראה גבוהים הרבה יותר.

אבל היה גם גירוש שלישי, שעליו ידעו בודדים בלבד.

ב-20 בפברואר 1972 ערך צה"ל תרגיל ענק בסיני להעברת אוגדה משוריינת על מכשול מים גדול – תרגיל "עוז". לצורך התרגיל יצר הצבא אגם מלאכותי באזור אבו עגילה, 45 ק"מ דרומית-מזרחית לאל-עריש. בתרגיל נכחו הרמטכ"ל דדו, שר הביטחון דיין וראש הממשלה מאיר. מה שלא הם ולא אלפי החיילים שהשתתפו בתרגיל ידעו היה ששבועות ספורים קודם לכן – כלומר, באותו זמן שגורש שבט הארמילאת מפתחת רפיח – הורה אלוף הפיקוד שרון לפנות את שטחי התרגיל מכ-3,000 בדואים שהתגוררו שם. הפינוי התבצע בחיפזון ובעיצומה של מכת קור חורפית. הבדואים לא הספיקו לקחת עימם את כל רכושם. הם צעדו בלילה בטמפרטורה של אפס מעלות. הקור והעייפות במהלך אותו לילה גבו את חייהם של 40 איש, מתוכם 28 ילדים.

הסיפור המזעזע הזה נשמר בסוד עשרות שנים. מי שתיעד את האירועים היה ד"ר יצחק ביילי, חוקר החברה הבדואית, שבאותו זמן גם שירת כקצין בממשל הצבאי. ביילי ניסה לברר עם קצינים בממשל ומהם שמע ששרון מעוניין שהשטח ישמש להתיישבות יהודית. מכר ותיק: פינוי לצורך התנחלות באמתלה צבאית. הוא גם דיווח למתאם הפעולות בשטחים, תא"ל גזית, אך זה לא עשה דבר בעניין. הבדואים לא הורשו לחזור לאדמתם גם אחרי התרגיל. בסופו של דבר ביילי התערב אצל הרמטכ"ל דדו, וזה הורה לשרון להחזיר את הבדואים.

ביילי ניסה לפרסם את הסיפור בעיתונות אך הדבר לא עלה בידו; הן סודיות התרגיל והן המבוכה שנגרמה באותו זמן ממש בפתחת רפיח, ונדונה בבית המשפט העליון, סיכלו כל אפשרות לחשוף את הגירוש השלישי, שבשונה מקודמיו, גבה את חייהם של עשרות אנשים. הפרשה נחשפה רק לפני שנתיים בספרו הביוגרפי של דייויד לנדאו על אריאל שרון.

צה"ל לא חקר, ואף קצין לא ננזף או נענש. למה? כי הסיפור לא דלף החוצה. אם אין מחאה, אין פשע. זו אי-ידיעה וזה שכרה.

לטאטא את הבדואים, שגרה ישראלית

זה המקום להזכיר שמשחר ימיה נאבקה מדינת ישראל בבדואים וראתה בהם נטע זר שיש לגדר ולתחום, במקרה הטוב, או לטאטא הצידה, במקרה הרע. יותר מפעם אחת טיאטאה המדינה את אותו שבט בדואי מאתר אחד למשנהו, ואז שוב פעם, ולבסוף פשוט הכריזה עליו כעל "פולש בלתי חוקי"; ציניות גמורה, שכן המדינה היא שפלשה לאדמות הבדואים וחמדה אותן לעצמה.

בשנות ה-50' ריכזה ממשלת ישראל את את הבדואים שנותרו בנגב – כ-11,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 5% בלבד משטחי הנגב, מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לחזור אליהם, אבל במקביל הוקמו מושבים וקיבוצים יהודיים בשטחים שהתפנו. על הביזה הממלכתית הזאת בחבל הבשור כתב דן גזית בפוסט אורח בבלוג לפני 3 וחצי שנים (ראו גם "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "עיון מחודש בהלכת "הנגב המת": זכויות קניין במרחב הבדואי", משפט וממשל 2012, אורן יפתחאל, סנדי קדר ואחמד אמארה, עמ' 7-147).

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

טיפין-טיפין דוחקת המדינה את הבדואים מאדמותיהם ומושיבה תחתם יהודים. המקרה הבוטה ביותר, שזכה לפני שנתיים לחותמת בג"ץ, הוא הריסתם של הכפרים אום אל-חיראן ועתיר לטובת היישוב הדתי-לאומי חירן ויער יתיר; גם כאן לא פסחה קדחת העיברוּת על ההורסים ומוחקים. את הכפר הבדואי אום אל-חיר, הצמוד להתנחלות כרמל, מנסה המנהל האזרחי למחות מעל המפה שוב ושוב. שבטי הג'האלין והכעאבנה שפרושים במרחב בין ירושלים למישור אדומים מיועדים כולם ל"פינוי", על מנת להכשיר את השטח לתכנית E1 הידועה לשמצה. בני כפר אחד נבעטו מהנגב ב-1948, ב-1980 נבעטו מן השטח שיועד להתנחלות כפר אדומים, נבעטו שוב לוואדי קלט, נבעטו שוב כדי לפנות שטח להתנחלות מצפה יריחו, וכעת, 4 ק"מ ממצפה יריחו, המנהל האזרחי שוב בועט בהם הלאה, אף על פי שהוא עצמו העבירם למיקום הנוכחי. קהילות בדואים דומות, כולן חיות בתנאי עוני מרוד, נאבקות בציפורניים במשך שנים נגד הגירוש ממרחב E1.

Image may be NSFW.
Clik here to view.
קרוואנים מנותצים, עבודה של המנהל האזרחי, בקהילת בדו אל-באבא ב-E1, ינואר 2016. צילום: מוסעב עבאס

קרוואנים מנותצים, עבודה של המנהל האזרחי, בקהילת בדו אל-באבא ב-E1, ינואר 2016. צילום: מוסעב עבאס

תכניות הגירוש משטח E1 מתכסות בשמות נאים כמו "ריכוז אוכלוסין" אבל גם הן מסתכמות במערכה נוספת על ייהוד המרחב. ניסיון ראשוני לזרוק את בני הג'האלין למזבלה, פשוטו כמשמעו, לא עלה יפה. מאז החל המנהל האזרחי לגלגל תכנית להקמת עיירה בדואית מצפון ליריחו, רמת נועימה, עבור כ-20 אלף איש משבטי רשאיידה, כעאבנה וג’האלין. כנהוג, אף נציג מהנתינים עצמם לא הוזמן להשתתף בגיבוש התכנית, שמתעלמת מן ההבדלים בין שלושת השבטים, ולא מקצה שטחים לעדרים או למרעה. גם מבחינה תעסוקתית, מדובר באסון. לעת עתה התכנית תקועה בשל עתירות לבג"ץ, אבל ניסיון העבר מלמד שבג"ץ מערים לכל היותר מכשולים טכניים ואינו חולק על עצם ההיגיון התכנוני (ובשורה התחתונה, הגזעני) ששורר בשטח C  בגדה; להיפך, בג"ץ העניק לו חותמת כשרות. המחסום האחרון, אחרי בג"ץ, הוא הממשל האמריקאי, אבל כללי המשחק השתנו בממשל טראמפ, ובהחלט מתקבל על הדעת שהבנייה ב-E1, אשר הוקפאה מאז ממשל בוש השני, תקבל אור ירוק. חוק הסיפוח כבר מוכן ורק מחכה לשעת כושר.

אם תאושר תכנית רמת נועימה, הגירוש משטחי E1 יהיה שידור חוזר של הגירוש מפתחת רפיח. קו ישר יחבר את פתחת רפיח, אום אל-חיראן ו-E1. להבדיל מ-1972, שבה עוד היה אפשר להסתיר מעשים כאלה מן הציבור, כיום אי אפשר; יותר מדי עיניים ומצלמות בינלאומיות מכוונות לשטח C. על כן תנקוט המדינה במסלול השקר, לא במסלול ההסתרה, כדי להצדיק את העוול ("פלישה לאדמות מדינה", "בניה לא חוקית", וכדומה). הציבור הישראלי יבלע כל הבל. קולות סוררים, דוגמת חברי הקיבוץ הארצי לפני 45 שנים, לא יישמעו.

פרשת עקרבה

נחזור לשנות ה-70' המוקדמות. היה זה תור הזהב של הטריק המלוכלך בארגז הכלים של הכיבוש – תפיסה צבאית של קרקעות ערביות והפיכתן להתנחלויות יהודיות, לא צבאיות ולא בטיח. ממש במקביל לגירוש בפתחת רפיח התחוללה פרשה מכוערת אחרת בכפר עקרבה שבשומרון, שנדונה בבלוג לפני כשנתיים. ישראל חמדה את אדמות הכפר הפוריות. לאחר שנכשל המנהל האזרחי בניסיון לרוכשן, הוצא צו תפיסה צבאית ל-5,000 דונם ששימשו לחקלאות אינטנסיבית. השטח גודר בסוף ינואר 1972 – זמן עמוס למגדרים של צה"ל, בגדה ובסיני. בינתיים הבשילו הגידולים, למורת רוחם של השלטונות. בצעד חסר תקדים, השמידו מטוסי ריסוס של צה"ל 2,000 דונם תבואה של תושבי עקרבה.

גם הסיפור הזה הושתק ודלף (דרך עיתונות זרה) רק ביולי 1972. פרץ משבר גדול בשמאל, ושוב, כמו בפתחת רפיח, התברר שהכרזות "בטחוניות" לחוד ומציאות התנחלותית לחוד. על קרקעות עקרבה הוקמה התנחלות נח"ל גיתית, במבצע חשאי, שעליו ניצח אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. ההתנחלות, שאוזרחה אחרי שנתיים, יושבת על 3,200 דונם אדמה פרטית שנגזלה מכפר עקרבה. לאחרונה פורסם שמחצבה ישראלית נטושה בשטח הזה תופעל מחדש, תוספת לשוד המחצבות בגדה המערבית.

בפתחת רפיח ובעקרבה פעלה שיטה זהה. הצעד הראשון היה סימון המטרה: התנחלות מעבר לקו הירוק. מי סימן? נצי המערך – דיין, פרס, אלון וגלילי. הסיבה לא היתה כלכלית או משיחית, אף כי נוח היה למנהיגים לרתום לצידם מניעים כאלה. היא היתה, בפשטות, האינרציה הציונית העמוקה ביותר, האינסטינקטיבית, של כיבוש והפרחת השממה. ואם ה"שממה" אינה שוממה – ובכן, יש לעשותה שוממה: דחפורים ומטוסי ריסוס יהפכו ארץ שאינה בתולה לארץ בתולה. נהרוס ונשמיד ונקבל לוח חלק משלנו. אחר כך נטביל את הגזל בשמו החדש; הלאה רפיח ועקרבה, פנו דרך לימית וגיתית.

ומי יבצע? אלופים תאבי כיבוש, ששים אל הנישול: שרון וגנדי. ואם תתפלק להם "חריגה מסמכות", קריצה קריצה, לא נורא, זה בעצם מה שאנחנו אוהבים בהם, צברים חסרי-מעצורים שכמותם: היכולת להוציא אל הפועל תאוות אסורות בלי סנטימנטים. הם ישקרו שפעלו באישור, קריצה, ואנחנו נשקר שפעלו מאחורי גבנו, עוד קריצה (כל כך הרבה פעמים פעל שרון לכאורה "מאחורי גבם" של מפקדיו, כל כך הרבה נו-נו-נו הופרחו לעברו, ובאורח פלא, כל זה רק דחף אותו גבוה יותר בדרגות הפיקוד – מה שמלמד על רוח צה"ל יותר מאשר על רוח שרון).

וכדי שכל מסכת הפשעים הזאת תתגלגל כסדרה, האמת חייבת להיבעט הצידה, ואת מקומה יתפסו השתיקה במקרה הטוב, והשקר במקרה הרע.

הסטוריה של שקרים

העובדה ההסטורית שמזדקרת שוב ושוב מימיו הראשונים של פרוייקט ההתנחלות הישראלי היא שהוא היה מושתת על הסתרה, סילוף ושקרים; מה שנצרב בזיכרון הלאומי, אם בכלל נצרב משהו, שונה מאד מן האמת ההסטורית, וזאת לא משום שכחה טבעית אלא משום השכחה מכוונת. זאת עובדה רבת עניין שטעונה הסבר. היא מסיטה את מוקד העימות בחברה הישראלית מפולמוס פסבדו-פוליטי, בין שני "מחנות" שכביכול דוגלים באידאולוגיות הפוכות (האירועים שתוארו כאן, כולם תחת שלטון "השמאל", מפריכים את התפיסה הזאת בנקל), אל עימות שונה לחלוטין, פוליטי הרבה יותר: העימות בין תרבות השקר לתרבות האמת; בין צבא ההסתרה לבין גרילת החשיפה. והיא גם מעוררת שאלות רחבות יותר על תפקידה של האמת במציאות הפוליטית.

פרשת פתחת רפיח כולה התנהלה במחשכים. שרים לא ידעו, הרמטכ"ל לא ידע, קצינים בכירים לא ידעו. משדלפו כמה פרטים, הצנזורה מיהרה לקבור אותם שוב הרחק מעין הציבור. "חקירה" פנים-צה"לית הסתיימה במסקנות שהוסתרו מהציבור כיוון שסתרו את עמדת המערכת הרשמית. דיונים בבית המשפט הסתמכו על פערי מידע מתוך אמון עיוור במערכת הביטחון. וזמן קצר לאחר ה"פרשה", הקרקעות וגם ההסטוריה נכתבו מחדש – חבל ימית בא לעולם, נושא בכנפיו חלוציות ותום של התחלה מבראשית.

השיבה לגוש עציון היתה יוזמה ממשלתית סודית ולא "היגררות" אחר מתנחלים משיחיים. ההשתלטות על אדמות עקרבה התכסתה במניעים צבאיים שהתגלו כוזבים. מערכת הביטחון ומשרד החוץ באותם שנים מגבשים תרבות שתוטמע היטב לשנים ארוכות: שפה אחת במסמכים פנימיים, שפה הפוכה בחוץ. האמת על גירוש הערבים, על המניעים ל"פינוי" שטחים עבור התיישבות יהודית מוכחשת נמרצות – בעיתונות, בבתי המשפט, בדיפלומטיה בינלאומית. השקר על אודות "צרכים בטחוניים", "סרבנות השלום" הערבית, מטופח במקביל בזירה הציבורית. ההנחיות המפורשות הן לעשות הכל כדי להיראות כמי שחותר לשלום אך לוודא ששום הצעת פיוס לא תבשיל.

זהו עיקרון אסטרטגי של מדיניות ישראל לניהול הסיכסוך עם הפלסטינים. בימים הראשונים של מבצע "צוק איתן" ניתחתי אותו בפרוטרוט תחת הסיסמה – "לוודא שאין פרטנר". יש בעיקרון הזה כדי להסביר יפה את תיזמונם של סבבי האלימות בעזה, אבל שורשיו נעוצים עוד ב"טוב שארם בלי שלום" של דיין.

מה זה אומר על הכיבוש הישראלי בגדה, על פרוייקט ההתנחלות, על מציאות האפרטהייד שנוצרה בשטחים? מה זה אומר, שחלק הכרחי מבניית כל המפעל העצום הזה היה הטמעה של תרבות שקר בכל דרגי השלטון, תרבות השתקה באמצעי התקשורת, תרבות של עצימת עיניים ברשות השופטת, תרבות של בורות מרצון של הציבור הרחב?

מה זה אומר, שהאידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, שהלאומנות הישראלית על כל ענפיה, אינן יכולות להכריע את הוויכוח על הארץ הזאת ללא תרבות השקר? שאת תקציבי העתק של החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית היה צריך להעביר "מתחת לשולחן"? שכמעט כל עסקאות הנדל"ן של תנועת "אמנה" לרכישת אדמות פרטיות מפלסטינים הן מזויפות? שאת המטרה האמיתית מאחורי "חוק הכניסה והאזרחות" – דילול דמוגרפי של האוכלוסיה הערבית – יש צורך להסתיר מהציבור ומבית המשפט? שהמדינה מממנת ומגבה את פעולות "תג מחיר" אבל מקפידה לטשטש עקבות? שבתחילת 2017 נמצאים 700 פלסטינים בבתי כלא ישראלים במעצר מנהלי – כלומר, יושבים בכלא חודשים ואף שנים מבלי לדעת במה הם נאשמים, מהו חומר הראיות, ואיך אפשר להתגונן בפניו? מה זה אומר, שהסתרה היא תנאי הכרחי להרשעה?

מה זה אומר, שכל קצין צה"ל שמזהה מצלמה של פעילי זכויות אדם המופנית כלפיו ממהר לחסום את העדשה, לאיים על הצלם, לשבור את המצלמה, למחוק את התיעוד?

על הבלתי-נסבלות של האמת

דבר אחד לפחות זה אומר: שהשמועות על מותה של האמת היו מוקדמות מדי. מערכת כל כך מסועפת שמשקיעה כל כך הרבה מאמץ בהסתרת האמת מפני כל כך הרבה אנשים, לאורך כל כך הרבה שנים – לא היתה מתקיימת אלמלא היתה לאמת חשיבות עליונה; לא רק בעיניה, אלא בעיקר בעיני מי שבוחן אותה. האירוניה היא שדווקא הפושעים ומעגלי התמיכה שלהם מתייחסים לאמת ברצינות רבה הרבה יותר מאשר אגפים מסויימים בשמאל, ספק מיואשים ספק מפונקים, שמעדיפים להתכרבל בהגיגים על "פוסט-אמת" המתחזים לאבחנות סוציולוגיות בעודם לא יותר ממצב נפשי.

וזה רק הולך ומקצין, הפאניקה הזאת מפני האמת. הפאניקה מן המצלמות של "בצלם", הפאניקה ממפגש של תיכוניסטים עם "שוברים שתיקה". הפאניקה מקצינה כי השקרים הקצינו, הפער בין המציאות להזיה הקולקטיבית גדל והולך כל הזמן. יריעת השקרים נמתחת עוד ועוד, בקושי מכסה פינה אחת וכבר הפינה האחרת מציצה, מעשה שטן, חורצת לשון לאור יום. קראו את מאמרו של אמנון קפליוק מדצמבר 1975, "הכועסים על הראי", העוסק בדיוק במתח הזה בין ידיעת האמת לרצון להסתירה – מתח שנפרק בהטלת האשמה על "הראי" (= מי שדובר ומדווח אמת).

ההבדלים בין השקרים של 1972 ואלה של 2017 הם בסגנון אבל לא במהות. כיום מתנהל מצוד של ממש אחרי האמת ודובריה. מנהלים אותו תעמולנים בשכר ומרצון שתובעים לעצמם חזקה על אמת בדיונית, שתפרו לצרכיהם. שימו לב: זהו לא מצב של אדישות כלפי האבחנה בין אמת לשקר, עובדה לבדיה. להיפך: הבדיה תובעת לה מעמד של "אמת" בדיוק משום שהיא מכירה בעליונות הקוגניטיבית של המעמד הזה בתודעתו של הציבור. אלמלא המעמד המיוחס הזה, לא היו טורחים סוכני התעמולה להציג את גרסתם כעדיפה על מה שמציגים ארגוני זכויות אדם.

המחשבות האלה מחזירות אותי אל דברים שכתבה ארנדט על אמת ופוליטיקה, שתרגמתי בעבר בבלוג:

"רק כאשר קהילה שלמה פוצחת באמירת שקר עקרונית, ולא רק ביחס לעניין ספציפי, הופכת אמירת האמת, חופשיה מסילופים של אינטרסים וכוח, לגורם פוליטי ראשון במעלה. בשעה שכולם משקרים על כל עניין בעל חשיבות, או-אז מתחיל אומר האמת, בין אם הוא יודע זאת או לא, לפעול; הוא מכניס גם את עצמו אל הקלחת הפוליטית, כיוון שאם ישרוד (מה שלא סביר), הוא התחיל לצעוד לקראת שינוי העולם. אך במצב הזה, הוא שוב ימצא את עצמו מהר מאד בנחיתות מרגיזה… כיוון שהשקרן יכול לעצב בחופשיות את "העובדות" שלו כך שיתאימו לרווח או להנאת הקהל שלו, או אפילו רק לציפיותיו, רוב הסיכויים שהוא יהיה משכנע יותר מדובר האמת. למעשה, החזות האמינה תעמוד לצידו. הסבריו יישמעו הגיוניים יותר, כיוון שהיסוד הבלתי-צפוי – תכונה בסיסית של כל אירוע אמיתי – נעדר מהם, לרווחת המאזינים… המציאות, לעתים קרובות למדי, מתנגשת עם השכל הישר לא פחות משהיא פוגמת ברווחים או בהנאה."

"המאמץ העיקרי, הן של המרמים והן של הציבור המרומה, יופנה לשמר את הדימוי התעמולתי ללא רבב. הדימוי הזה, יותר משנשקפת לו סכנה מן האויב ומאינטרסים עויינים באמת, מאויים על ידי אותם יחידים בתוך הקבוצה שהצליחו להתנער מן הכישוף שלה ומתעקשים לדבר על עובדות או אירועים שאינם הולמים את הדימוי. ההסטוריה בת זמננו מלאה בדוגמאות של דוברי אמת עובדתית שנתפסו כמסוכנים ואף עויינים יותר מיריבים אמיתיים… מבחינה פוליטית, האמנות המודרנית של הונאה עצמית הופכת, על פי רוב, סוגיה חיצונית לסוגיה פנימית, כך שעימות בינלאומי או בין-קהילתי חוזר כבומרנג אל תוך הזירה הפנימית."

ארנדט מזהירה מפני תופעה שמוכרת לנו היטב:

"כששקרים מחליפים באופן עקבי ומוחלט את האמת העובדתית, התוצאה איננה שהשקר מתקבל כעת כאמת והאמת מוקעת כשקר, אלא שעצם יכולתנו להתמצא בעולם הממשי – וקטגורית ה"אמת מול שקר" היא אחד הכלים המנטליים שמאפשרים אותה – יכולת זו נהרסת".

אבל – וזה אבל חשוב – זו אזהרה ולא נבואה. ארנדט לא באמת האמינה שעולם המושתת על שקר יכול לשרוד לאורך זמן. על כן המאבק על חשיפת האמת ושימורה, הפצתה בציבור, הוא בעל חשיבות עליונה. כן, התיעוד הוא אחת המשימות הנעלות של השמאל בזמננו, אפורה ועמלנית ככל שתהיה. עתיד הדמוקרטיה, מזכיר לנו אדוארד סנודן, תלוי ביכולתנו לשבור קודים של שתיקה; הייתי אומר, לבגוד ב"רעות" ולכונן מחדש סולידריות עם הקורבנות – שתמיד מכירים את האמת הפוליטית טוב יותר מאיתנו. ארנדט מסיימת בטון אופטימי וגם אני רוצה לעשות כך, להיאחז באופיה החולף של השררה:

"השררה מעצם טבעה לעולם לא תוכל להעמיד תחליף ליציבות המוצקה של המציאות העובדתית, שחורגת משליטתנו ברגע שהפכה לעבר. העובדות מבססות את עצמן מתוקף עקשנותן, ובאופן משונה מתקיימות בהן, זו לצד זו, שבריריות ועמידות גדולה – אותה אי-הפיכות שהיא סימן ההכר של כל פעולה אנושית. בעקשנותן, העובדות גוברות על השררה; הן ארעיות פחות מתצורות של שררה, שצומחות מהתארגנות אנושית לצורך מטרה מסוימת ונעלמות עם השגת המטרה או כשלונה. אופיה החולף הופך את השררה למכשיר מאד לא מהימן להשיג קביעות כלשהי, ועל כן, לא רק האמת והעובדות אינן בטוחות בידיה אלא גם הלא-אמת והלא-עובדות."

ישראל גירשה ומגרשת ערבים כל שנותיה; הנכבה לא הסתיימה ב-1948. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה את מעשי הגירוש ופעם שניה, כשהם נחשפים, כשהיא מתרצת אותם בצרכי ביטחון. היא משקרת פעם אחת כשהיא מסתירה מעשי התנחלויות ופעם שניה כשהיא מציגה אותם כ"חזרה לקרקע יהודית" או "שימוש בקרקעות מדינה לא מנוצלות". פחות או יותר ישראל משקרת בכל היבט שקשור לפרוייקט הקולוניאלי של ייהוד שטחי הנגב, הגליל, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

למערכת השקרים הזאת שותפים רבים בכל שדרות החברה – משופטי בית המשפט העליון ועד למפעילי הדחפורים בכפרים הלא מוכרים בנגב. חלקם בורים מבחירה, חלקם מעצלות. אבל האמת העקשנית, הארורה הזאת, עדיין עומדת במרייה, אינה מתכלה.

ויש כאן גם בדל תקווה. אם אי אפשר להם לכיבוש ולאפרטהייד להתקיים בתנאים של שקיפות וכבוד לאמת, אם כל מרצם מוקדש לטשטוש עקבות ולטיפוח נראטיבים כוזבים – אז די ברור מה התפקיד שלנו, לא? ודי ברור שלא חל שום פיחות בחשיבות התפקיד הזה; להיפך. המיואשים מלגלגים: מה חשובה האמת, הכל משחקי כוח ושליטה. אבל המיואשים בעצמם מנותקים מן האמת ההסטורית: שיכורי הכוח והשליטה מייחסים משמעות עצומה לאמת, אחרת לא היו נלחמים נגדה עד חורמה. האם משטר האפליה האתני בישראל היה יכול להגיע לאן שהגיע מתוך התנהלות שקופה והודאה ברורה במחיר האנושי שגובים פשעיו? האם יוכל להמשיך לשרוד ואף לשגשג תחת אור השמש העזה של האמת הפומבית?

יש רק דרך אחת לדעת.

* * *

 

[* תודה לעודד ליפשיץ מקיבוץ ניר-עוז]


תויק תחת:שוטף Tagged: בדואים, התנחלויות, חוקי הכיבוש, טרנספר, משפט בינלאומי, נישול Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
Viewing all 26 articles
Browse latest View live